או: איך ההחלטות שמעולם לא קיבלתם מעצבות את כל החיים שלכם.

כל החיים שלנו מתנהלים על בסיס הסכמים והסכמות. חלקם כאלו שחתמנו עליהם במודע, כמו למשל המשכנתא בבנק (למרות שלא קראנו מילה מעשרות העמודים הכתובים שחתמנו עליהם).

אבל מרביתם, הם לא כאלו.

ולמרות שאלו ההסכמים החשובים ביותר הנוגעים להיבטים הכי משמעותיים בחיים שלנו כמו משפחה, ילדים, הורים, חברים, תעסוקה, בריאות, כספים וכו' – אין לנו שום זיכרון שחתמנו עליהם וגם לא נמצא את ההסכם המודפס לעיין בו.

אלו הם ההסכמים הלא כתובים שמנהלים את החיים שלנו. הם שולטים בכל החלטה שאנו מקבלים.

מה זה בעצם "הסכם לא כתוב"?

הסכם לא כתוב הוא כלל, אמונה או ציפייה שאנחנו חיים על פיה מבלי שבחרנו אותה בכלל. לא באופן מודע לפחות.

זה הסכם שהחברה, המשפחה, או אפילו אנחנו בעצמנו יצרנו, לעיתים לפני עשרות שנים או בילדות שלנו, והוא ממשיך לנהל את חיינו מאחורי הקלעים מבלי שנהיה מודעים לקיומו.

למשל, כל מי שנולד לו ילד, ברגע הולדת הילד, חתם באופן לא מודע על הסכם עם עצמו, שהוא יעשה הכל כדי לשמור ולהגן על הילד הזה, עד ליום מותו.

זו דוגמה להסכם לא כתוב, שנחתם באופן לא מודע אצל רובנו.

וזה לא שהסכם לא כתוב הוא "טוב" או "רע". זה הכל בעיני המתבונן, והאם זה תומך (או שלא) בחיים שהוא רוצה ליצור לעצמו.

הנה דוגמאות לכמה הסכמים כאלו, ולהשפעות שלהם על החיים שלנו, כשאנו לא מודעים להם.

זה לא אומר שכולם מתקיימים אצלכם, אבל בחרתי בכמה נפוצים ופופולריים שאני מאמין שמרבית האנשים יוכלו לזהות אותם בחיים שלהם.

רותי ואבי נפגשו בגיל 22. היום, 15 שנה מאוחר יותר, רותי מתעוררת כל בוקר עם תחושת חנק. היא עובדת כמנהלת כספים בחברת הייטק, ומרגישה מבוזבזת ומשועממת עד מוות. קצת אחרי שהיא ואבי התחתנו, היה לה חלום ללמוד אמנות. אבי לא התלהב מהרעיון ואמר לה שזה לא "מעשי". אז היא הלכה ללמוד כלכלה. אבי מצידו ויתר על התחביב שלו לטיולים כי רותי אמרה לו שזה "לא אחראי" להוציא כסף על טיולים כשיש להם עוד משכנתא לשלם.

שניהם חיים על פי ההסכם הלא כתוב שגדלו איתו (וכנראה גם ירשו אותו מהבית): "אם אתה באמת אוהב מישהו, אתה צריך לוותר על עצמך ועל מה שאתה רוצה בשביל השני".

אם תשאלו אותם, אף אחד מהם לא יזכור שהוא הסכים או חתם על הסכם כזה. זה פשוט היה שם. הם גם מעולם לא בחנו את ההסכם בינם לבין עצמם או אחד עם השנייה ולא שאלו את עצמם: האם ההסכם הזה תקף עבורם ומתאים להם.

זוגיות היא כר נרחב להמון הסכמים לא כתובים שמתקיימים בין בני הזוג, למרות שמעולם לא דוברו ביניהם:

• אם נמצאים בזוגיות, אז לא צריך חברים אחרים (אין מקום לחברים נפרדים)
• זוג צריך לעשות הכל ביחד (אין מקום לבילויים או תחביבים נפרדים)
• נישואים זה לכל החיים, בכל מחיר, לא משנה מה (גם אם זה אומר ששנינו קמלים כבר בזוגיות הזו)
• אם הוא באמת אוהב אותי, הוא יידע מה אני צריכה בלי שאגיד לו (כי זו הדרך להביע אהבה)
• לא מדברים על מה שמפריע, זה רק יוצר רעש ועושה בעיות (נדחיק את זה וזה בטוח יעלם)
• הגבר צריך להיות המפרנס הראשי (נשים עליו את כל המשקולת הכלכלית לבד)
• האישה אחראית על הבית והילדים, גם אם היא עובדת (כי ככה ראיתי את ההורים שלי בבית)
• אסור לסרב למין בלי סיבה "טובה" (אנחנו נשואים וזה התפקיד שלה/שלו)
• לא מדברים על מה שלא מספק במיניות (למה להעיר דובים משנתם)
• זוגות חייבים להביא ילדים, זו כל המטרה של זוגיות (ולפחות 3, כי זה הממוצע!)
• חייבים תמיד לבלות עם כל המשפחה בחגים (כי ככה זה במשפחה)
• חייבים לאכול ארוחת שישי אצל ההורים שלי/שלך (כי אחרת אמא שלי/שלך תעלב נורא)
• צריך לחשוב על הילדים קודם, הם הסיבה להישאר ביחד (ולנצח נוכל להאשים אותם באופן לא מודע שבגללם סבלנו כל השנים)

כמו בזוגיות, יש לנו הרבה הסכמים לא כתובים מול הילדים שלנו.

אחד ההסכמים הלא כתובים הכי נפוצים מול הילדים שלנו הוא "הורה טוב מקריב את עצמו לטובת הילדים" או "הילדים לפני הכל".

אחת מצורות הביטוי הנפוצות של ההסכם הזה, הם זוגות שמהרגע שהילדים נולדים, מפסיקים לצאת ביחד לחופשות או אפילו לדייטים, כי הילדים תמיד צריכים אותם.

הם מוותרים על זמן האיכות שלהם, על הזוגיות שלהם, על התחביבים שלהם, על הפנאי, ובגדול – מוותרים על עצמם.

אני לא אומר שהילדים הם לא חשובים, אבל אם להורה לא יהיה טוב בחיים שלו, אז גם הילדים שלו יסבלו מכך. אבל בשם "הילדים לפני הכל" אנחנו פוגעים בעצמנו. ובעקיפין גם בהם. לא רק שהם מקבלים הורים עייפים, לא ממושאבים, לא מסופקים ומותשים, אלא שהם גם לומדים מתוך דוגמה אישית, להפוך ולהיות בדיוק כמותם.

כך בדיוק ההסכמים הלא כתובים עוברים מדור לדור.

ויש עוד רבים כמו:

• ילדים צריכים להיות מוגנים מהמציאות (ולכן לא נשתף אותם במה שקורה במציאות)
• הילדים שלי צריכים להיות הכי טובים מכולם (ולכן נשלח אותם לחוגים הכי "נחשבים" גם כאלו שהם לא אוהבים)
• ילד טוב תמיד מקשיב להורים שלו (ואין לו שום מקום להביע את הקול והיחודיות שלו בעולם)
• הילדים חייבים להצליח בלימודים ובבית הספר (גם אם הם ממש סובלים בדרך)
• ילדים צריכים להיות אסירי תודה על כל מה שההורים עושים בשבילם (ולכן צריכים לגדול עם רגשות אשמה)

והנה עוד כמה דוגמאות להסכמים לא כתובים שרבים מתנהלים על פיהם (בדקו כמה מהם תקפים לכם):

– אדם רציני עובד בחברה גדולה עם משכורת קבועה (גם אם זה אומר לסבול כל רגע וכל דקה בזה)

– אני צריך להיות זמין 24/7 לעבודה (כי ככה יחשבו שאני חרוץ/נאמן/חשוב)

– אי אפשר להצליח בלי תואר אקדמי (ולכן אלך ללמוד תואר שמשעמם אותי)

– אי אפשר להתפרנס מאמנות (אז אוותר על החלום שלי)

– חייבים לקנות דירה במקום לשכור (גם אם זה אומר להשתעבד ל-30 השנים הקרובות למשכנתא ולבנק)

– זה לא נכון להוציא כסף על עצמך (יש לך מחוייבויות ודברים חשובים יותר להוציא עליהם)

– מי שמרוויח הרבה הוא בהכרח לא ישר (כי אחרת איך אסביר העובדה שאני לא מרוויח כמותם?)

– חייבים לכבד את ההורים בלי תנאים (גם אם הם מקטינים אותי ויורדים לחיי במשך שנים)

– צריך להגיע לכל אירוע משפחתי (גם של בן הדוד שלא ראיתי 35 שנים)

– אסור לנתק קשר עם משפחה (גם אם האבא התעלל בי במשך שנים ועד היום)

– בנים לא בוכים (והם צריכים ללמוד שאין להם לגיטימציה להביע רגשות)

– נשים צריכות להיות נחמדות תמיד (גם למי שהן לא סובלות. צביעות זה יתרון)

– גברים צריכים להיות חזקים ולא להראות חולשה (אז תגדלו להיות מודחקים ואטומים רגשית)

– נשים אחראיות על הרגשות של כולם (כי רגשות זה למין החלש)

– בגיל מסוים צריך להיות במקום מסוים בחיים (אם אתה בן 35 ועוד לא נשוי עם לפחות 2 ילדים, אתה בבעיה רצינית!!)

– צעירים לא מבינים כלום מהחיים שלהם (כי אני כן???)

– תמיד תיראה מושלם כלפי חוץ (שחס וחלילה לא יחשבו עליך דברים "רעים")

– תמיד צריך להיות חיובי (גם אם אני ממש סובל כרגע, אז אני אדחיק ואשים על עצמי את הפרצוף השמח שלי)

בכמה מאלו הצלחתם למצוא את עצמכם?

אז מה המחיר של חיים עם כל ההסכמים הלא כתובים האלה?

כמו לכל הסכם, גם לאלו שאינם כתובים, יש תג מחיר. והמחירים הם גבוהים.

תחושה כרונית של "משהו חסר בחיים שלי – זו התחושה שאני חיי חיים של מישהו אחר. מישהו אחר תכנן אותם עבורי, וכעת אני צריך לחיות אותם.

עייפות נפשית – לחיות בניגוד לטבע שלנו ולאישיות שלנו, דורש מאיתנו כמות עצומה של אנרגיה.

מערכות יחסים משעממות – כי כשכולם מתנהגים לפי אותו תסריט, ומתנהלים מתוך הפרסונה שיצרו לעצמם, איפה האותנטיות? איפה הגיוון? איפה החיבור האישי העמוק?

החמצה של הזדמנויות / ויתור על חלומות – כמה דברים לא עשיתם כי "זה לא מתאים"? כי "עכשיו לא הזמן?" או כי "אני צריך לדאוג לאחרים קודם?"

כעס – על מי אתם כועסים באמת? על העולם, או על זה שוויתרתם על עצמכם?

ואלו כמובן לא כל המחירים שאנו משלמים.

בגדול, ככל שיש לנו יותר הסכמים לא כתובים ולא מודעים, כך נהיה יותר רחוקים מעצמנו. כך נהיה פחות אותנטיים לעצמנו ולעולם.

הצד השני של ההסכמים הלא כתובים, הוא שמאחר והם אינם כתובים, הם לא באמת מחייבים אותנו.

אנחנו יכולים לבחור, באופן מודע ומתוך כוונה, האם אנו רוצים להמשיך ולקיים אותם.

רוב האנשים לא יעשו את זה. הם לא יעצרו ולא יעזו לבחון את ההסכמים הלא כתובים בחיים שלהם.

זה דורש אומץ.

כי זה מפחיד.

זה מפחיד לפגוש את המשמעויות וההשלכות של ביטול הסכמים כאלו, שהתנהלנו על פיהם לאורך שנים רבות.

אשמח לשמוע, איזה הסכמים לא כתובים גיליתם בחיים שלכם?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זה המקום שבו אני רוצה להזמין אתכם לעוד.

כי מה שתיארתי כאן זה רק קצה הקרחון. המסע אל החופש להיות מי שאנחנו באמת דורש מרחב בטוח לחקירה.

בריטריט "50 גוונים של חופש", אני יוצר עבור המשתתפים מרחב בטוח ואוהב שבו הם מזהים את ההסכמים הלא כתובים שבחיים שלהם, ומסוגלים לבחון אותם באהבה ובחמלה, ולבחור באופן מודע מה באמת משרת אותם ומה כבר לא.

אם משהו ממה שקראתם פה נגע בכם, אם הרגשתם את הניצוץ והכמיהה הפנימית לחקירה ולחופש שלכם, אני מזמין אתכם לקרוא כאן את הפרטים על הריטריט הקרוב.

כי החיים הם עכשיו. אין זמן אחר!

החופש האמיתי מתחיל ברגע שאנו מפסיקים לחיות על פי הכללים שמישהו אחר כתב.

לפני כמה חודשים, במהלך שיחה עם בעל עסק שליוויתי בתהליך אישי עמוק, מורכב וכואב, הוא זרק לי את המשפט הזה: "אני לא רוצה להיות ערן שטרן!".

אז לפני הכל דיסקלמייר חשוב: אני לא חושב שאף אחד בעולם צריך להיות ערן שטרן. למעט אני. וגם לי זה לא תמיד פשוט

כל אחד מאיתנו צריך להיות הוא עצמו וכמה שיותר קרוב לעצמו. זה בסדר להשתמש באחרים כמודלים לדברים שהיינו רוצים להיות, אבל חשוב יותר להבין מי אנחנו ולהיות כמה שיותר קרובים לגרסה הזו שלנו.

האמירה הזו שלו כמובן סיקרנה אותי וחקרתי איתו קצת יותר לעומק למה הוא התכוון.

קודם כל היה ברור שהיא נאמרה מתוך פחד. הוא חשש מהמשמעויות של להיות דומה לי.

וכששאלתי אותו למה התכוון עלו דברים כמו: הגירושים, הפירוק של עסק מאד מצליח, מעבר מבית גדול ומפואר לבית קטן וצנוע.

והוא צודק, כל אחד מהשינויים האלו שעשיתי היו מאד מורכבים, כואבים והיו כרוכים בתשלום של מחירים יקרים. יקרים מאד.

אבל הנקודה החשובה כאן, היא לא השינויים החיצוניים האלו. הם הדבר המשני כאן.

מה שקדם להם, הוא השינוי הפנימי שהוביל לשינויים החיצוניים.

מה שקרה לי שהייתי מוכן לעשות לעשות אותם, התהליך הפנימי שעברתי, התובנות החדשות שהגעתי אליהן לגבי עצמי ולגבי הרצונות והצרכים שלי.

שום שינוי אינו קורה סתם למטרת השינוי. אם הייתי מתגרש אבל לא עובר את השינוי הפנימי בתוכי, סביר מאד להניח שהייתי מוצא את עצמי במערכת יחסים חדשה שמשחזרת בדיוק את אותם הדפוסים של מערכת היחסים הקודמת (כמו שקורה למרבית הזוגות בפרק ב', כ-70% מהן מסתיימות בפרידה).

כל אחד מהשינויים המהותיים האלו, ואחרים, שעשיתי במהלך החיים שלי, קרו כי לפני כן משהו בתוכי זז והשתנה.

התקרבתי יותר לעצמי, הפסקתי לספר לעצמי סיפורים, או להאמין לפרסונה החיצונית של "המצליחן" שיצרתי מול העולם, הבנתי על עצמי מה נכון לי יותר ומה כבר לא, מה באמת חשוב ומה פחות, ובעיקר – הצלחתי להבין יותר בבהירות מי זה בכלל ערן, מה הוא רוצה בחיים שלו ומה באמת חשוב לו.

זה התהליך המשמעותי ביותר שיכול לקרות לאדם לטעמי.

לגלות מי אנחנו באמת, בלי ההתניות והמלכודות החיצוניות – החברתיות, התרבותיות והסביבתיות. בלי ההסללות שפעלנו על פיהן כי חשבנו שהן "האמת" שלנו ובלי המשקולות שאנו סוחבים, לרוב עד סוף ימי חיינו, מבלי לעצור לרגע ולשאול – למה בעצם?

לדעת מי אני באמת, זה להתחבר לאותנטיות שלי ולאמת שלי.

ועבורי, בכל נקודה בחיים שהייתי בה יותר מחובר לעצמי האותנטי ולאמת שלי, ההחלטות, גם המורכבות ביותר, היו יותר ברורות ונהירות לי. ידעתי מה אני צריך לעשות, והייתי גם מוכן לשלם את המחירים הכרוכים בכך.

בעיקר כי הבנתי באותה הנקודה, כמה המחירים הנוכחיים, שאני משלם, על לחיות בשקר ובחוסר אותנטיות, הם יקרים וכבדים עוד יותר.

ואז יכולתי לעשות את הפעולה החיצונית הנדרשת.

שאצלי היא באה לידי ביטוי, בגירושים, ביציאה מהעסק או במעבר לבית אחר.

זו היתה הדרך שנכונה לי. בשום צורה זו לא הדרך הנכונה למישהו אחר. כל אחד צריך למצוא את הדרך פעולה הנכונה ומדוייקת עבורו.

כשאנו מחוברים לאותנטיות ולאמת שלנו, קל יותר לפעול באומץ ולעשות דברים שקודם לכן מאד הפחיד אותנו לעשות אותם. ולפעול מהמקום הזה, בעיני זהו אקט אדיר של אהבה עצמית.

לאהוב את עצמנו, עבורי, זה קודם כל להכיר בעצמי, לתת מקום משמעותי למי שאני, לרצונות ולצרכים שלי, ואחר כך גם לפעול כדי לממש אותם.

האלטרנטיבה של להתפשר על עצמי ועל החיים שלי, זו לא אהבה. זו קטנות של הלב. זה לפעול מתוך חוסר אמונה בעצמי ומבלי לתת לעצמי האותנטי מקום וביטוי.

איחלתי לו בסוף השיחה, שלא יהפוך לערן שטרן, אלא שימצא בתוכו את האומץ להתמודד עם החיפוש והחקירה של מי הוא באמת.

וזה גם מה שאני מאחל לכולנו – שנמצא תמיד בתוכנו את הכוחות להעמיק ולגלות מי אנחנו באמת. מהי הגרסה האמיתית והאותנטית שלנו.

~~~~~~~~~~~

בקרוב אקיים פעם נוספת את הריטריט הטרנספורמטיבי שלי "50 גוונים של חופש".

אלו הם חמישה ימים מרתקים, סוחפים, עמוקים ומהנים של מעבדת מחקר אנושית, שבה תחקרו את עצמכם לעומק, כדי לגלות מי אתם באמת?

מי אתם בלי המסכות?

מי אתם בלי ההסללות של "צריך" וה"דבר הנכון"?

מי אתם בלי "מה יחשבו עלי אחרים" או "איך זה יראה להם"?

ובעיקר לגלות – מי אתם כשאתם לא פוחדים לבטא את עצמכם בעולם, להביע את עצמכם ולגלות את שלל החלקים שמרכיבים את האחד – שהוא אתם.

אם הדברים האלו נוגעים בכם, הצעד הבא שלכם מחכה לכם כאן >>

נתקלתי בסופ"ש בציטוט של ג'ים קארי, שלא הכרתי, שאמר פעם: "דיכאון הוא אווטר שלך, שאומר לך שנמאס לו לשחק את הדמות שאתה מנסה לגלם".

חשבתי עליו לעומק, כי אני מכיר את זה, את הרגע שבו הנפש מתקוממת ואומרת "לא עוד". השאלה היא רק, אם אנחנו מספיק קשובים לשמוע אותה…

נדמה לי שכל אחד מאיתנו מגלם כמה דמויות במקביל. זה מתחיל כבר בילדות – אנחנו לומדים איזו דמות "עובדת טוב" בבית, איזו "עובדת טוב" בבית הספר, עם חברים. ועם השנים, נוספות עוד דמויות – המנהל הקשוח, האמא הסופר-וומן, הבן הממושמע, החבר התומך שאף פעם לא מתלונן.

אנחנו יוצרים לעצמנו אוסף של דמויות שונות, ולאורך השנים, אנחנו מאמינים להן, לדמויות שיצרנו, שהן אנחנו.

אבל הנפש שלנו יודעת. היא יודעת מתי אנחנו משחקים איזו דמות, ומתי אנחנו אותנטיים באמת.

התסריט שכתבו לנו, או שכתבנו לעצמנו – מתחיל ללחוץ. ככל שהדמות רחוקה יותר ממי שאנחנו באמת, כך הדיסוננס הפנימי, הפער והלחץ גדלים.

אני זוכר כאשר הדמות שהייתי, המנטור המצליח שתמיד יודע, שתמיד חזק, שאף פעם לא מתבלבל – התחילה להתפורר. זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך איטי וכמעט בלתי מורגש.

בהתחלה אלה היו רק רגעים של עייפות מוזרה. לא עייפות פיזית. משהו עמוק יותר. כאילו חלק ממני רצה לישון, אבל לא בגלל חוסר שעות שינה.

אחר כך התחילו רגעים של ריקנות. הייתי יושב בשיחה עם אנשים, או עומד על הבמה ומדבר, וחוץ מאשר המילים שיצאו מהפה שלי בצורה אוטומטית, הרגשתי כלום. כאילו אני מקריא מתסריט.

ואז החלה ההימנעות. הייתי דוחה משימות שחשבתי שהן חשובות. חשבתי שמחר אהיה יותר בפוקוס, אבל מחר הגיע, והפוקוס לא.

אולי הסימן המשמעותי ביותר שהדמות מתחילה ללחוץ הוא האבדן של הצבע. לא בחיים – בראש. הכל נראה אפור.

מה שפעם עניין – כבר לא מעניין.

מה שפעם שימח – כבר לא משמח.

מה שפעם היה משמעותי – כבר נראה חסר תכלית ומשמעות.

זה לא קורה בגלל שהחיים פחות טובים. לא השתנה יותר מדי בחוץ. זה קורה כי הנפש אומרת: "אני כבר לא מוכנה לשחק את המשחק הזה".

יש עוד סימנים. כמו אבדן של אנרגיה וחשק לעשות דברים, חוסר שקט פנימי מתמשך.

או שאנחנו מוצאים את עצמנו מקנאים באנשים ש"יכולים להרשות לעצמם" להיות אותנטיים יותר, ולא "לשחק את המשחק".

כשהיינו בטיול הגדול בחו"ל, הגענו לפאי בתאילנד, ושם בגסט האוס, בחדר לידנו התגורר טום. הוא לא היה ישראלי אבל דיבר עברית (הסתבר שאבא שלו ישראלי), והוא חי שם בפאי, עם בת הזוג שלו ושני הילדים הקטנים שלהם. והיה לו טנדר שעליו היה כל העסק שלו: דוכן פלאפל, שהיה נפתח כל ערב בשוק האוכל של פאי למשך 3-4 שעות. הוא היה קם בבוקר, במשך כשעתיים מכין את הירקות והדברים לדוכן ובערב בת הזוג שלו היתה פותחת אותו בשוק. וכל היום היה פנוי בשבילם. הם היו מטיילים עם הילדים.

חיים פשוטים. לא מוכתבים.

וזה מאד תפס אותי. הפשטות הזו. והאותנטיות, וחוסר הצורך להתאמץ "להיות משהו" או "להציג משהו" לעולם.

אני מלווה כיום איש עסקים מצליח, שעובר תהליך של פירוק, פירוק של הזהות שלו. הנפש שלו לא יכולה להכיל יותר את התפקיד שהוא "מגלם" בחיים שלו.

"אני לא יכול יותר, אני לא מצליח להרים את עצמי מהמיטה בבוקר, לראות עוד דו"ח, עוד אקסל, עוד פגישה… אבל אני גם לא יכול לדמיין את עצמי בלי זה. מי אני בלי התפקיד הזה?"

זו שאלה מורכבת ומאד מפחידה. מי אנחנו בלי התפקידים האלו? בלי הזהות שכל כך התרגלנו אליה והרגלנו את הסביבה שלנו אליה?

כי לפעמים הדמות הזו כבר כל כך מוטמעת בנו, שקשה להפריד בין מה שבאמת אנחנו לבין המסכה.

אם אנחנו לא קשובים, הגוף יתחיל לדבר. כאבי גב, בעיות שינה, מתח בכתפיים, המערכת החיסונית נחלשת. וחס וחלילה, דברים גרועים יותר (been there, done that)!

הגוף יודע שזו הצגה והוא לא מעוניין להשתתף בה יותר.

אבל זה מאד מפחיד לוותר ולעזוב את הדמות שיצרנו לעצמנו.

פחד מהלא נודע. מי אני בלי התפקיד?

פחד מדחייה. האם יאהבו אותי גם כשאני אהיה אני באמת?

לרוב גם חסרה לנו דוגמא או מודל למישהו כזה – אותנטי. האם אתם מכירים הרבה אנשים בסביבה שלכם שמאפשרים לעצמם להיות אמיתיים ואותנטיים?

אבל יש גם סיבה נוספת, עמוקה יותר – לפעמים אנחנו מפחדים לגלות שמאחורי המסכה, אין באמת "אני" שלם ומוגדר שמחכה לצאת. שהזהות האמיתית שלנו היא דבר נזיל, מתהווה, לא סגור. וזה מפחיד. מאד.

וזה מחזיר אותי לציטוט של ג'ים קארי.

הדיכאון הוא לא רק צלצול השכמה. הוא קריאת גיוס. הוא אומר: "מספיק! תתעורר! זה לא אתה!"

הוא הקול של האותנטיות שלנו, שפונה אלינו בדרך היחידה שנותרה לה. כשכל הדרכים הקלות יותר נכשלו.

לפעמים, דווקא ההתנגדות הפנימית הזו, הבוקר שבו פתאום קשה לקום מהמיטה ולהמשיך במשחק, היא בעצם הסימן הראשון של החלמה. זה הסירוב להמשיך לחיות חיים שלא שלנו.

מכאן, השאלה היא – האם נסכים לעשות את הצעד האמיץ של להשיל את הזהות הישנה ולגלות מי אנחנו באמת?

*    *    *

בריטריט "50 גוונים של חופש" אתם תזהו את הדמויות האלו ותוכלו להביט בהן בעיניים פקוחות. תלמדו להשיל אותן ולגלות את החופש שנמצא באותנטיות, ובפשטות של להיות עצמכם, מי שאתם, בלי מסכות.

ותלמדו כיצד ניתן להשתחרר מהן, צעד אחר צעד, בלי לקפוץ מהגג אל חיים חדשים (ברוב המקרים, כשקופצים ככה, פשוט מוצאים דמות חדשה להיכנס אליה).

ההרשמה מסתיימת בקרוב, ואם משהו בדברים האלה מהדהד בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלינו. כי אולי הגיע הזמן להניח לדמות ולפגוש את עצמכם באמת.

"אני אהיה חופשי כשהילדים יגדלו"

"אהיה חופשי כשאסיים לשלם את המשכנתא"

"אהיה חופשי כשיהיה לי מספיק כסף בבנק"

"אהיה חופשי כשאפרוש לפנסיה"

כמה פעמים אמרתם את המשפטים האלה לעצמכם? כמה פעמים דחיתם את החופש שלכם ל"יום אחד", למועד עתידי שבו כל התנאים החיצוניים יסתדרו בדיוק כמו שצריך?

אני אמרתי זאת לעצמי לא מעט פעמים בעבר.

חשבתי שאם רק אצא קצת מהמרתון של חיי היומיום – רשימת ה-TODO שלא מסתיימת, רשימת המטלות האינסופית בבית, הוואטסאפים שלא מפסיקים להכנס – אז ארגיש חופשי.

אז לקחתי את המשפחה ויצאנו לטיול של שנה בעולם. רחוק מכולם. ואתם יודעים מה? המחשבות, תחושת המחנק, חוסר המנוחה – הם פשוט ארזו מזוודה ונסעו איתי. שינוי המיקום לא שינה את מה שהתרחש בתוכי.

חשבתי שאם רק יהיה לי יותר זמן פנוי לעצמי, ארגיש חופשי. אז ארגנתי את הלו"ז שלי מחדש, פיניתי לעצמי זמן, הורדתי מטלות – ועדיין הרגשתי כבול באותם חבלים פנימיים.

וזו אולי הטעות הגדולה ביותר שאנחנו עושים: אנחנו מחפשים את החופש בחוץ: בנסיבות, בתנאים, באחרים ובמצבים חיצוניים.

בכל פעם שאנחנו אומרים "אהיה חופשי כש…", אנחנו למעשה מעבירים את האחריות על החופש שלנו למישהו או משהו מחוץ לנו. אנחנו הופכים את החופש שלנו לתלוי בגורמים שאין לנו שליטה עליהם.

וככה, אנחנו לוקחים את החופש, את הדבר שהוא אולי הכי שלנו, ומניחים אותו באדיבות בידיים של מישהו אחר.

אני זוכר היטב שיחה עם יובל, איש עסקים בשנות הארבעים שלו שליוויתי, שבאחת השיחות שלנו, סיפר לי שבדיוק קיבל מכתב מהבנק לאחר שסיים לשלם את המשכנתא על הבית שלו. אבל במקום לשמח אותו, הוא המשיך לחוש תסכול ואכזבה.

הוא חלם על הרגע הזה במשך 15 שנה. כל חודש, כשהיה מעביר את התשלום לבנק, היה חושב לעצמו 'כשאסיים עם התשלום הזה, אהיה חופשי'.

הרגע שיובל ציפה לו כל כך הרבה שנים הגיע, אבל תחושת החופש המיוחלת לא באה איתו. הבית היה שלו, אבל הוא עדיין הרגיש כבול.

במהלך התהליך שעברנו ביחד, יובל גילה שהמשכנתא הייתה רק סמל. הוא האמין שהכבלים שלו הם חיצוניים, אבל למעשה הם היו פנימיים לגמרי. מה שהחזיק אותו כלוא, היו הפחד להביע את דעתו בצורה חופשית, הצורך האינסופי שלו לרצות אחרים (כי חשש להתעמת איתם), התחושה שהוא צריך להוכיח את עצמו שוב ושוב (ללא קשר להישגים המרובים שלו).

השינוי המשמעותי אצלו קרה, כשהוא החל להיות קשוב לעצמו ולשים גבולות ברורים מול הסביבה שלו, לומר "לא" לבקשות שלא התאימו לו. זה המשיך בלבטא את עצמו בצורה כנה ואמיתית, להביע את דעתו האמיתית עם האנשים בחיים שלו. אחר כך בתיעדוף של עצמו, לאפשר לעצמו את הזמן לדברים ולפעילויות שהפיק מהם הנאה, במקום רק את אלו ש"צריך" לעשות.

לכאורה, שום דבר דרמטי לא השתנה בחיים החיצוניים שלו, אבל הכל השתנה אצלו בפנים.

החופש האמיתי הוא לאו דווקא "היכולת לעשות מה שבא לי, מתי שבא לי".

החופש האמיתי הוא היכולת להיות מי שאני באמת – גם בתוך מסגרות, כללים ומחויבויות. גם בתוך השגרה, גם בתוך מציאות שלעיתים נראה שכובלת אותנו יותר ויותר.

אני מכיר את זה היטב, מהחיים האישיים שלי. כאבא לשלושה ילדים, בן זוג, יזם עם עסק משלי, יש לי לא מעט מחויבויות. אבל הדבר שלמדתי בדרך הקשה הוא שלחכות עד ש"אהיה חופשי" זו הדרך הבטוחה ביותר להישאר כלוא.

זה מתחיל בדברים היומיומיים. למשל:

בבוקר, כשאתם עומדים מול הארון, ומתלבטים מה ללבוש. יש את הבגדים שאתם באמת אוהבים ומרגישים בהם בנוח, ויש את הבגדים ש"מתאימים" – למעמד שלכם, לגיל שלכם, למה ש"מצופה" מכם…

האם אתם בוחרים, בצורה כמעט אוטומטית, את הבגדים ה"נכונים", למרות שהם לא מרגישים לכם נכון?

אם התשובה היא כן, אז נפלתם למלכודת חופש: ויתרתם על החופש שלכם לבטא את עצמכם אפילו בדבר הבסיסי ביותר – באיך אתם נראים בעולם.

או שבערב שישי משפחתי, חמתך שוב מעירה על הדרך שבה אתה מחנך את הילדים. אתה מרגיש את הכעס בתוכך עולה, אבל בולע אותו מתוך "כבוד" לחמתך ושותק. לא אומר כלום. בדרך הביתה אתה פורק את הכעס על בת הזוג שלך, או גרוע מכך, על הילדים.

ויתרת על החופש להביע את האמת שלך (בצורה מכבדת, כמובן), והתוצאה היא שהכעס מוצא דרכים עקיפות לצאת. והחופש שלך? נעלם.

אלו המקומות, שבהם אנו כלואים. לא במשכנתא הלוחצת או בעבודה, אלו רק התירוצים שאנו מספרים לעצמנו על כך שאנו מרגישים כבולים.

אז איך זה נראה כשאנחנו כן חופשיים?

זה נראה כמו האמא שיודעת להגיד "אני צריכה שעה לעצמי" ולוקחת אותה בלי להרגיש אשמה על כך.

זה נראה כמו העובד שמעז לומר בישיבת צוות "אני חושב שיש לנו אפשרות טובה יותר", גם כשכולם מהנהנים בהסכמה למנהל.

זה נראה כמו הזוג שמעז לפתח קשר ייחודי שעובד בשבילו, גם אם הוא לא תואם את מה ש"כולם עושים", או את מה ש"מקובל".

זה נראה כמו האדם שמסתכל על הציפיות, על ה"ככה צריך", על ה"מה יגידו" – ובוחר, בצורה מודעת ואחראית, איפה להתאים ואיפה לאפשר לעצמו להיות שונה ואותנטי ואמיתי עם עצמו.

החופש הזה לא מחכה לנו "אחרי המשכנתא". לא אחרי שהילדים יגדלו. ולא אחרי שנחסוך מיליון שקלים בבנק.

הוא נמצא כאן. עכשיו. ברגעים הקטנים של בחירה.

ברגעים שבהם אנחנו יכולים לבחור להיות אותנטיים יותר, לבטא את האמת שלנו, להקשיב לקול הפנימי שלנו – גם בתוך כל המגבלות החיצוניות שיש בחיינו.

חופש הוא לא מטרה שמגיעים אליה.

אין קו סיום שאחריו נהיה "חופשיים לגמרי". זהו מסע מתמשך, שבו בכל פעם אנחנו משחררים עוד כבל שמחזיק אותנו, עוד אמונה שמגבילה אותנו, עוד פחד שמצמצם אותנו.

בריטריט "50 גוונים של חופש" שיתקיים בעוד שבועיים בדיוק, זה בדיוק מה שנעשה ביחד: נזהה את הכבלים הסמויים שמגבילים אותנו – לא אלו שבחוץ, אלא את אלו שאנחנו שמנו על עצמנו. ונלמד להשתחרר מהם, צעד אחר צעד.

אני לא מבטיח שתצאו משם "חופשיים לגמרי" – כי זה אין דבר כזה באמת. אבל אני כן מבטיח, שתיקחו איתכם כלים שיאפשרו לכם לחיות בחופש רב יותר, יום יום, בתוך החיים האמיתיים שלכם – עם כל המורכבויות, האתגרים והמחויבויות.

ההרשמה נסגרת בעוד מספר ימים. אם משהו בכם מהדהד עם המילים האלה, אני מזמין אתכם להצטרף אלינו למסע הזה.

כי החופש האמיתי לא מחכה במקום אחר, או בזמן אחר.

הוא מחכה לכם בדיוק כאן ועכשיו.

**בתמונה: אנשים שמרגישים חופשיים לשמוח ולרקוד… בריטריט בנובמבר האחרון…

צפיתי לאחרונה בסדרה "הזוג המושלם" בנטפליקס.

לא אעשה לכם ספוילר גדול מדי, אבל הסיפור הוא ידוע ומוכר: זוג יפה ומושלם, משפחה יפה, חיים מושלמים, קריירות מבריקות, בית חלומי, הכל נראה מבחוץ בדיוק כמו שצריך להיראות.

ואז מתברר (כצפוי) שהכל פאסון. מאחורי הדלתות הסגורות, בין ארבע הקירות – לא כל הנוצץ הוא זהב.

ישבתי מול המסך וחשבתי לעצמי: "וואו, כמה זה מוכר".

יכולתי לראות תקופות קודמות בחיים שלי, שבהם זה היה בדיוק כך, שמבחוץ הכל היה נראה יפה ונוצץ, אבל מבפנים התמונה היתה אחרת לחלוטין.

ובטיימינג מעניין היום, חג הפורים, חג התחפושות והמסכות, החג שבו מותר לנו להיות מישהו אחר ליום אחד, אולי דווקא היום אפשר במקום להתחפש (כמו שאנו עושים 364 ימים בשנה), אולי דווקא היום, בחג הזה, נרשה לעצמנו להסיר אותה.

בחיים האמיתיים, רבים מאיתנו לובשים מסכה 364 ימים בשנה.

אני זוכר את עצמי "לפני 14-15 שנים, בתקופת "הקוד המנצח", עומד על הבמה, חליפה מגוהצת, נעליים מבריקות. הבן אדם המושלם. מנצח!

מבחוץ: אדם מצליח, עסק משגשג, הכרה ופרסום, שרבים היו רוצים גם.

מבפנים: ריקנות. תחושה עמוקה שאני חי חיים של מישהו אחר.

אני זוכר, בחודשים האחרונים שלי בפעילות הזו, עולה על הבמה, לוחץ play ואומר את מה ש"היה נכון" להגיד. הייתי עטוף בפרסונה שלא הייתה אני.

והמחירים הם עצומים.

המחיר הראשון הוא אנרגטי. זה דורש המון אנרגיה לשמר את הפאסון, להעמיד פנים, לתחזק את המסכה והפרסונה. הרגשתי כלוא בתוך החיים שיצרתי לעצמי.

אתם מכירים את המשפט "תהיה אותנטי"? שלפעמים נשמע לנו כמו קלישאה שחוקה, אבל האמת היא שאין דבר יותר מתיש מאשר להיות *לא* אותנטי.

גם המפגש עם הסרטן, לא הספיק לי לשבור את המסכה ולהוריד את התחפושת. רק אחרי שהחלמתי, ועשיתי עבודה רגשית עמוקה, התחלתי לראות בבירור את קירות בית הכלא שבניתי לעצמי.

המחיר השני היה באיכות הקשרים שלי. כשאני מעמיד פנים, אי אפשר ליצור קשרים אמיתיים עם אנשים. כי הם לא פוגשים אותי, הם פוגשים גרסה מצונזרת ו"משופרת" של ערן. הם פגשו את הפרסונה שלי. לא את מי שהייתי באמת.

ויצרתי לעצמי מצב מוזר: אנשים העריצו את ה"דמות" שיצרתי, אבל לא הכירו אותי באמת. וזו תחושת בדידות איומה – להיות מוקף באנשים שאוהבים רק את המסכה שלך.

המחיר השלישי הוא אבדן החופש. החופש האמיתי, החופש להיות אני.

כי פרסונה מושלמת היא כלא. היא כובלת אותנו לציפיות ודפוסים שבחרנו ואימצנו לעצמנו (או שנכפו עלינו) בשלב מוקדם בחיים:

"גבר צריך להיות חזק ומצליח"

"בעל טוב הוא תמיד חזק ויציב"

"אבא טוב מקריב הכל למען הילדים שלו"

כמה כבלים אנחנו שמים על עצמנו בשם הפרסונה ה"מושלמת"?

כמה תחפושות ומסיכות אנחנו לובשים על עצמנו, שמרחיקות אותנו ממי שאנחנו באמת?

והנה אנחנו היום בפורים… והחלטתי לכתוב את הדברים האלו דווקא היום.

כי מה זה פורים באמת? היום שבו מותר לנו להתחפש. אבל האירוניה היא שדווקא ביום הזה, כשכולם מתחפשים, הרבה פעמים אנחנו דווקא מרשים לעצמנו להיות מי שאנחנו באמת.

ביום-יום אנחנו מתחפשים למושלמים. בפורים יש לנו את האפשרות להתחפש לדרקולה, לקוסם, לפיה – ודרך זה להביע, ואפילו רק לכמה רגעים או שעות, את האנרגיה האמיתית שלנו, את החלקים שאנחנו משתיקים ומתאמצים כל כך להסתיר.

אני מכיר את זה טוב מאוד. במשך שנים חייתי בחליפה המטפורית שלי, עד שהבנתי שאני כבר לא נושם. ופורים היתה בשבילי תמיד ההזדמנות להשתחרר, ולהביא לביטוי צדדים שהשתקתי והסתרתי בתוכי.

בריטריט "50 גוונים של חופש", אחד הדברים המרגשים ביותר שקורים הוא הרגע שבו אנשים מעזים להסיר ולהוריד מעצמם את המסכות.

לא, אני לא מדבר על חשיפה דרמטית או וידויים מביכים. אני מדבר על הרגע הקסום הזה, שבו אדם מרשה לעצמו פשוט להיות הוא עצמו – אותנטי. בלי להצטדק, בלי להסביר, בלי לרצות.

גבר בן 40+ שמרשה לעצמו לבכות בפעם הראשונה מאז ילדותו.

אישה שמודה שהיא לא רוצה את החיים "המושלמים" שהיא בנתה לעצמה.

מנהל בכיר שמודה שהוא מרגיש חסר משמעות, למרות כל ההישגים "העסקיים".

זוג שמעז לראשונה לדבר על הפערים האמיתיים ביניהם, במקום להמשיך לשחק ולהציג לעולם את "הזוג המושלם" שהם.

זה לא קל, וזה לא קורה ביום אחד. אבל כשזה קורה – זו תחושת שחרור שאין דומה לה.

וזו אולי האירוניה המושלמת: האנשים שנראים הכי "מושלמים" מבחוץ, לרוב משלמים את המחיר הכבד ביותר בפנים.

צריך המון אנרגיה כדי להחזיק פרסונה מושלמת. צריך להדחיק, לדכא, לצמצם – לנעול חלקים גדולים מאיתנו בתא כלא פנימי.

אז שאלה קטנה לסיום: איזו מסכות אתם לובשים ביום-יום? ומה המחירים שאתם משלמים על כך?

ואסיים בהזמנה: אם הרגשתם בקריאה שמשהו מזה נוגע בכם, אם הרגשתם פתאום את המסכה שלכם מציקה לכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לחמישה ימים של שחרור אמיתי.

כי החופש האמיתי מתחיל רק כשאנחנו מורידים את המסיכות, ומציגים את הפנים האמיתיות שלנו לעצמנו, ולעולם.

חג פורים שמח, שיהיו לנו בשורות טובות, ושנזכה כולנו להרגיש בנוח עם מי שאנחנו באמת – גם אחרי שהתחפושת יורדת.

*** בתמונה: בצד שמאל אני בתחפושת, בימין – פשוט אני

אני חושב שכעת, כולנו כבר מבינים שאנחנו כבר כמעט שנה וחצי חיים בעולם אחר.

אנחנו חיים במציאות חדשה. מציאות של אי-ודאות מתמשכת.

כיצורים אנושיים אנחנו מאד זקוקים לוודאות הזו. אפילו מכורים לה. היא מעניקה לנו איזה שהוא בסיס מוכר ובטוח שאנחנו יכולים לעמוד עליו.

וכשהוודאות הזו איננה, אנחנו מרגישים מאד לא יציבים ולא בטוחים.

בשיחות שלי עם אנשים בתקופה האחרונה, אני שומע את אותו המשפט שוב ושוב:

"אני מחכה שהדברים יתייצבו קצת לפני שאני מקבל החלטות".

"אולי אחרי המלחמה…"

"כשיהיה ברור מה קורה עם המשק…"

"כשאדע מה יהיה עם המילואים…"

אבל כמו שכולנו מבינים – אנחנו עלולים לחכות הרבה זמן.

לפני שחליתי בסרטן, גם אני חייתי באשליה שיש לי שליטה. שאני יכול לתכנן את החיים שלי קדימה, לדעת מה יקרה. ואז, בן רגע, הקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלי.

באותה תקופה למדתי משהו שנשאר איתי עד היום: אי-ודאות היא לא מצב זמני שצריך "לעבור" ואז הדברים יחזרו למסלולם. היא המצב הקבוע של החיים.

כולנו קיבלנו שיעור חשוב ככזה לפני כחמש שנים כשהופיעה הקורונה. וגם אז, כמו היום, שמעתי הרבה אנשים מדברים על "לחזור לשגרה" ומחכים עד שהיא תגיע.

והיא לא.

השגרה החדשה שכולנו למדנו לחיות איתה, בעל כורחנו, היתה שגרה של בידודים, ובדיקות, וחיסונים, והפחדות. זו הפכה להיות השגרה.

האשליה שפעם הייתה לנו ודאות היא בדיוק זו – אשליה.

החיים תמיד היו בלתי צפויים. רק שעכשיו, עם כל מה שקורה, כולנו מרגישים את זה יחד, בעוצמה.

אז מה עושים עם זה?

בתקופה שאחרי הסרטן, כשהבנתי שאין לי שליטה על העתיד, גיליתי את הפרדוקס המופלא: דווקא בתוך אי-הוודאות, החלטות מודעות הן העוגן החזק ביותר שיש לנו.

כן, לקבל החלטות – במיוחד כשהכל מסביב מעורפל.

כי כשאני מחליט, אני יוצר לעצמי נקודת אחיזה. אני מפסיק להיות עלה נידף ברוח, ומתחיל להיות האדם שבוחר את הכיוון שלו, גם כשהים סוער.

כחודש וחצי לאחר ה-7/10, החלטתי ליצור ולהוציא לפועל את אחד הפרויקטים שהרבה זמן דחיתי. את הריטריט שלי "50 גוונים של חופש".

דווקא בתקופה הכל כך קשה ומורכבת הזו, הבנתי שזה נכון לעשות את זה.

קיבלתי מחלק מהאנשים תגובות מופעות: "עכשיו? במצב הזה?" שאלו אותי. "איך אתה יכול לתכנן כשאף אחד לא יודע מה יקרה מחר?"

וזו בדיוק הנקודה.

יש משהו עמוק ומשחרר ביצירה בתוך אי-ודאות. למרות שאינני יודע איך יראה העולם בעוד חודש, ואני לא יודע אם אנשים בכלל ירצו להגיע בתקופת מלחמה, מורכבות ואי וודאות כל כך גדולה. אני מצהיר לחיים: "אני עדיין כאן. אני עדיין מביא אור. אני עדיין בוחר להאמין".

זו לא החלטה עסקית – זו הצהרת אמונה. אמונה בחיים עצמם, בהמשכיות, בכך שהחשכה אינה קבועה.

כשאני יוצר בתוך אי-ודאות, אני מרגיש שאני לוקח את המושכות לידי. אני לא מחכה ש"מישהו למעלה" יחליט עבורי מתי החיים יחזרו למסלולם. אני יוצר את המסלול שלי, בתוך המציאות כפי שהיא.

ואולי זה הדבר החשוב ביותר שכולנו יכולים לעשות עכשיו: לא לחכות. להמשיך ליצור. להמשיך לבנות. להמשיך לפתוח דלתות לאפשרויות חדשות – גם כשהעולם נראה סגור.

אני רואה את זה היום אצל אנשים שמחליטים לבוא לריטריט "50 גוונים של חופש" למרות כל אי-הוודאות:

"איך אני יכול להתחייב עכשיו?"

"מה אם יקראו לי למילואים?"

"מה אם המצב יחמיר?"

שאלות לגיטימיות. והתשובה שלי תמיד זהה: דווקא עכשיו, כשהכל מסביב רועש ומבלבל, אנחנו זקוקים לעוגנים פנימיים שאנחנו יוצרים לעצמנו. לריבונות על החיים שלנו.

כשאנחנו מחליטים להשקיע בעצמנו, בצמיחה הפנימית שלנו, בחופש הנפשי שלנו – אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו לא קורבנות של הנסיבות. שגם בתוך ים של אי-ודאות, אנחנו עדיין יכולים להוביל את הסירה של חיינו.

אני לא מבטיח שבריטריט תמצאו את כל התשובות. אבל אני מבטיח שתמצאו את עצמכם – חזקים יותר, מחוברים יותר, חופשיים יותר מכפי שחשבתם שאפשר בתקופה כזו.

לפעמים, ההחלטה הכי אמיצה היא פשוט להחליט. לא לחכות ש"הכל יסתדר".

כי החיים לא מחכים.

והחופש הגדול ביותר שלנו הוא לדעת שבתוך כל אי-הוודאות, יש לנו את הכוח לבחור איך אנחנו מתייחסים אליה.

אז אני שואל אתכם – איזו החלטה אתם דוחים היום, בגלל אי-הוודאות?

ומה יקרה אם תחליטו בכל זאת?

בתמונה: ורד מצחיקה אותי בריטריט האחרון בנובמבר…

איך אדם חופשי, שנולד עם אינסוף אפשרויות, מוצא את עצמו בתוך כלא בלתי נראה?

זה מתחיל מוקדם מאוד. חשבו על תינוק שזה עתה נולד. אותו תינוק בדיוק, אם היה נולד בבני ברק, היה גדל להיות מישהו אחד ואם היה נולד בצפון תל אביב – היה גדל להיות מישהו אחר לחלוטין. בהודו? בסין? בניו יורק? בכל מקום הוא היה מתפתח לאדם שונה, עם אמונות שונות, עם תפיסות עולם שונות, עם "אמיתות" שונות לגמרי על החיים – וכמובן, עם תוצאות אחרות ועם חיים אחרים לחלוטין.

ישנם כמה שלבים שגורמים לכלא הסמוי שלנו להיווצר.

השלב ראשון: הסללה

זה מתחיל בגיל צעיר מאוד. "ילד טוב לא עושה ככה", "ילדה טובה לא מתנהגת ככה". לאט לאט אנחנו לומדים מה "נכון" ומה "לא נכון". לא כי זה באמת נכון או לא נכון, אלא כי זה מה שהחברה / תרבות / סביבה שלנו החליטה עבורנו.

כמובן שבגיל צעיר אנו לא מטילים ספק. החלק הביקורתי בתוכנו עדיין לא התפתח וההורים והמבוגרים הם "חצי אלוהים" עבורנו, כך שאנו מקבלים את כל ההתניות וההסללות האלו כדבר אלוהים חיים.

השלב שני: עיצוב הזהות

אחר כך מגיע השלב שבו אנחנו מתחילים לאמץ את ה"זהות" שלנו. "אני הילד הטוב", "אני הילדה השקטה", "אני החכם", "אני המרדן". אנחנו לא באמת בוחרים את הזהויות האלה – הן מעוצבות על ידי התגובות שאנחנו מקבלים מהסביבה.

בגלל הצורך האנושי של כולנו בשייכות, והפחד מלהיות לבד, אנו נאמץ זהויות כאלו שאנו מאמינים שיגרמו לנו לקבל אהבה מהסביבה שלנו.

השלב שלישי: בניית הקירות

ואז מגיע השלב שבו אנחנו בעצמנו מתחילים לבנות את קירות הכלא. כל פעם שאנחנו אומרים לעצמנו "אני לא יכול", "זה לא מתאים לי", או "מה יגידו" – אנחנו מוסיפים עוד לבנה לקירות הכלא שלנו.

בכל פעם שאנו נצמדים לזהות שיצרנו לעצמנו, עוד קיר נבנה ועוד חיזוק לחומת הכלא שאנו סוגרים סביבנו.

אילו "אמיתות" על החיים קיבלתם בירושה מהמקום והמשפחה שנולדתם לתוכם?

למשל:

"צריך להיות עם מקצוע מסודר" – זו אמת שמתבטאת בזה שגם כשיש לך תשוקה ליצירה או אמנות, אתה קודם הולך ללמוד משהו "רציני" כמו משפטים או כלכלה. כי "אי אפשר להתפרנס מאמנות".

"אל תעשה גלים" – אתה בישיבת צוות, יש לך רעיון שונה לגמרי מכולם. אבל אתה שומע את הקול של אמא שלך: "למה אתה תמיד צריך להתבלט?" אז אתה שותק. כי "להיות שקט ולהסתדר עם כולם" זו אמת שינקת עם חלב אמך.

"כסף זה דבר מלוכלך" – את מרוויחה טוב, אבל כשמגיע הזמן לדבר על כסף עם הבוס או הלקוחות, את מרגישה אשמה או לא נוח. כי בבית שגדלת בו, "אנשים טובים לא מדברים על כסף".

"חתונה זה הדבר הכי חשוב" – אתה בן 35, יש לך קריירה מצליחה וחיים מלאים, אבל בכל ארוחת שישי אתה מרגיש כישלון. כי בבית שגדלת בו, אדם לא נחשב "מסודר" עד שהוא מתחתן ומקים משפחה.

"תמיד תהיה מוכן ליום שחור" – יש לך חסכונות, ביטוחים, פנסיה. אבל במקום להרגיש ביטחון, אתה תמיד בחרדה מהעתיד. כי ההורים שלך, שעברו מלחמה או עוני, העבירו לך את הפחד העמוק שהכל יכול להיעלם ברגע.

"הילדים קודמים לכל" – את דוחה כל תשוקה או רצון אישי "עד שהילדים יגדלו". כי ככה ראית את אמא שלך עושה, וככה את מאמינה שאמא טובה צריכה להתנהג.

"בנים לא בוכים" – אתה במשבר אישי קשה, אבל במקום לבקש עזרה, אתה "מחזיק את עצמך". כי מגיל צעיר למדת ש"גבר אמיתי מסתדר לבד".

"תמיד תיראה מושלם כלפי חוץ" – הזוגיות שלך במשבר, אבל בפייסבוק את מעלה תמונות מחויכות מחופשה משפחתית. כי בבית שגדלת בו, "את לא מוציאה כביסה מלוכלכת החוצה".

כשאנחנו מתחילים לזהות את ה"אמיתות" האלה, אנחנו יכולים להתחיל לשאול – האם זו באמת האמת שלי? או שזו פשוט מורשת שקיבלתי, שאולי כבר לא משרתת אותי?

והנה הפרדוקס הגדול: אנחנו בונים את הכלא הזה כדי להרגיש בטוחים. כדי להיות "בסדר". כדי להתאים. אבל בסופו של דבר, "הביטחון" הזה הופך להיות הכלא שלנו.

זה כמו אותו פיל שקושרים אותו בחבל דק כשהוא קטן. הוא לומד שהוא לא יכול להשתחרר, ואז, גם כשהוא גדל להיות פיל ענק שיכול בקלות לקרוע את החבל – הוא נשאר במקום. החבל כבר לא פיזי – הוא בראש שלו.

~~~~~~~~~~~~~~~~

זהו קטע מתוך המדריך האינטראקטיבי החדש שכתבתי: "הכלא הסמוי".

אם אתם מעוניינים לקרוא את המדריך המלא, הוא זמין לכם ללא עלות מכאן >>