לאורך השנים, בתהליכי הליווי האישי שאני עושה עם אנשים, ראיתי שלא פעם הם מגיעים לתהליך מסיבה מסוימת, בעוד שבפועל, יש סיבה אחרת, עמוקה יותר שבגללה הם באמת הגיעו לתהליך.

זו תופעה די הגיונית אם חושבים על זה לעומק: אנחנו תמיד צריכים תירוץ טוב כדי לבקש עזרה.

אנחנו צריכים סיבה רציונלית והגיונית שאפשר להסביר לבן או בת הזוג, לרואה החשבון, ובעיקר לעצמנו.

אנחנו קובעים פגישת ייעוץ כי העסק לא צומח מספיק מהר ונתקע על תקרת הכנסות.

אנחנו באים כי אנחנו צריכים אסטרטגיה חדשה לשיווק.

או כי חסר לנו כלי לניהול זמן שיעשה סוף סוף סדר בבלגן של החיים שלנו.

זה כרטיס הכניסה שלנו.

ההסבר המסודר שאנחנו מספקים לעצמנו ולאחרים, כדי להרגיש שזה "בסדר" כשאנחנו בוחרים לבקש עזרה ולהיכנס לתהליך.

לפעמים, זה לא בגלל שאנו חוששים מלהסביר את זה לאחרים.

לפעמים, זה פשוט בגלל, שאנו לא מרגישים שזה לגיטימי עבור עצמנו.

אז קל לנו יותר לתת לעצמנו את הלגיטימציה הזו, אם זה תהליך עסקי כזה או אחר.

אבל, אחרי שהם נכנסים לקליניקה, כשהדלת נסגרת ואנו יושבים בארבע עיניים, האמת מתחילה לצאת.

והאמת היא כמעט אף פעם לא ניהול זמן או אסטרטגיה עסקית.

האמת היא שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לנהל את הזמן טוב יותר, אבל בפועל אנחנו נשארים במשרד עד מאוחר כי קשה לנו לחזור הביתה לזוגיות שכבר מזמן מרגישה כמו שותפות עסקית קרה ומנוכרת.

אנחנו מבקשים עזרה בלייצר עוד הכנסות, אבל מתחת לזה יושב פחד משתק שאנחנו בעצם מתחזים, ושעוד מעט כולם יגלו שאנחנו לא באמת כאלה מוכשרים או מוצלחים כמו שחשבו.

אנחנו מחפשים את הדרך לפרוץ את תקרת הזכוכית בעסק, בזמן שבפנים אנחנו מרגישים ריקנות עצומה, מבינים ששום הישג או יעד שכבר כבשנו לא הצליח לגרום לנו להרגיש ראויים באמת.

הפער הזה בין מה שאנחנו מציגים כלפי חוץ לבין מה שקורה לנו בבטן, הוא פער מייסר.

לחיות חיים שלכאורה יש בהם הכל, אבל להרגיש שמשהו מהותי חסר.

אני מכיר את התחושה הזה מקרוב.

Been there. Done that!

לרוב אנחנו צריכים את הסיבה הזו כגשר עבורנו, בשביל להתחיל.

אבל אם נסכים להעמיק, יחסית מהר נוכל לגעת בדבר עצמו. בדבר האמיתי.

לפעמים כל מה שזה דרש היתה פגישה אחת. לפעמים יותר.

כי זה מפחיד לגעת בדברים שאנחנו לא מעיזים לומר בקול רם לאף אחד אחר, לפעמים אפילו לא לעצמנו.

לגעת בפחדים הקיומיים, באשמה שאנחנו סוחבים, בתחושת ההחמצה שלא נותנת לנו מנוח בלילה.

פריצת דרך אמיתית בחיים, בעסק או בקריירה, לא מתרחשת כשמוצאים את האסטרטגיה או הטקטיקה הנכונה.

היא מתרחשת כשאנחנו מוכנים לפגוש את המקומות האלו.

כשאנחנו מפסיקים לברוח מעצמנו ומוכנים לשהות באי הנוחות.

זה מסע שדורש המון אומץ.

הוא דורש נכונות להיות פגיעים, להשיל שכבות ולגעת באמת.

מבחינתי אין פרות קדושות שאי אפשר לגעת בהן.

כל עוד בצד השני יש מספיק אומץ, כנות ופתיחות ורצון אמיתי לגעת בדברים האמיתיים, מהשורש.

אם אתם קוראים את המילים האלו ומרגישים את הבטן מתכווצת.

אם אתם חווים את הפער הזה בין התדמית החיצונית לתחושות שבפנים.

אני מזמין אתכם להיות אמיצים. לעשות את הצעד, וליצור איתי קשר.

אפשר לכתוב לי הודעה, ונבדוק ביחד אם זה הזמן הנכון לצאת למסע עמוק ומשותף.