לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בקריקטורה הזו. לקוח שיתף אותה איתי.

אני מוצא בה סוג של אמת.

אנחנו נולדים לתוך מסלול ידוע מראש. "הסללה" ברורה, מתוכננת, משורטטת ומוקפדת היטב: תוציא ציונים טובים בבית הספר, כדי שתוכל לרכוש בהמשך השכלה גבוהה, תמצא עבודה בטוחה, תתחתן, תעשה 3 ילדים, תיקח משכנתא, תקים עסק, תרדוף אחרי הלקוח הבא, תגדיל את ההכנסות, תשדרג את הרכב…

או בקיצור: ברוכים הבאים למירוץ העכברים של החיים!

אנחנו מתנהגים בדיוק כמו עכבר על גלגל.

רצים, רצים, רצים. מזיעים, מתאמצים יותר, משקיעים עוד שעות, לוקחים עוד פרויקטים, עושים עוד כסף, קונים עוד "דברים" ואז עובדים עוד כדי לממן את הדברים שקנינו.

ואנחנו בטוחים שאם רק נרוץ עוד קצת, עוד יותר מהר, נגיע לאיזו שהיא "מנוחה ונחלה" מובטחת.

אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם.

כי האמת היא שהגלגל הזה לא באמת מוביל לשום מקום. הוא רק מסתובב מהר יותר.

וכאן יש פוטנציאל לרגע של התגלות אמיתית.

אבל זה לא פשוט לעצור לרגע את המירוץ ולהתבונן.

למה אנחנו לא פשוט… עוצרים? יורדים ממנו?

כי כולם מסביבנו ממשיכים לרוץ במלוא המרץ על הגלגל. וזה מפחיד להיות שונים או יוצאי דופן.

וכך אנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לרוץ על הגלגל הזה, גם כשאנחנו מבינים, עמוק בפנים, שזה לא עושה אותנו מאושרים.

פרדוקסלי ממש.

זה לא סתם כך.

ההסללה הזו, הריצה חסרת הנשימה הזו, מגנה עלינו. המסלול המוכר הוא אולי שוחק, מעייף ולפעמים מדכא, אבל הוא בטוח. הוא מוכר.

המשמעות המיידית של לרדת מהגלגל אומרת לפגוש את תהום חוסר הוודאות.

לפגוש את האימה של "מה יגידו עליי אם אהיה שונה? אחר?"

לפגוש את הפחד המשתק מלאבד שליטה, את החרדה הכלכלית, או את התחושה שאם אני לא ב"עשייה" מתמדת אז אני לא שווה כלום או שאין לי ערך.

זה פוגש אותנו בהרבה צורות שונות:

כשאנו מסיימים עוד יום מטורף בעבודה, מותשים, רק כדי להרגיש "מוצלחים" בעיני החברה, בזמן שהנשמה שלנו כבר קורסת.

כשבעל עסק בונה לעצמו אימפריה קטנה, מגיע ליעדים שחלם עליהם, אבל מתעורר בבוקר עם מועקה בחזה כי הוא הפך לעבד של העסק של עצמו, במקום לאדון שלו. ועכשיו הוא צריך לשרת ולהאכיל את המפלצת שיצר.

כשאנחנו נשארים בשותפויות עסקיות או בסביבות עבודה שמכבות אותנו, רק כי הפחד מה"לא נודע" מפחיד יותר מהסבל המוכר.

מרגיש לכם מוכר?

פריצות הדרך המשמעותיות שקרו לי בחיים או בעסק, לא קרו כי מצאתי שיטה או דרך חדשה לרוץ מהר יותר על הגלגל.

הן קרו כשהסכמתי לעצור.

כשהסכמתי להישיר מבט אל הפחד הזה, לפגוש את הדפוסים שלי שאמרו לי "אסור לך לעצור", ולהבין שהם אשליה.

וזו בדיוק המשמעות של חופש.

חופש מההסללות, מהתבניות, ממה ש"צריך" ו"נכון".

החופש לחיות מתוך הריבונות שלנו.

אבל אי אפשר לעשות את זה תוך כדי שאנו ממשיכים לרוץ על גלגל העכברים.

כדי לבחון את המסלול מחדש, חייבים לעצור לרגע ולהתבונן על החיים שלנו מהצד.

לשם כך נועד הריטריט "חמישים גוונים של חופש".

זו לא עוד סדנה שתלמד אתכם איך לרוץ מהר יותר או להספיק יותר ביום שלכם.

זה מרחב שבו תרדו מהגלגל לכמה ימים.

סביבה בטוחה שבה אנחנו מעיזים לבחון את המסלולים שבהם אנחנו הולכים, פוגשים באומץ את אותם חסמים רגשיים שמשאירים אותנו במקום, ובוחרים מחדש את הכיוון שבאמת נכון לנו.

אני מזמין אתכם לעשות את הצעד האמיץ הזה. להפסיק לרוץ לשום מקום ולהתחיל ללכת אל עבר החופש שלכם.

פרטים מלאים מחכים לכם כאן:

לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ.

לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא.

הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849.

הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק.

מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר.

הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים.

כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן.

תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר.

ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי.

חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה.

וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.

עד שהמחיר של להיות מישהו אחר היה גבוה מדי.

ואז חל השינוי.

ההיפך מיאוש בהקשר הזה הוא לא שמחה.

אלא ההסכמה להיות מי שאני באמת.

ההסכמה לקבל את עצמי על שלל היבטי.

ההסכמה לאהוב את כל החלקים שבי.

וזה לא פשוט.

לאחרונה בשיחה עם לקוחה, היא אמרה לי את המשפט "אבל אני לא באמת יודעת מי אני".

וזה נכון.

אנחנו לרוב לא מכירים את מי שאנחנו באמת.

אנחנו מכירים גרסה שיצרנו ותחזקנו לאורך השנים, של מי שאנו חושבים שהסביבה מאמינה שאנו צריכים להיות.

הנכונות לשאול את השאלה הזו של "מי אני באמת?", דורשת אומץ.

כי זה לא פשוט להסכים להשיל את הזהות המוכרת, הבטוחה והנוחה, ולהכיר זהות חדשה של מי שאני.

אנחנו פוחדים מהרגע הזה.

אנחנו פוחדים מהריק.

מהמקום שבו הדמות הישנה שלנו מתה אבל הדמות החדשה עוד לא נולדה.

אנחנו פוחדים לגלות מי אנחנו נהיה אם נפסיק לרצות את כולם סביבנו.

אנחנו לכודים במלכודת הזהות.

אנחנו מאמינים שאנחנו חייבים להיות מי שאחרים מצפים מאיתנו להיות, וחושבים (בטעות) שאחרים יגיבו לעולם בדיוק כמונו.

אבל זו אשליה שגובה מאיתנו מחיר כבד של ניתוק עמוק מעצמנו.

כי כל עוד אנחנו לא פוגשים את עצמנו, את הצללים והחסמים הרגשיים שלנו, שום דבר חיצוני בחיים או בעסקים לא באמת ישתנה.

אנחנו יכולים להחליף עבודה, לקנות רכב חדש, לטוס לחו"ל או לעבור לדירה גדולה יותר.

אבל אנחנו תמיד ניקח את עצמנו איתנו לאן שלא נלך.

פריצת הדרך האמיתית שלנו מגיעה רק כשאנחנו מסכימים להוריד את המסכות.

כשאנחנו מסכימים להודות שאנחנו לא יודעים הכל.

בשביל העבודה הזו נוצר הריטריט "חמישים גוונים של חופש".

זה לא מרחב שבו אנחנו מנסים לתקן את עצמנו.

אנחנו לא מקולקלים.

זה מרחב שבו אנחנו הולכים יחד לבחון את ההסכמים הלא כתובים של החיים שלנו.

מקום שבו אנחנו יכולים להסכים לשהות בתוך הריק ובתוך חוסר הוודאות.

לגלות מחדש מי אנחנו כשאף אחד לא דורש מאיתנו להיות משהו אחר.

מקום שבו מותר לנו להיות אותנטיים ופגיעים ולחשוף גם את ההיבטים הפחות זוהרים שלנו.

והכל על מצע של אהבה וכנות.

אני מזמין אתכם להצטרף אלי למסע הזה.

לקלף את השכבות ולהיזכר איך מרגיש חופש אמיתי.

אם אתם מרגישים את הקריאה, מוזמנים להצטרף אלינו לריטריט הקרוב.

הוא ישב מולי בקליניקה ושיתף שאחרי הרבה הרבה זמן הוא נהנה מסוף שבוע עם עצמו לבד.

בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.

לבד, עם עצמו.

שאלתי אותו מתי בעבר הוא איפשר לעצמו זמן כזה.

הוא חשב קצת ואמר, רק כשהייתי טס לחו"ל מטעם העבודה.

והתשובה שלו החזירה אותי כ-25 שנים אחורה. לתקופה שבה עבדתי באינטל.

נזכרתי עד כמה אהבתי את הנסיעות העסקיות לחו"ל. והיו לי לא מעט כאלו.

אהבתי אותן לא רק בגלל הנסיעה לחו"ל, השהיה במקומות חדשים, הפינוקים במסעדות. אלו בוודאי היו כיפיים.

אהבתי אותן, בגלל שזו היתה ההזדמנות שלי להיות בשקט רק עם עצמי לבד.

בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.

מה שאני מבין היום (ולא הבנתי אז), שבעצם השתמשתי בלגיטימציה החיצונית של נסיעה עסקית מטעם העבודה, כתירוץ טוב להתרחק קצת משגרת החיים האינטנסיבית, מהמחוייבויות, מהמשימות.

בשפה פשוטה אפשר לקרוא למה שעשיתי: לגנוב את החופש שלי.

במקום שתהיה לי הלגיטימציה העצמית, הרשות הפנימית לעצמי, לקחת לעצמי זמן שקט שהייתי צריך. גנבתי אותו.

זו תופעה שקורית בהרבה היבטים שונים של החיים.

אנחנו משתמשים במניפולציות כדי להשיג את מה שאנחנו באמת רוצים, במקום פשוט לבקש (או לדרוש) את זה באופן ישיר.

אנחנו מחפשים הצדקה ולגיטימציה חיצונית, סוג של תרוץ "טוב", שיאפשר לנו את מה שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו לבקש בצורה ישירה.

אנחנו גונבים את החופש, כי אנחנו לא מאמינים שהוא מגיע לנו בצורה לגיטימית.

אנחנו עושים את זה כל הזמן.

אנחנו מוצאים דרכים יצירתיות ומניפולטיביות כדי להשיג לעצמנו קצת שקט.

במקום פשוט לבקש אותו באופן ישיר.

למשל כשאנחנו מייצרים ריב בכוונה.

אנחנו נטפלים למשהו קטן שמקפיץ אותנו.

אנחנו מרימים את הקול טורקים את הדלת ומסתגרים בחדר.

אולי אפילו לוקחים את האוטו ונוסעים להירגע.

השגנו לעצמנו כמה שעות של שקט ולבד.

או כשאנחנו משתמשים בעבודה כתירוץ האולטימטיבי.

אנחנו נשארים במשרד עוד שעתיים או פותחים את הלפטופ בבית אל תוך הלילה.

יש לי "פרויקט דחוף" אנחנו אומרים.

אבל האמת היא שפשוט חיפשנו לגיטימציה חיצונית לא להיות חלק מההמולה של הבית.

להיות פטורים מהמקלחות, ההשכבות והשיחות על מה קרה היום.

לפעמים אנחנו אפילו מזמנים לעצמנו מחלה.

פתאום יש לנו מיגרנה איומה או כאב בטן בדיוק לפני אירוע או ארוחת שישי אצל ההורים.

הגוף שלנו משתף איתנו פעולה כדי לייצר לנו פטור רשמי.

פטור ממחויבות חברתית/משפחתית שלא באמת רצינו להיות בה.

לפעמים היא תאמר שכואב לה הראש.

פשוט כי לא נוח לה לומר לו שהיא לא רוצה לשכב איתו הלילה.

בכל המקרים האלו השגנו את החופש שלנו.

אבל זו גניבה.

זו מניפולציה שאנחנו עושים על הסביבה ובעיקר על עצמנו.

כי אנחנו מאמינים שאסור לנו פשוט להגיד אני צריך עכשיו שעתיים לעצמי.

או לא מתאים לי לבוא היום כי אני עייף.

או שלא מתאים לי לשכב אתך הערב.

אבל מה המחירים שאנו משלמים על כך?

דרמות, מריבות, כעסים, ניכור מול הצד השני.

ויש מחיר גבוה עוד יותר.

לא מול אחרים.

מול עצמנו.

זה המחיר של לאמן את עצמנו להאמין שלא מגיע לנו.

שלא מגיע לנו רק מעצם כך שאנו רוצים את זה.

אז אנחנו צריכים לגנוב את זה.

אנחנו חושבים שאם נבקש את מה שאנחנו באמת צריכים נראה אנוכיים.

שאולי יכעסו עלינו.

שאולי יתאכזבו מאיתנו.

אז אנחנו משתמשים במניפולציות כדי שהצד השני יוותר לנו.

אבל חופש אמיתי לא מושג דרך גניבה.

חופש אמיתי מגיע מתוך כך שאנחנו מוכנים לעמוד מאחורי הצרכים והרצונות שלנו.

כשאנחנו מבינים שהרצון שלנו בשקט בלבד או פשוט בחופש מפעולה הוא לגיטימי בדיוק כמו כל צורך אחר.

בלי תירוצים בלי דרמות בלי מחלות.

פשוט כי זה מה שנכון לנו כרגע.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אם נמאס לכם לגנוב את החופש במניפולציות, מוזמנים להצטרף אלינו לריטריט "50 גוונים של חופש" הקרוב.

שמחתי להתארח בפודקאסט "מעבר למילים" של מוטי בן משה

הנה מה שמוטי כתב על הפרק:

כדי לגלות יבשות חדשות צריך לשכוח מראה חוף.

ערן שטרן מגיע לשיחה חשופה על הדרך שעבר: זוגיות של 30 שנה שנגמרה, פרק ב' עם ורד, ואיך קשר אינטימי יכול להיות המקום שבו מפסיקים לשחק תפקיד ומתחילים להכיר את עצמנו באמת.

אנחנו מדברים על האחריות לרגשות בתוך זוגיות, על האומץ להגיד אמת בלי להשליך, ועל זה שריפוי לפעמים מתחיל דווקא כשמפסיקים לרצות.

אחר כך אנחנו צוללים לתודעה ולשינוי דרך נקודת מפנה חדה: הסרטן.

ערן מספר איך הדמות של החזק והמצליח התחילה להתפרק, מה ההבדל בין לבקש עזרה לבין לדעת לקבל אותה, ואיך אהבה עצמית הפכה להיות התשתית לכל בחירה אחרת.

בדרך אנחנו נוגעים גם בריטריטים שהוא מוביל, בשיח על מיניות ממקום נקי ובוגר, ובמשפט אחד שמסכם הכל: ההישג הגדול ביותר שלנו הוא לחזור להיות אנחנו בעולם שמנסה להפוך אותנו למישהו אחר.

בסוף נשאר מצפן אחד שכל אחד מאיתנו יכול לקחת הביתה.

קיבלתי השבוע הודעה כנה מאדם שמתלבט האם להצטרף לריטריט הקרוב.

הוא כתב שהוא מתלבט.

שהוא מנסה לחשב את הערך מול המחיר.

הוא מחפש את ה-ROI.

את ההחזר על ההשקעה.

וזה כל כך טבעי.

אנחנו (ובעיקר השכל שלנו) מחווטים לחפש "ערך" מדיד של עלות מול תועלת.

אנחנו רוצים לדעת שאם שמנו שקל נקבל שניים בחזרה.

כשאנחנו קונים טלפון חדש זה קל.

אנחנו משווים מפרט טכני.

כמה זיכרון יש לו.

מה איכות המצלמה.

אנחנו משלמים ומקבלים קופסה עם מוצר מוחשי.

אבל כשמדובר בנפש שלנו, המשוואה הזו לא רלוונטית יותר.

תהליך התפתחות עמוק, הוא לא מוצר מדף.

אין לו מפרט טכני של מגה-פיקסל.

אי אפשר לתרגם שינוי פנימי לטבלאות אקסל.

כמה שווה ריפוי של אשמה שאדם נושא איתו לאורך שנים?

מה המחיר של ריצוי שנמשך שנים ארוכות?

מה הערך הכלכלי של אהבה עצמית שהתחזקה אצל מישהו בלב?

במהלך השנים למדתי משהו על ההתלבטות הזו.

על הרצון שלנו לדעת שאם נשקיע בעצמנו X, נקבל מכך תועלת של 2X לפחות.

על הרגע הזה שבו היד רועדת לפני הלחיצה על כפתור ההרשמה.

לרוב, הספק שיש לנו בפנים, הוא לא לגבי הסדנה שאנו מתלבטים אם להרשם אליה או שלא.

לרוב, הספק הוא גם לא לגבי התוכן או המנחה.

אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מפקפק בערך של לחיות חיים מתוך חופש.

הספק האמיתי שיש בנו, הוא כלפי עצמנו.

למעשה, מה שאנחנו באמת מתלבטים לגביו, הוא:

האם הפעם אני אצליח להשתנות?

האם אני אקח את הכלים האלה ואיישם אותם בחיים שלי?

או שזו תהיה עוד הוצאה שתסתיים באכזבה?

האם אני סומך על עצמי שאני יכול ליצור מציאות אחרת בחיים שלי?

הפחד הוא לא מהמחיר הכספי שנשלם.

הפחד הוא מהמפגש עם עצמנו.

מהאפשרות שנגלה שיש בנו את הכוח לשנות, ושעד היום פשוט לא השתמשנו בו.

אנחנו מפחדים להתאכזב מעצמנו שוב.

אנחנו מפחדים להודות שאנחנו ראויים להשקעה הזו.

קל לנו יותר להוציא סכום כזה על ספה חדשה לסלון, כי הספה תישאר שם ודאית ומוחשית.

השינוי הפנימי דורש מאיתנו עבודה.

הוא דורש התמסרות.

הוא דורש מאיתנו להסכים לשהות בתוך אי ודאות.

אמרתי לאותו אדם שהריטריט שלו למעשה כבר התחיל.

הוא התחיל ברגע שהשאלה הזו עלתה.

ברגע שההתלבטות הגיעה.

כי זה המבחן הראשון של האמון שלו בעצמו.

עצם הבחירה להצטרף למסע כזה היא הצהרת כוונות.

היא אמירה שאומרת "אני מוכן להשקיע בעצמי".

אני מוכן לשים את עצמי במרכז.

אני מאמין שיש בי את היכולת לקחת ולשנות את החיים שלי לטובה.

המחיר האמיתי שאנחנו משלמים, הוא לא הסכום שיורד בכרטיס האשראי.

המחיר האמיתי הוא המחיר שאנחנו משלמים בחיים עצמם, כשאנחנו נשארים באותו מקום.

כשאנחנו נותנים לפחד לנהל את קבלת ההחלטות שלנו.

אנחנו משלמים את המחיר הזה יום יום ושעה שעה.

רק שהוא לא נכנס לשום אקסל או ROI.

אז אם אתם מרגישים את הקריאה הזו בבטן.

אם הלב שלכם מאותת שזה הזמן.

אל תחפשו את הביטחון בחוץ.

הוא לא נמצא שם.

הביטחון היחיד שיש לנו הוא הידיעה שאנחנו נהיה שם עבור עצמנו.

שאנו באים כדי להפיק את המקסימום מכל רגע.

שאנו באים לעשות את העבודה.

ואז, זו הופכת להיות ההשקעה הכי בטוחה שיש.

שיש לה את ה-ROI הגבוה ביותר.

~~~~~~~~~~

אנחנו בימים האחרונים להרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש" ונותרו לנו מקומות אחרונים.

אם אתם מרגישים את הקריאה, אני מזמין אתכם לעשות את הצעד.

כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת.

היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר.

היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם.

היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם.

היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק.

קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו.

אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי".

אבל זו לא באמת אהבה עצמית.

בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.

הסיטואציה הראשונה: "הבגידה השקטה"

נסו להיזכר ברגע כלשהו מהימים האחרונים, כשמישהו ביקש מכם משהו שממש לא התחשק לכם לעשות.

הבטן שלכם התכווצה, הגוף צעק "לא".

אבל הפה? הפה חייך את החיוך האוטומטי הזה ושמעתם את עצמכם אומרים: "בטח, אין בעיה".

הטלפון מצלצל. על הצג אתם רואים את השם של מי שמתקשר.

אתם מותשים, אתם זקוקים לשקט. אבל המחשבה האוטומטית עולה: "לא נעים, הוא ייעלב".

והאצבע כבר לוחצת על המכשיר ומקבלת את השיחה.

באותו רגע, שמתם את אי הנעימות שלו מעל הצורך הבסיסי שלכם במנוחה.

המלצר מביא לכם את המנה במסעדה.

זה לא בדיוק מה שביקשתם, לא טעים או שזה הגיע קר.

אתם מסתכלים על הצלחת, ואז על המלצר, ואומרים "תודה, זה בסדר גמור".

אתם אוכלים מנה שאתם לא נהנים ממנה, רק כדי לא להיות "הלקוח המעצבן הזה".

הלקוח שואל אתכם מה המחיר?

אתם יודעים את המחיר שמגיע לכם. אבל בשנייה האחרונה, הפחד משתלט.

"זה בטח יהיה לו יקר מדי", אתם מפחדים לאבד אותו, וחותכים 20% מהמחיר עוד לפני שהוצאתם מילה.

הקטנתם את הערך שלכם כדי להימנע מדחייה אפשרית.

באותו רגע שאמרנו "כן" למשהו שלא באמת רצינו, בגדנו באדם היחיד שלעולם לא יעזוב אותנו. בעצמנו.

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לשמור על ה"שקט", על "שלום בית".

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לא לאכזב. כדי להישאר או להיראות "בסדר".

אבל המחיר של ה"בסדר" הזה הוא הרסני.

בכל פעם שאנחנו משתיקים את הקול הפנימי שלנו לטובת רעש חיצוני, אנחנו סודקים עוד קצת את האמון העצמי שלנו.

אהבה עצמית היא הסירוב להמשיך לבגוד בעצמנו.

אהבה עצמית היא ההסכמה שאחרים יתאכזבו מאיתנו, כדי שלא נצטרך לאכזב את עצמנו.

הסיטואציה השניה: מלכודת "הילד/ה הטוב/ה"

מגיל אפס לימדו אותנו שהאהבה היא עסקת חליפין.

קיבלנו מחיאות כפיים כשהצטיינו במשהו.

קיבלנו חיבוק כשהיינו נוחים ונעימים לסביבה.

בנינו זהות שלמה סביב הריצוי ההורי/החברתי/הסביבתי הזה.

בנינו פרסונה שלמה של האדם, שאנו מאמינים שהסביבה החיצונית לנו, חושבת שאנו צריכים להיות.

אבל עמוק בפנים, כשאנו מספיק קשובים וכנים עם עצמנו, אנחנו מרגישים את הדיסוננס.

עמוק בפנים אנחנו מרגישים את הפחד.

אנחנו מרגישים שאם יראו אותנו באמת, את הפחד, את חוסר הביטחון ואת חוסר המושלמות שלנו, לא ירצו להיות איתנו. לא יאהבו אותנו יותר.

אז אנחנו מהדקים את המסכה עוד קצת, וממשיכים לשחק את המשחק שמצפים מאיתנו לשחק.

זה קורה בעבודה כשאנחנו נשארים לתקן טעויות של מישהו אחר עד הלילה.

לא כי זה התפקיד שלנו, אלא כי אנחנו חייבים להיות אלו שמצילים את המצב.

אנחנו מכורים לתחושה הזו ש"אי אפשר בלעדינו", גם אם אנחנו כבר קורסים מהעומס.

זה קורה כשהחברה שלך מתקשרת "רק לפרוק".

את מקשיבה לה במשך 40 דקות של תלונות שכבר שמעת ממנה אלף פעם.

את מהנהת, שוב מייעצת, מכילה.

ובפנים? מרגישה שהיא שוב שואבת ממך את טיפת החמצן האחרונה שעוד נותרה לך.

אבל את לא תעצרי אותה ולא תציבי גבול. כי אתן "חברות טובות".

בת הזוג שואלת אותך "מה בא לך לאכול?" או "לאן בא לך לצאת?", ואתה עונה אוטומטית: "מה שבא לך", או "לי זה לא משנה".

זה לא נובע מגמישות, זה נובע מפחד.

הפחד לתפוס מקום, הפחד שמה שאתה רוצה יהיה "יותר מדי" לצד השני.

כי במשך השנים לימדת את עצמך, שלהיות "קליל" ו"לא דרמטי" זו הדרך שלך לשרוד בעולם הזה.

חופש אמיתי הוא היכולת לפשוט את הזהויות האלו.

להניח את הפרסונה, ששוקלת טון, של "המצליחן" או "האמא המושלמת", ולהיות אמיתי. ואותנטי.

להסכים להביע לעולם את מה שאני באמת מרגיש. ולא את מה שמצפים ממני שארגיש.

אהבה עצמית היא ההבנה שאני ראוי לאהבה פשוט כי אני קיים. זהו.

לא כי אני יעיל, לא כי אני נחמד, ולא כי הבאתי תוצאות "רצויות" או "נכונות".

ללא תלות במה אחרים חושבים או אומרים עלי.

הסיטואציה השלישית: ממתינים להצלה

אנחנו יכולים לחיות חיים שלמים בחדר ההמתנה.

לחכות שבן הזוג יבין אותנו בלי שנצטרך לדבר.

לחכות שהבוס יעריך אותנו סוף סוף.

לחכות שאמא תקבל את הבחירות שלי.

לחכות שהמציאות תשתנה לטובתי.

זו עמדה של קורבן. עמדה של ילד שמחכה להורה או "למבוגר האחראי" שיבוא ויסדר את הבלגן.

וזו אולי האמת הכואבת ביותר: אף אחד לא יבוא להציל אותנו.

לצערנו, גילינו זאת בדרך הקשה והכל כך כואבת, ב-7/10.

אף אחד לא בא!

אנחנו קורעים את התחת בעבודה. מגיעים ראשונים, יוצאים אחרונים.

משוכנעים שאם רק נעבוד מספיק קשה, הבוס יבחין בנו, יקרא לנו למשרד ויעניק לנו את ההעלאה וההכרה שאנחנו חולמים עליה.

אנחנו מחכים שמישהו "יגלה" אותנו, במקום לדפוק על הדלת ולבקש את מה שמגיע לנו.

אנחנו אומרים לעצמנו שהחיים האמיתיים יתחילו כשהתקופה הלחוצה הזו תעבור.

כשהילדים יגדלו קצת. כשנסיים את המשכנתא. כשהפרויקט הגדול יסתיים.

אנחנו חיים בחדר המתנה, מחכים שהנסיבות החיצוניות יסתדרו מעצמן ויאפשרו לנו להיות מאושרים.

אנחנו יושבים בערב מול הטלוויזיה או הגלילה האינסופית בטלפון, בתחושת ריקנות.

מחכים שמישהו יתקשר, שמשהו מרגש יקרה, שהעולם יבוא ויבדר אותנו.

אנחנו מצפים שהעניין והתשוקה יגיעו מבחוץ, במקום ליצור אותם מבפנים.

אהבה עצמית היא לקיחת אחריות על החיים שלנו. בעלות. זו הריבונות האישית במיטבה ובמלואה.

זה הרגע שבו אנחנו מפסיקים להפקיד את המפתחות לאושר שלנו בכיס של מישהו אחר.

אנחנו לוקחים אחריות מלאה על הרגשות שלנו, על הבחירות שלנו, ועל החיים שלנו.

חופש הוא לא היכולת לעשות מה שבא לנו.

חופש הוא היכולת להפסיק לנטוש את עצמנו. לאהוב את עצמנו באמת.

לדעת להגדיר ולדבר את הגבולות שלנו (במקום לוותר על עצמנו שוב ושוב).

לדעת להתמודד עם הרגשות הלא נעימים ולהכיל אותם (במקום לנסות לברוח, להדחיק או להימנע).

לדעת לקחת אחריות על עצמנו ולא על הרגשות של אחרים.

לדעת לשים את עצמנו בעדיפות עליונה (הזכרו בדיילת במטוס, היא כל הזמן מזכירה לנו את זה).

בקרוב, תסתיים ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".

זה לא ריטריט של פינוקים.

אנחנו באים לעשות עבודה.

אנחנו באים לפגוש את המקומות שבהם אנחנו מזייפים את עצמנו, לעצמנו.

אנחנו באים לפשוט את המסכות שכבר נדבקו לפנים.

ולהסכים, אולי בפעם הראשונה, לבחור בעצמנו באמת.

להסכים לאהוב את עצמנו, ולשים את עצמנו במקום הראשון.

אם המילים האלו כיווצו לכם את הבטן, זה הסימן הכי מדויק שיש.

הכיווץ הזה יכול להיות השער לחופש שלכם. אם תבחרו בכך.

אל תחכו ל"יום אחד" שבו תרגישו מוכנים. היום הזה לעולם לא יגיע.

המוכנות מגיעה אחרי שאנחנו עושים את הצעד הראשון.

בואו.

אני פוגש את זה כמעט בכל יום.

אנשים יושבים מולי או שולחים לי הודעות ארוכות ומספרים לי שהם בצומת דרכים.

שהם מתלבטים, שהם לא בטוחים, שהם שוקלים את כל האפשרויות.

אנחנו מספרים לעצמנו ולסביבה שאנחנו "מבולבלים".

ויש מקרים שאנחנו הופכים את הבלבול הזה למקצוע.

אנחנו הולכים לייעוץ, פותחים בקלפים, עושים טבלאות אקסל של בעד ונגד, חופרים לחברים שלנו בשיחות נפש לתוך הלילה.

אבל אם נהיה באמת כנים עם עצמנו, נראה שברוב המקרים, אין שם באמת שום בלבול.

האמת היא שעמוק בתוך הלב, בחדר החשוך, בשבריר השנייה הזה לפני שאנחנו נרדמים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים.

אנחנו יודעים שהזוגיות הזו נגמרה כבר לפני שנתיים.

אנחנו יודעים שהקריירה המנצנצת הזו שכולם מקנאים בה הורגת לנו את הנשמה לאט לאט.

אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעבור דירה, או לכתוב את הספר, או פשוט לעצור הכל.

אנחנו לא מבולבלים. אנחנו פשוט מפוחדים.

כי לבהירות יש מחיר, ולעיתים הוא מחיר יקר.

ואנחנו יודעים שאם נודה באמת, אז נצטרך לפעול. לא נוכל יותר להסתתר מאחורי הבלבול.

ולפעול זה אומר שאולי זה יכאב למישהו יקר.

זה אומר לוותר על הסטטוס שבנינו בעשר אצבעות.

זה אומר להסתכל לחוסר הוודאות בלבן של העיניים ולהסכים שאין לנו מושג איך נסתדר כלכלית בחודש הבא.

אז אנחנו מעדיפים להמשיך ולהסתתר בתוך הבלבול וההתלבטות.

לפני כמה שבועות, בקליניקה, עם לקוחה שכבר בעבר אמרה בצורה די מוחלטת וברורה שהנישואים שלה הגיעו לסיומם, היא אמרה לי שהיא מרגישה שהיא עוד מבולבלת, שהיא לא יודעת אם זה נכון לה או שלא.

שאלתי אותה: "האמנם? זה באמת נכון? את באמת מבולבלת?"

והיא הסתכלה עלי בעיניים ואמרה "לא. אני יודעת מה אני צריכה לעשות. זה פשוט מפחיד".

זה לא אומר בהכרח, שמחר בבוקר היא צריכה לעזוב את הבית.

אבל לפחות היא כנה עם עצמה ולא משקרת לעצמה.

הבלבול הוא השקר הכי אלגנטי והכי מתוחכם של האגו שלנו.

הוא מסך עשן שנועד לקנות לנו זמן.

כל עוד אנחנו "לא בטוחים", אנחנו פטורים מלקחת אחריות.

כל עוד אנחנו "מחפשים תשובות", אנחנו יכולים להישאר באזור הנוחות המוכר עם הסבל שלנו.

אנחנו משקרים לעצמנו שיש לנו זמן.

אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו "אחראיים" ו"שקולים", בזמן שאנחנו בעצם פוחדים מהשינוי.

לקח לי שנים להבין שרוב הזמן שבו "התלבטתי" בחיים שלי, פשוט הייתי פחדן. פחדתי להיות לבד. פחדתי להיות זה שנכשל.

החופש מתחיל ברגע שבו אנחנו מסכימים לפזר את מסך העשן של "הבלבול".

ברגע שבו אנחנו מסכימים להגיד בקול רם: "אני יודע מה אני צריך לעשות, ואני פשוט מפחד מזה".

זה הרגע שבו הבלבול מתפוגג והופך לכאב נקי. וכאב נקי, בניגוד לבלבול עכור, הוא מנוע של שינוי.

זה הרגע שבו אנחנו יכולים להסתכל באומץ על המחירים שאנו כבר משלמים כשאנו תקועים במקום שלא טוב לנו, וגם על המחירים הפוטנציאלים של השינוי.

ואז נוכל באמת, לבחור.

לבחור מתוך מחשבה חופשית ולא מתוך פחד.

לבחור מתוך כנות ואמת פנימית ולא מתוך ויתור עצמי וריצוי.

ואשאיר אתכם עם שאלה (אל תענו לי, אבל תענו לעצמכם):

על איזו החלטה אתם "מתלבטים" כבר שנים, למרות שאתם יודעים בדיוק מה התשובה?

אולי הגיע הזמן להפסיק לחפש בהירות ולהתחיל לגייס אומץ?

~~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב אנחנו ניפגש בפעם החמישית לריטריט "50 גוונים של חופש".

אנחנו לא הולכים לפתור שם דילמות. אנחנו לא הולכים לעשות שם רשימות של בעד ונגד.

אנחנו הולכים ליצור מרחב בטוח שבו אפשר להפסיק לשקר לעצמנו.

אנחנו נסכים לשהות יחד בתוך הפחד הזה, בלי לנסות לתקן אותו ובלי לנסות לברוח ממנו חזרה לסיפורים הישנים.

אנחנו נגלה שהפחד הוא לא אויב, הוא פשוט שער. שער לחיים שהם אמיתיים. ושהם באמת שלנו.

איפה שהוא בסביבות גיל 15, קיבלתי ממישהו (לא זוכר מי זה היה) מתנה.

זו היתה תמונה קטנה, מסוג המתנות הסתמיות שקונים בחנויות כמו הפנינג וכו', של תמונת קלף של מזל שור.

ועליה כתוב: "בן מזל שור – אוהב קביעות וסולד משינויים".

במשך כל גיל ההתבגרות שלי ועד השחרור מהצבא התמונה הזו הייתה תלויה לי מעל המיטה.

בכל בוקר כשהייתי מתעורר, ובכל ערב כשהייתי הולך לישון הייתי רואה אותה. וגם לפעמים סתם כשישבתי בחדר, היא היתה מול העיניים שלי.

היום אני מבין שמה שעשיתי לעצמי, זו בעצם "הנדסת תודעה" או תכנות עצמי.

בלי לשים לב, התמונה הזו תכנתה אותי להאמין שזה מי שאני.

וכך עמוק בתת המודע שלי, נשתלה לי האמונה, שאני צריך להיות זה שהולך בתלם. שמתמיד בכל מקום, ולא משנה כמה זה קשה או כואב.

זה שמחזיק מעמד, שעומד בציפיות, שמסתדר ויהי מה.

כמובן שיש בכך גם הרבה דברים טובים, אבל היום אני מבין, שהתמונה הזו לא הייתה השראה, היא הייתה הסללה לחיים שלא אני בחרתי לעצמי.

לקח לי שנים להעז להסתכל על הדמות הזו, ולהבין שהיא לא אני, אלא רק איזו דמות חיצונית שבניתי כדי שלא יראו עד כמה אני לא מרגיש ביטחון, או שלא טוב לי באמת.

אבל זה לא רק הסיפור שלי.

רובנו מתוכנתים באופן דומה.

בין אם זה על ידי תמונה על הקיר, או משפטים של ההורים, או בבית הספר, או בתנועה, בצבא, באוניברסיטה או בעבודה.

אנחנו חיים בתוך הצגה שאף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו רוצים להשתתף בה.

אנחנו מוסללים עוד לפני שלמדנו ללכת.

אנחנו לומדים להחניק את הצעקה שתקועה לנו בגרון ולהחליף אותה ב"הכל בסדר" מחויך.

זה קורה כשאת שוכבת במיטה ליד הבן זוג שלך ומרגישה אלפי קילומטרים של מרחק אבל לא אומרת מילה כדי לא להרוס או לפגוע בשקט המזוייף.

זה קורה כשאתה יושב בישיבת הנהלה ומעביר מצגת עם מספרים ואסטרטגיות, כשבפנים אתה רק רוצה לקום ולצרוח שאתה שונא כל רגע מהמשחק הזה.

זה קורה כשאנחנו קונים עוד משהו מיותר לבית או מחליפים את הרכב רק כדי להשתיק את הריק המפחיד בבטן שמסרב להתמלא.

אנחנו משלמים בבריאות שלנו, במיניות שלנו ובשמחת החיים שלנו רק כדי להישאר בתוך הקווים שאנשים אחרים שרטטו לנו.

אנחנו מפחדים שאם נוריד את התלבושת האחידה שנתנו לנו, נגלה שאין מתחתיה כלום.

ומי אנחנו בלעדיה?

אבל האמת היא שרק כשאנו אמיצים מספיק לצאת מהתלבושת האחידה הזו, ולהסתכל מה יש שם מתחתיה, שם אנחנו יכולים לפגוש את עצמנו באמת.

שם מתחיל החופש שלנו.

שם ישנה ההזדמנות לגילוי, לסקרנות ולבחירה החופשית של "מי אני באמת רוצה להיות בעולם הזה?".

של "מה מתאים לי ומה לא?"

של "איזה חיים אני רוצה ליצור לעצמי?"

אני רוצה להשאיר אתכם עם שאלה אחת פשוטה: אם הייתם מורידים עכשיו את כל התפקידים, את כל הציפיות ואת כל מה שסיפרו לכם שאתם חייבים להיות. מי נמצא שם מתחת? והאם אתם בכלל מכירים אותו?

~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב אנחנו יוצאים שוב למסע של חקירה, בקבוצה אינטימית בריטריט "50 גוונים של חופש".

זו לא עוד סדנת העצמה או מוטיבציה, וזה לא מקום שבו אני מנסה ללמד אתכם או לתקן אתכם.

אנחנו הולכים לשהות בתוך הריק הזה שכולם בורחים ממנו. ולחקור ביחד מי אנחנו כשאף אחד לא מסתכל, וכשאין אף תמונה מעל המיטה שתגיד לנו מי אנחנו צריכים להיות או איך להתנהג.

זו הזמנה להסכים לא לדעת, להסכים להיות פגיעים, ולהסכים להיות חופשיים באמת.

לאמיצים בלבד!