אתמול קיימתי יום הקלטות לפודקאסט "עושים שינוי".

אחד הפרקים שהקלטתי היה עם 3 בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" (תוכלו להאזין לו כבר בשבוע הבא).

ישבנו באולפן, המצלמות מכוונות עלינו, ותוך כדי השיחה איתם, עברה בי המחשבה שכמו שלמצלמות שמצלמות אותנו, יש אפשרות לשנות את זווית הצילום, לקרב ולהרחיק, כך זה גם בחיים שלנו.

וזה גם מה שעלה מתוך השיחה איתם: איך שינוי זווית ההסתכלות על היבטים שונים בחיים שלהם, יצר שינויים משמעותיים בחייהם.

תחשבו על איזו מציאות מסויימת שמתקיימת בחיים שלכם.

זה יכול להיות משבר, אתגר, או אפילו טראומה מלפני שנים רבות.

וכעת דמיינו שיש לכם מצלמה שמכוונת לאירוע הזה ודרך עדשת המצלמה אתם מתבוננים על האירוע והמציאות הזו.

יש את המבט הישיר והרגיל שלנו.

זו זווית ההסתכלות המוכרת. לרוב אנחנו רואים שם את הכאב, את הכעס, את העצב, את המורכבות.

לרוב אנו נתבונן על המציאות הזו, רק מהזווית הזו. המוכרת.

וכעת, תרגלו איתי בדמיון את המהלכים הבאים:

כמו במצלמה, כשאתם מתבוננים על הארוע הזה, תעשו זום-אאוט. תרחיקו את המבט על האירוע.

אני אוהב לדמות את זה למצב שבו אני יוצא מתוך המציאות הספציפית ועולה לגובה רב שמאפשר לי משם להתבונן על זווית רחבה בהרבה ממה שאני רגיל לראות.

כשאנו מתבוננים על ארועים / אתגרים / משברים מזווית רחבה יותר, לרוב נצליח לראות עוד היבטים בתמונה הרחבה יותר.

פתאום אפשר לראות לא רק את הבוס שפיטר אותנו או את העסק שקרס.

אפשר לראות תהליך שלם ורחב יותר.

אפשר לזהות את השחיקה והתסכול שהחזקנו שנים.

את הפחד מלעשות שינוי בעיסוק שלנו.

את הדמות החיצונית והפרסונה שתיחזקנו, שכבר מזמן לא תואמת אותנו יותר.

והמשבר הזה למרות הכאב שבו הוא בעצם קריאת השכמה.

הוא הזדמנות לעצור את הריצה העיוורת הזו על גלגל האוגרים ולהיזכר מה בכלל רצינו.

הזום אאוט מאפשר לנו לראות את הנסיבות, את התקופה ואת התמונה המלאה יותר.

וזה מאפשר מקום חדש להבנה, לקבלה של המצב, ולהשלמה עם מה שקרה.

עכשיו בואו נשחק שוב עם העדשה.

הפעם נעשה זום אין.

הכי קרוב שאפשר.

פנימה לתוך עצמנו.

כי לרוב כשיש משבר כלשהו או ריב, הנטייה שלנו תהיה להסתכל החוצה. על האחר. על מה שהוא "עשה לנו".

הזום אין דורש מאיתנו להעמיק את המבט פנימה.

להכנס עוד ועוד פנימה אל עצמנו. לאזורים שפחות מוכרים לנו, ולא פעם גם לא מודעים.

אני מלווה כעת זוג שעוברים משבר בקשר ביניהם.

אפשר להתבונן על כל חיכוך או מריבה ביניהם ולראות את המילים הפוגעות שהיא או הוא אמרו, ומה הם עשו.

אבל אפשר, עם כל אחד מהם, לעשות זום אין לתוך עצמם.

ולהתבונן ולשאול: מה קורה לי בפנים?

איזה פחד עתיק התעורר בנו ברגע הזה?

איזה פצע מוכר שוב מדמם בתוכנו?

אולי זה הפחד שלא יראו אותנו.

אולי הפחד שנישאר לבד או חרדת הנטישה שלנו.

אולי אנחנו פוגשים שם את החלק המרצה שלנו, זה שרק רוצה שיהיה שקט ולכן ממהר לוותר.

פעולת הזום אין עוזרת לנו לפגוש את ההיבטים המוסתרים, שבתוכנו. את הצללים שלנו.

זה מפחיד לשהות שם. בתוך הריק הזה ובתוך הכאב החשוף.

אבל שם מתחילה החלמה אמיתית. כשאנחנו מסכימים לא לדעת ופשוט לפגוש ולהרגיש את מה שנוכח בנו בפנים.

הפעולה השלישית שאני מזמין אתכם לעשות, היא שינוי זווית הצילום.

לקחת את המצלמה ולזוז איתה לצד השני של החדר.

עדיין להתבונן על אותו האירוע, אבל מזווית אחרת.

זה מאפשר לנו לראות צדדים אחרים של אותו האירוע.

לא רק את מה שנלקח מאיתנו אלא גם את מה שניתן לנו.

לא רק את ההפסדים, אלא גם את הרווחים.

אני זוכר את זה היטב מהמסע האישי שלי עם הסרטן.

מהזווית הרגילה והישירה יכולתי לראות רק איום קיומי, פחד מוות, כאב ותסכול.

אבל כשהסכמתי לשנות את הזווית, גיליתי שם מתנה.

גיליתי שהמפגש עם הסרטן, הכריח אותי להוריד מעלי את השריון הכבד שנשאתי.

הוא הכריח אותי להשיל מעליי את הזהות הישנה שלי.

את "ערן המצליחן" שחי כדי לרצות את כל העולם ולהיות בסדר עם כולם. והתאים את עצמו למה שאחרים חשבו שהוא צריך להיות.

מזווית אחרת הסרטן היה שער שדרכו נכנסתי לחיים של כנות, של אמת ושל חופש לבחור מי אני רוצה להיות באמת.

שינוי זווית לא אומר שאנחנו מתעלמים מהכאב או מדחיקים אותו.

הוא פשוט מאפשר לנו להחזיק את שני הקצוות.

גם את הקושי וגם את הצמיחה שנובעת ממנו.

החופש שלנו לא נמצא בבריחה ממשברים.

הוא גם לא נמצא בניסיון לתקן את מה שנפגע.

החופש שלנו מתחיל ביכולת שלנו לשחק עם המצלמה של החיים שלנו.

להרחיק כדי להבין.

לקרב כדי להרגיש.

ולשנות זווית כדי לצמוח.

בפעם הבאה שאתם מרגישים כלואים בתוך סיטואציה.

תעצרו רגע.

תנשמו.

ותשאלו את עצמכם דרך איזו עדשה אנחנו מסתכלים עכשיו?

ואיך שינוי זווית ההסתכלות יכולה לעזור לי להשיל מעלי את מה שלא תואם אותי יותר, לפגוש את עצמי בעמוקים, ולקבל תובנות חדשות עבור חיי ולמען ההתפתחות שלי.

~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב, אנחנו יוצאים למסע נוסף של הריטריט "50 גוונים של חופש"

קבוצה אינטימית, 25 משתתפים, שמגיעים לחקור את החופש בחייהם.

שמחתי להתארח בפודקאסט "מעבדות לכנות" של רועי בן-יוסף כנף.

זו היתה שיחה פתוחה וכנה שבה דיברנו בצדדים האפלים של עולמות ההתפתחות, ובאופן שבו הם גורמים גם למנטורים וגם לקהל להישאר בתודעת עבדות.

הנה מה שרועי כתב על הפרק:

בשיחה כנה ועמוקה בפודקאסט מעבדות לכנות, ערן שטרן משתף על תקופה בחייו כאחד המנטורים המובילים בארץ.

תקופה שבה הוא מגלגל מאות אלפי שקלים בחודש, שותף יחד עם אלון אולמן בתוכנית “קוד המנצח” – אבל בפנים, משהו מתפרק.

למרות ההצלחה החיצונית, ערן מרגיש מנותק.

הוא מגלה שהוא הפך להיות עבד לתדמית שבנה לעצמו.

ואז מגיע המשבר: טיפול שמטלטל אותו, גירושים, והתמודדות עם מחלת הסרטן.

דרך כל אלה, הוא מתחיל להבין משהו עמוק: רק כשהוא מוריד את “החליפה” – את התדמית, את הסיפור – הוא יכול להתחיל להיות חופשי. להיות מי שהוא באמת.

בימים רגילים, רובנו מתקשים לעשות שינוי.
הכל מרגיש יציב, שגרתי, קבוע, נוקשה.

אנחנו קמים לאותו בוקר, לאותה עבודה, לאותן בעיות בזוגיות.
לאותו מסלול ידוע מראש.

עצם המחשבה על שינוי, על שבירת השגרה או הסטטוס קוו, מאד מפחידה.
היא מעוררת בנו אינספור מערכות הגנה שנועדו "לשמור עלינו" במרחב המוכר והבטוח.

פחד, בלבול, דחיינות, ספק…
אלו הם רק מדגם קטן ולא מייצג של מערכות ההגנה הפנימיות שלנו.

אבל עכשיו, שוב האדמה רועדת.
הלוחות הטקטוניים של החיים שלנו זזים.
המציאות שאנחנו חיים בה בחודשים האחרונים (ובעצם בשנים האחרונות) מטלטלת אותנו בלי סוף וזורקת אותנו שוב ושוב למרחבים של חוסר ודאות.

התגובה האוטומטית שלנו לרוב תהיה, הציפייה לחזור ל"שגרה".
אנחנו רק מחכים שהמצב יחזור לקדמותו.
שאפשר יהיה שוב לתכנן קדימה.
לקבל סוף סוף החלטות בחיים. להתקדם.

השגרה עבורנו היא המקום "המוכר והבטוח".

אבל יש לפעמים בחיים אירועים, שבהם, מתחת לציפייה האוטומטית של "לחזור לשגרה", מסתתרת אמת אחרת לגמרי.

והאמת היא שאנחנו מבועתים מהמחשבה לחזור בדיוק לאותה שגרה.
לאותו כלוב זהב שחנק אותנו קודם.
אנחנו לא באמת רוצים לחזור ל"נורמלי" שהיינו בו.
כי הנורמלי ההוא השאיר אותנו ריקים ומותשים.

כשפגשתי את הסרטן, רק רציתי להבריא ולחזור לעצמי.

זה לקח כמה חודשים, החלמתי ובאמת חזרתי לעצמי.

בדיעבד, זו היתה בדיוק הבעיה:  חזרתי לעצמי. למי שהייתי קודם.

זה לקח לי כמה חודשים להבין שאם חוויתי כזה ארוע וכזה משבר, אז המציאות מנסה לומר לי משהו.
הייתי צריך שהחיים עצמם יטלטלו אותי וידחפו אותי לעשות את השינוי.

אז הקשבתי למציאות.

וזה הוביל אותי לכמה מהשינויים המשמעותיים ביותר שעשיתי בחיים שלי.
וערן של היום הוא שונה לחלוטין מזה שלפני 7 שנים.

דווקא כשהאדמה רועדת לנו מתחת לרגליים, קל יותר לעשות שינוי.

כי מה שאנו תופסים כמוכר ובטוח, כבר לא כזה.
כי הכל זז, והכל משתנה.
וחוסר הוודאות, שכל כך מפחידה אותנו כשאנו נמצאים בשגרה, כבר נוכחת סביבנו בפועל.

דווקא בזמנים האלו, שהם לכאורה מורכבים יותר, יש לנו יותר אומץ, דרייב ויכולות חדשות.
כאלו, שבשגרה, לרוב קשה לנו מאד לגייס אותן מתוכנו.

אז כאן ההזדמנות הגדולה.

לבחון מה המציאות מנסה לומר לי כרגע.

כל אחד יחווה את המלחמה והמצב הנוכחי באופן שונה.
כל אחד מושפע מכך באופן שונה.

לכל אחד מאיתנו, המציאות מביאה מסר אחר.

זה דורש המון אומץ להסתכל פנימה בזמן שכולם מסביב מחפשים רק להיאחז בוודאות חיצונית.
זה דורש מאיתנו להסכים להיות פגיעים וחשופים.
ובעיקר, להסכים "לא לדעת".

אבל אם אנחנו מוכנים לקבל את התפיסה שהאדמה שזזה היא בעצם קריאת השכמה עבורנו.
כאן טמונה ההזדמנות הגדולה לשינוי שאנו מייחלים לו.

זה לא מסע שקל לעשות אותו לבד.
כי אנחנו תמיד נשאר שבויים בתוך התפיסות והקונספציות של עצמנו.

כשאני מלווה אדם בתהליך כזה, אני לא מתיימר לדעת מה התשובות הנכונות עבורו.

אבל אני יודע להציג לו שאלות שפותחות לו כיוונים חדשים להסתכל עליה.
אני יודע לאתגר את התפיסות המקובעות שמחזיקות אותו שבוי בקונספציה הקיימת.

אני יודע לשאול את השאלות הקשות באמת על העסק שנתקע, על היחסים שהתקררו, ועל תחושת ההחמצה שהוא מתעורר איתה בבוקר.

אם הדברים האלו מדברים אליכם…
אם פגשתם את עצמכם כאן בין השורות…
אם אתם מבינים שהאדמה שרועדת בחוץ יכולה להיות גם ההזדמנות שלכם לפגוש את עצמכם באמת, מבפנים.

אני מזמין את מי שאמיץ ומרגיש את הקריאה, לכתוב לי הודעה.

ונבדוק ביחד, בכנות מלאה ובלי שיפוטיות, אם זה הזמן הנכון לצאת למסע עמוק ומשותף.

האדמה כבר זזה.
עכשיו תורנו לזוז.

לאורך השנים, בתהליכי הליווי האישי שאני עושה עם אנשים, ראיתי שלא פעם הם מגיעים לתהליך מסיבה מסוימת, בעוד שבפועל, יש סיבה אחרת, עמוקה יותר שבגללה הם באמת הגיעו לתהליך.

זו תופעה די הגיונית אם חושבים על זה לעומק: אנחנו תמיד צריכים תירוץ טוב כדי לבקש עזרה.

אנחנו צריכים סיבה רציונלית והגיונית שאפשר להסביר לבן או בת הזוג, לרואה החשבון, ובעיקר לעצמנו.

אנחנו קובעים פגישת ייעוץ כי העסק לא צומח מספיק מהר ונתקע על תקרת הכנסות.

אנחנו באים כי אנחנו צריכים אסטרטגיה חדשה לשיווק.

או כי חסר לנו כלי לניהול זמן שיעשה סוף סוף סדר בבלגן של החיים שלנו.

זה כרטיס הכניסה שלנו.

ההסבר המסודר שאנחנו מספקים לעצמנו ולאחרים, כדי להרגיש שזה "בסדר" כשאנחנו בוחרים לבקש עזרה ולהיכנס לתהליך.

לפעמים, זה לא בגלל שאנו חוששים מלהסביר את זה לאחרים.

לפעמים, זה פשוט בגלל, שאנו לא מרגישים שזה לגיטימי עבור עצמנו.

אז קל לנו יותר לתת לעצמנו את הלגיטימציה הזו, אם זה תהליך עסקי כזה או אחר.

אבל, אחרי שהם נכנסים לקליניקה, כשהדלת נסגרת ואנו יושבים בארבע עיניים, האמת מתחילה לצאת.

והאמת היא כמעט אף פעם לא ניהול זמן או אסטרטגיה עסקית.

האמת היא שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לנהל את הזמן טוב יותר, אבל בפועל אנחנו נשארים במשרד עד מאוחר כי קשה לנו לחזור הביתה לזוגיות שכבר מזמן מרגישה כמו שותפות עסקית קרה ומנוכרת.

אנחנו מבקשים עזרה בלייצר עוד הכנסות, אבל מתחת לזה יושב פחד משתק שאנחנו בעצם מתחזים, ושעוד מעט כולם יגלו שאנחנו לא באמת כאלה מוכשרים או מוצלחים כמו שחשבו.

אנחנו מחפשים את הדרך לפרוץ את תקרת הזכוכית בעסק, בזמן שבפנים אנחנו מרגישים ריקנות עצומה, מבינים ששום הישג או יעד שכבר כבשנו לא הצליח לגרום לנו להרגיש ראויים באמת.

הפער הזה בין מה שאנחנו מציגים כלפי חוץ לבין מה שקורה לנו בבטן, הוא פער מייסר.

לחיות חיים שלכאורה יש בהם הכל, אבל להרגיש שמשהו מהותי חסר.

אני מכיר את התחושה הזה מקרוב.

Been there. Done that!

לרוב אנחנו צריכים את הסיבה הזו כגשר עבורנו, בשביל להתחיל.

אבל אם נסכים להעמיק, יחסית מהר נוכל לגעת בדבר עצמו. בדבר האמיתי.

לפעמים כל מה שזה דרש היתה פגישה אחת. לפעמים יותר.

כי זה מפחיד לגעת בדברים שאנחנו לא מעיזים לומר בקול רם לאף אחד אחר, לפעמים אפילו לא לעצמנו.

לגעת בפחדים הקיומיים, באשמה שאנחנו סוחבים, בתחושת ההחמצה שלא נותנת לנו מנוח בלילה.

פריצת דרך אמיתית בחיים, בעסק או בקריירה, לא מתרחשת כשמוצאים את האסטרטגיה או הטקטיקה הנכונה.

היא מתרחשת כשאנחנו מוכנים לפגוש את המקומות האלו.

כשאנחנו מפסיקים לברוח מעצמנו ומוכנים לשהות באי הנוחות.

זה מסע שדורש המון אומץ.

הוא דורש נכונות להיות פגיעים, להשיל שכבות ולגעת באמת.

מבחינתי אין פרות קדושות שאי אפשר לגעת בהן.

כל עוד בצד השני יש מספיק אומץ, כנות ופתיחות ורצון אמיתי לגעת בדברים האמיתיים, מהשורש.

אם אתם קוראים את המילים האלו ומרגישים את הבטן מתכווצת.

אם אתם חווים את הפער הזה בין התדמית החיצונית לתחושות שבפנים.

אני מזמין אתכם להיות אמיצים. לעשות את הצעד, וליצור איתי קשר.

אפשר לכתוב לי הודעה, ונבדוק ביחד אם זה הזמן הנכון לצאת למסע עמוק ומשותף.

הרצאה שלי מתוך כנס "נקודת מפנה" במכללת לווינסקי-וינגייט

רובנו מתהלכים בעולם עם תסריט שנכתב עבורנו עוד לפני שהבנו מי אנחנו.

למדנו לסמן V על הצ'קליסט של המסלול הידוע מראש: לימודים, עבודה, משפחה.

אבל לרוב בפנים נשארנו עם תחושת ריקנות, והשאלה שמהדהדת בנו: האם אלו החיים שרציתי לעצמי?

בהרצאה הזו אני לוקח אתכם, דרך תאור המסע האישי שלי, לבחון את החיים שלכם.

כיצד להסכים לקלף את החליפות והתדמיות שמגנות עלינו אבל גם חונקות אותנו

איך לשהות בתוך ה"ריק" המפחיד שבין הזהות הישנה לחדשה

ואיך להפסיק להנדס את החיים שלנו לפי ציפיות של אחרים כדי לגלות את החופש הפשוט להיות מי שאנחנו באמת.

הפוסט הזה פורסם במקור בפייסבוק שלי וזכה שם להרבה תגובות ושיתופים. מוזמנים לקרוא ולהגיב גם שם >>

לפני כמה ימים, באחת השיחות שלי עם ורד, אמרתי לה שאני חושב, שכדי להיות מישהו שמוביל דרך, שמנהיג, שסוחף אחריו אנשים, אתה חייב שתהיה בך מידה מסויימת של נרקיסיזם.

המחשבה הזו שלי, אינה מנותקת מהמציאות.

אני גם כזה.

ורבים רבים מהקולגות, חברים, ואנשים שהכרתי (בארץ ובחו"ל), שנמצאים בעולמות המודעות, ההתפתחות והרוח, הם כאלו.

אבל בעקבות הפרסומים האחרונים של תיקי ג'פרי אפשטיין, והשמות הרבים של אנשים שהיו "חברים" שלו לכאורה או נהנו במסיבות והארועים שהוא קיים (כמו דיפאק צ'ופרה, דן אריאלי ואחרים…), המחשבה הזו סיקרנה אותי ויצאתי לחקור האם זה נכון או סתם תחושת בטן שלי.

חיפוש זריז העלה, שהמחשבה הזו היא לא רק תחושת בטן.

יש לה ממש גיבוי, ואפילו שם, בעולמות המחקר והאקדמיה.

נתקלתי במאמר מרתק של שפורסם בהרווארד של הפסיכואנליטיקאי וחוקר המנהיגות ד"ר מייקל מקובי, שהגדיר את זה בשם "נרקיסיזם יצרני".

בפשטות, הוא טוען שמנהיגים שמשנים את העולם, כאלו שפורצים דרך ומביאים חזון חדש, פשוט חייבים להיות במידה מסוימת נרקיסיסטים.

הם צריכים את התעוזה והאומץ ליצור טרנספורמציה.

הם זקוקים לאיזו אמונה פנימית עמוקה, אולי אפילו קצת משוגעת, שהם יכולים ליצור משהו אחר, משהו חדש, לשנות את המציאות.

במילים אחרות, כדי לעמוד על במה.

כדי לכתוב ספר.

כדי להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד להם "בואו אחריי", אנחנו חייבים שיהיה לנו אגו בריא.

אנחנו חייבים את הדרייב הזה, שרוצה ליצור משמעות ולהשאיר אחריו מורשת.

האגו שמאמין שיש לו את היכולת להשפיע, לשנות, ליצור, להמציא.

זה הדלק שלנו.

זה מה שמאפשר לנו לפרוץ את הגבולות של עצמנו, לעמוד מול קהל, ולסחוף אחרינו אנשים.

זה הצד הבריא של הנרקיסיזם.

הצד האפל

דר' מקובי מזהיר מהרגע שבו הדלק הזה הופך לרעל.

הוא קורא לזה "הצד האפל" של הנרקיסיזם.

כי כמו בכל דבר, וכמו אצל כל אחד מאיתנו: לכולנו יש גם צדדים אפלים.

יונג היה הראשון שטבע את המושג הזה שנקרא "הצל" או "הצד האפל".

הצל הוא החלק הנסתר, המודחק והאפל של האישיות שלנו.

אלו כל אותם חלקים בעצמנו שאנחנו מתביישים בהם, מפחדים מהם או שהחברה אומרת לנו שהם "לא בסדר" (כמו קנאה, אנוכיות, זעם, אלימות או תאוות כוח).

בגלל מפחדים לאבד אהבה אם יגלו שיש בנו חלקים כאלו, אנחנו לא רוצים להכיר בקיומם, ואנו מתאמצים להסתיר ולהחביא אותם. מעצמנו, ומהעולם סביבנו.

יונג טען שכדי שנוכל להפוך לאנשים שלמים יותר, אנחנו חייבים לפגוש את הצד האפל הזה, להכיר בו, ולעשות איתו עבודה.

כי אם נמשיך להחביא ולהתכחש לו, הוא ימשיך לנהל אותנו מאחורי הקלעים, מהלא מודע שלנו.

בצד האפל של ה"נרקיסיזם היצרני", קל מאד לאבד את המודעות העצמית שלנו. ולאבד אותנו.

זה השלב שבו אנחנו מתחילים להאמין לאגו של עצמנו.

כשהאגו כבר לא משרת את החזון ואת הרצון הכנה לעזור, אלא מתחיל לשרת רק את עצמו.

לפי המחקר, מנהיגים שנכנסים לסחרור הזה הופכים להיות חולמים שמנותקים מהמציאות.

הם מפתחים רגישות קיצונית לביקורת.

הם מפסיקים להקשיב.

הם עוטים על עצמם "חליפה" של מושיע או מורה רוחני, ושוכחים שזו רק חליפה.

לאט לאט, החליפה הופכת להיות העור שלהם.

ראיתי את זה קורה לאחרים סביבי.

וזה גם קרה לי.

אני ממש זוכר את הרגע הזה אצלי.

זה היה בסיום אחת הסדנאות של "'קוד המנצח". יחסית עוד בהתחלה, בשנה הראשונה שלנו (אי שם ב-2009).

בסיום הסדנה, ניגש אלי אחד המשתתפים וביקש שאחתום לו על חוברת הסדנה שלו. מיד אחריו ניגשה עוד מישהי ואחריה באו עוד כמה.

ואז כמובן הגיעו נוספים שביקשו להצטלם בסלפי.

מעולם אף אחד לא ביקש ממני לחתום לו על שום דבר (חוץ מאשר הפקידה בבנק שהחתימה אותי על המשכנתא).

האגו באותה השניה מקבל בוסט מטורף, ועף לשמיים.

היום אני יודע לזהות, שזו הנקודה שבה התחלתי להאמין לאגו שלי.

להאמין שאני לא כמו כולם. שיש בי משהו מיוחד ויוצא דופן.

שם זה התחיל להשתבש אצלי.

שם מתחילה היוהרה.

לקח לי כמה שנים להבין את זה. גיליתי את זה בדרך הקשה.

אבל כשהייתי בתוך זה, לא יכולתי לראות את זה.

אנחנו אף פעם לא רואים את הדבשת של עצמנו.

כשקראתי את העדויות האחרונות על מורים כל כך גדולים ומשפיעים (שאני בעצמי קראתי, שמעתי והערכתי) שבילו בבתים של עברייני מין… משהו בתוכי התכווץ.

הבטן התכווצה ממקום שמבין כמה קלה היא הנפילה.

כמה מהר אפשר להחליק אל תוך המלכודת הזו.

כשאנחנו נמצאים בעמדת השפעה, כשאנשים נושאים אלינו עיניים, תולים בנו תקוות ולפעמים גם מעריצים אותנו, קל מאוד להפוך להיות יהירים מאד.

להאמין שאנו מורמים מאחרים.

שיש בנו משהו שאחרים צריכים להעריץ.

קל מאד במקום הזה, לאבד את החיבור למציאות ולקרקע.

אז איך אפשר לשמור על עצמנו?

איך אנחנו יכולים להמשיך להוביל, ללוות, לאמן ולהשפיע, בלי לאבד את הדרך?

לתשובה, גם לפי החוקרים וגם ממה שאני חווה בחיים שלי, יש 3 היבטים חשובים:

ההיבט הראשון הוא עוגנים.

אנחנו חייבים שיהיו לצידנו אנשים ושותפים לדרך, שלא מסתנוורים מאיתנו ולא מפחדים מאיתנו.

כאלו שיודעים להגיד לנו את האמת הפשוטה בפרצוף, גם כשממש לא נעים לנו לשמוע אותה.

בדיוק כמו בשיחה שקיימתי עם ורד, אני חייב את המראה הזו בחיי.

מישהו שיכול לראות את הדבשת שלי, כשאני לא רואה אותה.

מישהו שיכול להעמיד אותי במקומי, כשהיהירות משתלטת.

מישהו שזוכר להזכיר לי שאני בסך הכל בן אדם, כמו כולם.

הדבר השני הוא ענווה.

לזכור תמיד שאנחנו לא קוסמים, ולא באנו להציל אף אחד.

האמת לא בידיים שלנו. אין לנו באמת תשובות.

לכל היותר, יש לנו לפעמים שאלות טובות.

יש לנו פרספקטיבה נוספת.

אולי לפעמים יש לנו יותר נסיון בדברים מסויימים.

בהתחלה של כל ריטריט "50 גוונים של חופש" שאני מקיים, אני אומר למשתתפים: "אל תאמינו לאף מילה שלי".

אני לא יודע טוב יותר מכם, מה נכון עבורכם.

אני רק מביא את תפיסת העולם והפרספקטיבה שלי.

לדעתי, התפקיד האמיתי שלנו הוא ליצור עבור המשתתפים את הסביבה שבה יוכלו לבחון את עצמם בכנות, לשהות איתם ביחד בתוך הלא-נודע, כשהם מחפשים את התשובות והפתרונות שנכונים להם.

מבלי להעמיד פנים שיש לנו תמיד את כל התשובות.

מנהיגות והשפעה אמיתית לא נובעות מהיכולת שלנו להיות מושלמים או כל-יודעים.

אלא בדיוק להפך.

הן נובעות מהיכולת שלנו להיות אנושיים.

פגיעים.

ולהסכים להוביל, ובעיקר לאהוב, דווקא משם.

וההיבט השלישי הוא להישאר כל הזמן בתהליך של טיפול והתפתחות.

כשאני מאמין לאגו שלי ומונע מתוכו, תמיד יהיה קל לעדיף לצאת החוצה, לדבר אל אנשים, לעזור להם לעשות תהליך, מאשר לעבור כזה עם עצמי.

זה לא כיף לחקור את עצמנו לעומק, לגעת בפצעים שלנו או לפגוש את הצללים שלנו.

הרבה יותר קל ובטוח להישאר בתוך ה"חליפה" הנוצצת.

אבל כאן בדיוק טמון ההבדל אם האגו מנהל אותי, או שאני אותו.

העבודה הפנימית הזו, אינה מסתיימת אף פעם.

עבורי היא אפשרה לפתח פרספקטיבה רחבה יותר על עצמי ועל העולם בכלל.

היא אפשרה לי לפגוש את הצללים שלי ולעשות איתם שלום.

היא אפשרה לי לזהות את הדפוסים שלי ולשים לב מתי אני בשירות ומתי אני בא "לקחת".

היא אפשרה לי לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות, ולזכור שאני עוד בן אדם, כמו כל אחד אחר.

והיא לימדה אותי, שהתפתחות היא לא משהו שמסתיים אי פעם.

ורק כשאנחנו ממשיכים לקלף מעצמנו שכבות ופוגשים את המקומות הכי פגיעים שלנו, אנחנו יכולים לשמור על לב פתוח באמת.

הפוסט הזה רלוונטי לא רק לאלו מכם שעומדים על במות, מקליטים פודקאסטים או כותבים ספרים.

כולנו מנהיגים ומובילי דרך באיזשהו מקום בחיים שלנו.

בהורות שלנו.

בזוגיות שלנו.

כמנהלים בעבודה, או כבעלי עסק מול הלקוחות שלנו.

בכל מקום שבו מישהו נושא אלינו עיניים, מקשיב לנו וסומך עלינו, האגו שלנו תמיד יעמוד למבחן.

ותמיד יהיה שם הפיתוי להרגיש שאנחנו יודעים יותר טוב.

ותמיד תהיה שם מלכודת היהירות, שקל מאד ליפול לתוכה.

האתגר של כולנו הוא לזכור, שההשפעה הכי עמוקה שלנו לא קורית כשאנחנו מושלמים, חסרי פגמים או יודעי-כל.

היא קורית כשאנחנו מסכימים להיות אנושיים.

כשאנחנו מוכנים לפשוט את ה"חליפות" שלנו.

וכשאנחנו מסכימים להוביל את האנשים שיקרים לנו, רק מתוך הלב החשוף שלנו.

כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת.

היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר.

היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם.

היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם.

היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק.

קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו.

אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי".

אבל זו לא באמת אהבה עצמית.

בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.

הסיטואציה הראשונה: "הבגידה השקטה"

נסו להיזכר ברגע כלשהו מהימים האחרונים, כשמישהו ביקש מכם משהו שממש לא התחשק לכם לעשות.

הבטן שלכם התכווצה, הגוף צעק "לא".

אבל הפה? הפה חייך את החיוך האוטומטי הזה ושמעתם את עצמכם אומרים: "בטח, אין בעיה".

הטלפון מצלצל. על הצג אתם רואים את השם של מי שמתקשר.

אתם מותשים, אתם זקוקים לשקט. אבל המחשבה האוטומטית עולה: "לא נעים, הוא ייעלב".

והאצבע כבר לוחצת על המכשיר ומקבלת את השיחה.

באותו רגע, שמתם את אי הנעימות שלו מעל הצורך הבסיסי שלכם במנוחה.

המלצר מביא לכם את המנה במסעדה.

זה לא בדיוק מה שביקשתם, לא טעים או שזה הגיע קר.

אתם מסתכלים על הצלחת, ואז על המלצר, ואומרים "תודה, זה בסדר גמור".

אתם אוכלים מנה שאתם לא נהנים ממנה, רק כדי לא להיות "הלקוח המעצבן הזה".

הלקוח שואל אתכם מה המחיר?

אתם יודעים את המחיר שמגיע לכם. אבל בשנייה האחרונה, הפחד משתלט.

"זה בטח יהיה לו יקר מדי", אתם מפחדים לאבד אותו, וחותכים 20% מהמחיר עוד לפני שהוצאתם מילה.

הקטנתם את הערך שלכם כדי להימנע מדחייה אפשרית.

באותו רגע שאמרנו "כן" למשהו שלא באמת רצינו, בגדנו באדם היחיד שלעולם לא יעזוב אותנו. בעצמנו.

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לשמור על ה"שקט", על "שלום בית".

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לא לאכזב. כדי להישאר או להיראות "בסדר".

אבל המחיר של ה"בסדר" הזה הוא הרסני.

בכל פעם שאנחנו משתיקים את הקול הפנימי שלנו לטובת רעש חיצוני, אנחנו סודקים עוד קצת את האמון העצמי שלנו.

אהבה עצמית היא הסירוב להמשיך לבגוד בעצמנו.

אהבה עצמית היא ההסכמה שאחרים יתאכזבו מאיתנו, כדי שלא נצטרך לאכזב את עצמנו.

הסיטואציה השניה: מלכודת "הילד/ה הטוב/ה"

מגיל אפס לימדו אותנו שהאהבה היא עסקת חליפין.

קיבלנו מחיאות כפיים כשהצטיינו במשהו.

קיבלנו חיבוק כשהיינו נוחים ונעימים לסביבה.

בנינו זהות שלמה סביב הריצוי ההורי/החברתי/הסביבתי הזה.

בנינו פרסונה שלמה של האדם, שאנו מאמינים שהסביבה החיצונית לנו, חושבת שאנו צריכים להיות.

אבל עמוק בפנים, כשאנו מספיק קשובים וכנים עם עצמנו, אנחנו מרגישים את הדיסוננס.

עמוק בפנים אנחנו מרגישים את הפחד.

אנחנו מרגישים שאם יראו אותנו באמת, את הפחד, את חוסר הביטחון ואת חוסר המושלמות שלנו, לא ירצו להיות איתנו. לא יאהבו אותנו יותר.

אז אנחנו מהדקים את המסכה עוד קצת, וממשיכים לשחק את המשחק שמצפים מאיתנו לשחק.

זה קורה בעבודה כשאנחנו נשארים לתקן טעויות של מישהו אחר עד הלילה.

לא כי זה התפקיד שלנו, אלא כי אנחנו חייבים להיות אלו שמצילים את המצב.

אנחנו מכורים לתחושה הזו ש"אי אפשר בלעדינו", גם אם אנחנו כבר קורסים מהעומס.

זה קורה כשהחברה שלך מתקשרת "רק לפרוק".

את מקשיבה לה במשך 40 דקות של תלונות שכבר שמעת ממנה אלף פעם.

את מהנהת, שוב מייעצת, מכילה.

ובפנים? מרגישה שהיא שוב שואבת ממך את טיפת החמצן האחרונה שעוד נותרה לך.

אבל את לא תעצרי אותה ולא תציבי גבול. כי אתן "חברות טובות".

בת הזוג שואלת אותך "מה בא לך לאכול?" או "לאן בא לך לצאת?", ואתה עונה אוטומטית: "מה שבא לך", או "לי זה לא משנה".

זה לא נובע מגמישות, זה נובע מפחד.

הפחד לתפוס מקום, הפחד שמה שאתה רוצה יהיה "יותר מדי" לצד השני.

כי במשך השנים לימדת את עצמך, שלהיות "קליל" ו"לא דרמטי" זו הדרך שלך לשרוד בעולם הזה.

חופש אמיתי הוא היכולת לפשוט את הזהויות האלו.

להניח את הפרסונה, ששוקלת טון, של "המצליחן" או "האמא המושלמת", ולהיות אמיתי. ואותנטי.

להסכים להביע לעולם את מה שאני באמת מרגיש. ולא את מה שמצפים ממני שארגיש.

אהבה עצמית היא ההבנה שאני ראוי לאהבה פשוט כי אני קיים. זהו.

לא כי אני יעיל, לא כי אני נחמד, ולא כי הבאתי תוצאות "רצויות" או "נכונות".

ללא תלות במה אחרים חושבים או אומרים עלי.

הסיטואציה השלישית: ממתינים להצלה

אנחנו יכולים לחיות חיים שלמים בחדר ההמתנה.

לחכות שבן הזוג יבין אותנו בלי שנצטרך לדבר.

לחכות שהבוס יעריך אותנו סוף סוף.

לחכות שאמא תקבל את הבחירות שלי.

לחכות שהמציאות תשתנה לטובתי.

זו עמדה של קורבן. עמדה של ילד שמחכה להורה או "למבוגר האחראי" שיבוא ויסדר את הבלגן.

וזו אולי האמת הכואבת ביותר: אף אחד לא יבוא להציל אותנו.

לצערנו, גילינו זאת בדרך הקשה והכל כך כואבת, ב-7/10.

אף אחד לא בא!

אנחנו קורעים את התחת בעבודה. מגיעים ראשונים, יוצאים אחרונים.

משוכנעים שאם רק נעבוד מספיק קשה, הבוס יבחין בנו, יקרא לנו למשרד ויעניק לנו את ההעלאה וההכרה שאנחנו חולמים עליה.

אנחנו מחכים שמישהו "יגלה" אותנו, במקום לדפוק על הדלת ולבקש את מה שמגיע לנו.

אנחנו אומרים לעצמנו שהחיים האמיתיים יתחילו כשהתקופה הלחוצה הזו תעבור.

כשהילדים יגדלו קצת. כשנסיים את המשכנתא. כשהפרויקט הגדול יסתיים.

אנחנו חיים בחדר המתנה, מחכים שהנסיבות החיצוניות יסתדרו מעצמן ויאפשרו לנו להיות מאושרים.

אנחנו יושבים בערב מול הטלוויזיה או הגלילה האינסופית בטלפון, בתחושת ריקנות.

מחכים שמישהו יתקשר, שמשהו מרגש יקרה, שהעולם יבוא ויבדר אותנו.

אנחנו מצפים שהעניין והתשוקה יגיעו מבחוץ, במקום ליצור אותם מבפנים.

אהבה עצמית היא לקיחת אחריות על החיים שלנו. בעלות. זו הריבונות האישית במיטבה ובמלואה.

זה הרגע שבו אנחנו מפסיקים להפקיד את המפתחות לאושר שלנו בכיס של מישהו אחר.

אנחנו לוקחים אחריות מלאה על הרגשות שלנו, על הבחירות שלנו, ועל החיים שלנו.

חופש הוא לא היכולת לעשות מה שבא לנו.

חופש הוא היכולת להפסיק לנטוש את עצמנו. לאהוב את עצמנו באמת.

לדעת להגדיר ולדבר את הגבולות שלנו (במקום לוותר על עצמנו שוב ושוב).

לדעת להתמודד עם הרגשות הלא נעימים ולהכיל אותם (במקום לנסות לברוח, להדחיק או להימנע).

לדעת לקחת אחריות על עצמנו ולא על הרגשות של אחרים.

לדעת לשים את עצמנו בעדיפות עליונה (הזכרו בדיילת במטוס, היא כל הזמן מזכירה לנו את זה).

בקרוב, תסתיים ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".

זה לא ריטריט של פינוקים.

אנחנו באים לעשות עבודה.

אנחנו באים לפגוש את המקומות שבהם אנחנו מזייפים את עצמנו, לעצמנו.

אנחנו באים לפשוט את המסכות שכבר נדבקו לפנים.

ולהסכים, אולי בפעם הראשונה, לבחור בעצמנו באמת.

להסכים לאהוב את עצמנו, ולשים את עצמנו במקום הראשון.

אם המילים האלו כיווצו לכם את הבטן, זה הסימן הכי מדויק שיש.

הכיווץ הזה יכול להיות השער לחופש שלכם. אם תבחרו בכך.

אל תחכו ל"יום אחד" שבו תרגישו מוכנים. היום הזה לעולם לא יגיע.

המוכנות מגיעה אחרי שאנחנו עושים את הצעד הראשון.

בואו.

"אדם אינו יכול לגלות אוקיינוסים חדשים אלא אם כן יש לו את האומץ לאבד את מראה החוף"

את המשפט הזה של אנדרה ז'יד שמעתי לראשונה, לפני כמה שנים מהמטפלת שליוותה אותי באחת התקופות המורכבות יותר בחיי.

הוא נאמר לי בקונטקסט של שינוי מאד משמעותי שעברתי אז בחיים.

אחרי ההחלמה מהסרטן, בתוך תהליך הגירושים, כשלמעשה אני נפרד מהזהות הישנה שלי ויוצא מחדש לעולם כאדם אחר. שעדיין לא הכרתי אותו אז.

המשפט הזה יכול להשמע מאד מגניב, רומנטי, הרפתקני…

אבל בפועל? הוא אחד המשפטים המפחידים ביותר שיש.

כי ה"חוף" הוא לא רק היבשה הבטוחה.

החוף הוא מי שאנחנו.

הוא הזהות שלנו. הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו כל בוקר מחדש.

הוא התשובה האוטומטית לשאלה "מי אני?"

אני מנהל, אני אמא, אני בן זוג של…,  אני המצחיק, אני האחראית.

החוף הוא המקום שבו הרגליים עומדות על קרקע יציבה.

הוא זה שמעניק לנו בטחון, יציבות, ודאות.

ולאבד אותו?

זה אומר להסכים לצוף בתוך הריק. בתוך הלא נודע.

בתוך המקום הזה שבו הזהות הישנה כבר לא קיימת, והחדשה… היא עוד לא נראית באופק.

וזה מפחיד.

האינסטינקט שלנו הוא להיאחז בחוף, גם כשהוא כבר בוער. גם כשהוא כבר מזמן לא משרת אותנו.

אנחנו לרוב נעדיף את הכלא המוכר על פני החופש המוחלט והלא ידוע של האוקיינוס הפתוח. (זוכרים את הפוסט שלי על "בטחון שוחה בכאב מוכר"…).

אבל האמת היא, שכולנו כבר איבדנו את מראה החוף בעבר. וגילינו אוקיינוסים חדשים.

לרוב עשינו את זה כי החיים הכריחו אותנו, לא כי בחרנו בכך.

תחשבו רגע על המעבר מרווקות להורות.

רגע אחד היינו אדונים לעצמנו, לזמן שלנו, לשינה שלנו. הייתה לנו זהות ברורה של "אני".

ורגע אחרי שחזרנו עם התינוק הביתה, יצאנו לים הפתוח.

ה"אני" התפרק.

פתאום יש יצור קטן שמנהל לנו את החיים.

הזהות הישנה של "רווק" נמחקה בשניה, ואנחנו בלב ים, מגששים באפילה, מנסים להבין מי אנחנו עכשיו בתוך הדבר הזה שנקרא "אבא" או "אמא".

או ביום שהחלטנו לעזוב מקום עבודה של שנים.

שנים שהטייטל שהיה לנו על כרטיס ביקור הגדיר את הערך העצמי שלנו.

ידענו בדיוק מי אנחנו, ומה המקום שלנו בהיררכיה.

ואז, ביום אחד, החזרנו את התג, יצאנו מהדלת, והחוף הבטוח נעלם.

פתאום אנחנו רק "אנחנו". בלי הטייטל. בלי המשכורת שנכנסת בראשון לחודש.

רק אנחנו והשקט המפחיד הזה.

או אחרי פרידה משמעותית.

כשה"אנחנו" מתפרק. כשהבית מתרוקן. כשההרגלים המשותפים של שנים נעלמים ברגע.

אנחנו עומדים שם, בלב האוקיינוס, ומחפשים בייאוש משהו להיאחז בו, אבל החוף הישן כבר לא שם.

באופן טבעי, אנו מנסים להימנע ולברוח מהרגעים האלו.

אנחנו מנסים למלא את הריק הזה מהר ככל האפשר. רק כדי לא להרגיש אותו.

אז ממלאים, בעבודה חדשה, בזוגיות חדשה, בהסחות דעת.

רק לא להרגיש את חוסר הוודאות שכל כך מפחידה אותנו.

אבל כמו שאומר המשפט, האוקיינוסים החדשים, היבשות החדשות של הגשמה, של חופש, של אהבה… כל אלו מתגלים לנו רק כשאנחנו מסכימים לשהות שם. בריק של האוקיינוס.

בלי לראות מראה חוף.

במים העמוקים.

בלי לדעת.

להסכים לא לדעת מי אנחנו, כדי שנוכל לגלות מי אנחנו באמת רוצים להיות.

החופש האמיתי לא נמצא על החוף הבטוח.

הוא נמצא בנכונות שלנו להרים עוגן, לשחרר את הקשירות מהמזח, לצאת לאוקיינוס ולשכוח את מראה החוף.

~~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב, נצא שוב למסע משותף, בקבוצה אינטימית ומצומצמת, כדי לתרגל ביחד את האומץ הזה.

בסביבה בטוחה, אוהבת, מכילה ומאפשרת, נסכים לאבד קצת את מראה החוף של חיי היומיום.

נפשוט את המסכות, את ההגדרות, את הציפיות ואת ה"צריך", ונצא לגלות איזה אוקיינוסים חדשים מחכים לנו בפנים.

ריטריט "50 גוונים של חופש".

זה הזמן להרים עוגן.

האם אתם אמיצים מספיק?