התעוררתי לבוקר יום ההולדת שלי היום עם המשכיות של כאב שפגשתי בו אתמול.

עברתי תהליך מאד עמוק שבו פגשתי בפצע מוכר שפתאום התגלה בצורה כואבת יותר מתמיד.

 

במיטה לידי שכבה ורד אהבתי שחיבקה אותי חזק ולחשה לי באוזן כמה שהיא אוהבת אותי.

וכך התחיל היום הזה, עם כאב ואהבה ביחד.

 

כמה סימבולי לחיים עצמם. ששני אלו גרים ביחד בחיים שלנו.

שהחיים עצמם לא שלמים בלי שניהם.

 

פעם חשבתי שהחיים צריכים להיות רק של אהבה, שמחה ויופי.

אבל החיים עצמם לימדו אותי שזה ממש לא כך.

 

הבוקר בים, ורד שאלה אותי מה אני מאחל לעצמי לשנה הקרובה, ועניתי לה "להתמקם מחדש בחיים שלי".

שבע השנים האחרונות בחיי היו סוערות ומלאות בשינויים. מהמפגש עם הסרטן, דרך הגירושים, שינויים משמעותיים בעסק ובעשיה שלי, וביחד עם אלו כל הכאוס מסביב של קורונה ומלחמה שלא נגמרת.

 

וכעת, לאחר שגם עברתי לביתי החדש לפני שבוע וחצי, אני מאחל לעצמי להתמקם בחיים החדשים שיצרתי לעצמי.

להתמקם ביותר נינוחות ובנחת.

 

שינוי הוא חשוב (ממש), אבל לפעמים גם צריך לדעת לנוח בתוכו

מאחל לעצמי שזו תהיה שנה של יצירה ויצירתיות חדשה. הספר החדש שלי כבר ממש בסיומו ותכף יחל תהליך ההוצאה שלו לאור.

והוא מרגש אותי ממש. שונה לגמרי משני אחיו הבוגרים (קצת כמוני והאחים שלי ).

 

ומפגשים חדשים שאני מתכוון ליצור בבית החדש (בקרוב אכתוב על כך עוד).

ובעיקר להמשיך להיות מוקף באנשים שאני אוהב.

מזל טוב לי

 

נ.ב. – אפשר לכתוב לי תגובות כאן >>