אני כותב כעת מסרי לנקה.

כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר.

טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו.

הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו.

אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים.

תמיד חיכיתי לחופשה הבאה.

לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות.

הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי.

זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים.

אבל שם זה היכה בי מחדש.

גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי.

ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו.

זה כולל את כל הפחדים שלנו.

את הביקורת העצמית.

את רגשות האשמה.

את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.

לא משנה לאיזו חופשה נברח, אי אפשר לברוח ממי שאנחנו.

אם אנחנו סוחבים איתנו, בתוכנו את הכלא הפנימי שלנו, שינוי הגיאוגרפיה לא ישנה את זה.

יש לנו נטייה לחפש פתרונות אינסטנט. גלולות קסם. מתכונים או שיטות.

אנחנו חושבים שאם נשנה את העבודה, או את בן הזוג, או שיהיה לנו יותר כסף, נגיע לחופש המיוחל.

פגשתי לא מעט אנשים עם המון כסף (כזה שמספיק להם ולנכדי נכדיהם לכל החיים) שלא חווים אפילו רגע אחד של חופש.

להיפך, הם חיים מתוך חרדה מתמדת לאבד את מה שיש להם.

זה לא חופש.

חופש הוא גם לא בהכרח לעשות מה שבא לנו.

זה משהו הרבה יותר עמוק.

זה להסכים לפשוט את התדמיות החיצוניות.

להוריד את המסכות שעטינו על עצמנו שנים. להניח לפרסונה החיצונית שטיפחנו.

ולהסכים לפגוש את עצמנו באמת. על כל שלל חלקינו וההיבטים השונים שיש בנו.

להסכים לפגוש את גם הרגשות הפחות נעימים שלנו, את הכאב והפחד.

להסכים לפגוש את הצללים שלנו.

וגם להסכים ולפגוש את האור שיש בנו, ואת הטוב.

ולקבל ולחבק ולאהוב את כולם.

אבל זה מפחיד.

כי לרוב אנחנו לא באמת מכירים את עצמנו.

ולצאת לחיפוש הזה כרוך בחוסר וודאות מפני הלא נודע והתגליות.

זה כרוך בהסכמה לוותר על הזהות המוכרת לטובת זהות חדשה שעדיין לא התגלתה.

וזה כרוך בהסכמה לשהות רגע בתוך הריק הלא מודע של החיפוש.

אנחנו מורגלים לחשוב שהחופש תלוי במשהו חיצוני.

כמו למשל, שאם רק יהיה לנו מספיק כסף אז נהיה חופשיים.

אני ממש בעד כסף, אבל הציפייה שמשהו חיצוני ישפיע על האושר שלנו היא כלא מסוכן בפני עצמו.

פריצת דרך אמיתית מגיעה רק כשאנחנו מוכנים לחקור את עצמנו פנימה.

כשאנחנו בודקים אילו הסכמים לא כתובים מנהלים אותנו.

כשאנחנו מסכימים להתבונן על הציפיות הלא מדוברות שמנהלות אותנו.

כאנחנו מסכימים להטיל ספק ב"אמיתות" שאנו חיים על פיהן.

ובעיקר, כשאנחנו מפסיקים לחיות חיים של מישהו אחר ומתחילים לחיות את החיים שלנו בתנאים שלנו.

לחיות באותנטיות ללא מסכות או הצגות.

חופשה יכולה לתת לנו הפוגה.

אבל חופש אמיתי דורש מאיתנו להסתכל פנימה.

להסכים להיות מי שאנחנו באמת על כל החלקים שלנו.

המסע הזה אל החופש הפנימי הוא בדיוק מה שאנחנו עושים בריטריט "50 גוונים של חופש".

אנחנו לא לומדים שם נוסחאות או שיטות פלא.

וגם אין לי גלולות קסם לחלק לכם.

אני כן יודע ליצור מרחב בטוח שבו תוכלו לחקור את עצמכם בצורה מעמיקה ולפגוש את המלכודות שמשאירות אתכם כלואים.

מרחב שבו מותר לא לדעת, מותר להיות פגיעים ומותר סוף סוף להשתחרר.

הריטריט שוב יוצא לדרך בקרוב. 

אם הדברים האלו נוגעים בכם באיזו שהוא אופן, אם הרגשתם את הצביטה הפנימית כשקראתם עד כאן, אל תתעלמו מכך.

כי אם הרגשתם כעת משהו, זה כנראה הסימן לכך שזה הזמן שלכם לעשות את הצעד האמיץ הראשון ולבחור בעצמכם.

כל הפרטים מחכים לכם ממש כאן >>

לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בקריקטורה הזו. לקוח שיתף אותה איתי.

אני מוצא בה סוג של אמת.

אנחנו נולדים לתוך מסלול ידוע מראש. "הסללה" ברורה, מתוכננת, משורטטת ומוקפדת היטב: תוציא ציונים טובים בבית הספר, כדי שתוכל לרכוש בהמשך השכלה גבוהה, תמצא עבודה בטוחה, תתחתן, תעשה 3 ילדים, תיקח משכנתא, תקים עסק, תרדוף אחרי הלקוח הבא, תגדיל את ההכנסות, תשדרג את הרכב…

או בקיצור: ברוכים הבאים למירוץ העכברים של החיים!

אנחנו מתנהגים בדיוק כמו עכבר על גלגל.

רצים, רצים, רצים. מזיעים, מתאמצים יותר, משקיעים עוד שעות, לוקחים עוד פרויקטים, עושים עוד כסף, קונים עוד "דברים" ואז עובדים עוד כדי לממן את הדברים שקנינו.

ואנחנו בטוחים שאם רק נרוץ עוד קצת, עוד יותר מהר, נגיע לאיזו שהיא "מנוחה ונחלה" מובטחת.

אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם.

כי האמת היא שהגלגל הזה לא באמת מוביל לשום מקום. הוא רק מסתובב מהר יותר.

וכאן יש פוטנציאל לרגע של התגלות אמיתית.

אבל זה לא פשוט לעצור לרגע את המירוץ ולהתבונן.

למה אנחנו לא פשוט… עוצרים? יורדים ממנו?

כי כולם מסביבנו ממשיכים לרוץ במלוא המרץ על הגלגל. וזה מפחיד להיות שונים או יוצאי דופן.

וכך אנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לרוץ על הגלגל הזה, גם כשאנחנו מבינים, עמוק בפנים, שזה לא עושה אותנו מאושרים.

פרדוקסלי ממש.

זה לא סתם כך.

ההסללה הזו, הריצה חסרת הנשימה הזו, מגנה עלינו. המסלול המוכר הוא אולי שוחק, מעייף ולפעמים מדכא, אבל הוא בטוח. הוא מוכר.

המשמעות המיידית של לרדת מהגלגל אומרת לפגוש את תהום חוסר הוודאות.

לפגוש את האימה של "מה יגידו עליי אם אהיה שונה? אחר?"

לפגוש את הפחד המשתק מלאבד שליטה, את החרדה הכלכלית, או את התחושה שאם אני לא ב"עשייה" מתמדת אז אני לא שווה כלום או שאין לי ערך.

זה פוגש אותנו בהרבה צורות שונות:

כשאנו מסיימים עוד יום מטורף בעבודה, מותשים, רק כדי להרגיש "מוצלחים" בעיני החברה, בזמן שהנשמה שלנו כבר קורסת.

כשבעל עסק בונה לעצמו אימפריה קטנה, מגיע ליעדים שחלם עליהם, אבל מתעורר בבוקר עם מועקה בחזה כי הוא הפך לעבד של העסק של עצמו, במקום לאדון שלו. ועכשיו הוא צריך לשרת ולהאכיל את המפלצת שיצר.

כשאנחנו נשארים בשותפויות עסקיות או בסביבות עבודה שמכבות אותנו, רק כי הפחד מה"לא נודע" מפחיד יותר מהסבל המוכר.

מרגיש לכם מוכר?

פריצות הדרך המשמעותיות שקרו לי בחיים או בעסק, לא קרו כי מצאתי שיטה או דרך חדשה לרוץ מהר יותר על הגלגל.

הן קרו כשהסכמתי לעצור.

כשהסכמתי להישיר מבט אל הפחד הזה, לפגוש את הדפוסים שלי שאמרו לי "אסור לך לעצור", ולהבין שהם אשליה.

וזו בדיוק המשמעות של חופש.

חופש מההסללות, מהתבניות, ממה ש"צריך" ו"נכון".

החופש לחיות מתוך הריבונות שלנו.

אבל אי אפשר לעשות את זה תוך כדי שאנו ממשיכים לרוץ על גלגל העכברים.

כדי לבחון את המסלול מחדש, חייבים לעצור לרגע ולהתבונן על החיים שלנו מהצד.

לשם כך נועד הריטריט "חמישים גוונים של חופש".

זו לא עוד סדנה שתלמד אתכם איך לרוץ מהר יותר או להספיק יותר ביום שלכם.

זה מרחב שבו תרדו מהגלגל לכמה ימים.

סביבה בטוחה שבה אנחנו מעיזים לבחון את המסלולים שבהם אנחנו הולכים, פוגשים באומץ את אותם חסמים רגשיים שמשאירים אותנו במקום, ובוחרים מחדש את הכיוון שבאמת נכון לנו.

אני מזמין אתכם לעשות את הצעד האמיץ הזה. להפסיק לרוץ לשום מקום ולהתחיל ללכת אל עבר החופש שלכם.

פרטים מלאים מחכים לכם כאן: