אני נמצא כעת בעיצומה של ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".

ובימים האחרונים, אני נתקל שוב ושוב באותה התופעה.

בשיחת הטלפון, האדם שמולי מספר לי בעיניים בורקות מה משך אותו לריטריט.

עד כמה הוא מרגיש שזה מדויק לו.

עד כמה הנשמה שלו מבקשת את זה.

אנחנו מדברים, ואני שומע את הכמיהה בקול שלו.

אבל הוא לא נרשם.

הוא אומר שהוא צריך "לישון על זה".

הוא אומר שהוא צריך לבדוק ביומן.

וכמה ימים אחר כך, אני מקבל את ההודעה המוכרת: "חשבתי על זה, ונראה לי שכעת זה לא הזמן הנכון…"

אז בואו נדבר רגע על "הזמן הנכון".

יש לנו בראש איזו פנטזיה על הרגע הזה.

אנחנו מדמיינים אותו כמו יום בהיר, שבו השמיים נקיים מעננים.

יום שבו נקום בבוקר עם ביטחון מוחלט.

בלי דאגות כלכליות.

בלי עומס בעבודה.

בלי רגשות אשם שאנחנו משאירים את הילדים או את בן הזוג לבד.

יום מושלם כזה שבו כל הכוכבים מסתדרים וכל הרמזורים בדרך ירוקים, וכל התנאים סטריליים.

מכירים את זה?

האם יצא לכם לפגוש יום כזה בחיים שלכם?

האמת היא, ש"הזמן הנכון" הוא המצאה גאונית של האגו המפחד שלנו.

זו הדרך של המנגנון ההישרדותי שלנו לוודא שלא נזוז.

שלא נעשה שינוי.

שלא ניקח סיכון.

שנישאר במוכר ובבטוח, גם אם המוכר והבטוח האלו חונקים ומאמללים אותנו.

אני מכיר את חדר ההמתנה הזה מקרוב.

ביליתי בו לא מעט במהלך החיים שלי.

חיכיתי לרגע הנכון לעזוב את "כלוב הזהב" של ההייטק.

אמרתי לעצמי: "רק עוד פרויקט אחד", "רק עוד בונוס אחד", "רק עד שהמניה תעלה".

חיכיתי לרגע הנכון לנהל שיחות מורכבות בזוגיות.

חיכיתי לרגע הנכון להתחיל לכתוב את הספר שלי.

הייתי בטוח שאני פועל מתוך אחריות. מתוך שיקול דעת.

אבל היום אני יודע שזו הייתה פשוט תחפושת מתוחכמת של הפחד.

מתחת לכל הסיבות ה"הגיוניות", פשוט פחדתי.

פחדתי מהריק.

פחדתי ממה יקרה אם אני אקפוץ ולא יהיו מים בבריכה.

פחדתי לגלות מי אני בלי הטייטל ובלי המשכורת הבטוחה.

פחדתי להיות לבד.

פחדתי שמה שאני רוצה לעשות, לא יצליח.

אנחנו לא באמת מחכים לזמן ה"מתאים" שבו יהיה לנו יותר נוח.

אנחנו מחכים לזמן שבו לא נפחד.

אבל הזמן הזה לא מגיע לעולם.

כי הפחד תמיד יהיה שם.

בכל שינוי, או אפילו רק מחשבה על שינוי – הוא שם איתנו.

הוא שומר הסף.

היום אני מבין, שאם משהו שאני רוצה לעשות לא מפחיד אותי, זה כנראה לא הדבר הנכון לעשות אותו.

החיים שלנו הם לא מעבדה.

הם בלגן כאוטי אחד גדול.

תמיד יהיה משהו שיפריע לנו.

פעם זה הכסף, פעם זה הזמן, פעם זה הילדים, ופעם זה המצב במדינה.

החופש האמיתי הוא לא לפעול כשהכל רגוע, או כשכל החלקים יושבים במקום.

החופש הוא לפעול כשאנו מרגישים את הקריאה הפנימית ולצידה מרגישים את הפחד, ולעשות את הצעד בכל זאת.

דווקא כשיש בלאגן.

דווקא כשזה לא "מסתדר" בול ביומן.

דווקא כשזה מרגיש כמו קפיצה אל הלא נודע.

כי רק במקומות האלו, שבהם אנו פועלים בניגוד ל"אוטומטים" של המוח שלנו, שם מתחיל השינוי האמיתי.

אז למה אתם מחכים היום?

האם גם אתם יושבים בחדר ההמתנה של החיים?

לאיזה דבר אתם ממתינים שיסתדר קודם, כדי שתוכלו לעשות את מה שבאמת רציתם?

אם גם אתם מחכים לאיזה אישור מהיקום, שאולי הגיע הזמן שלכם לעשות את הצעד, אז הנה הוא.

הפוסט הזה נועד עבורכם, להזכיר לכם, לעשות את הצעד הזה עכשיו.

כי אין זמן טוב יותר, מאשר עכשיו!

~~~~~~~~~~~~~~

ואם המילים האלו פוגשות אתכם, אני מזמין אתכם לא לחכות שהפחד ייעלם. הוא לא.

אני מזמין אתכם לעשות צעד אמיץ ולהצטרף אלינו לריטריט "50 גוונים של חופש".

אנחנו בישורת האחרונה של ההרשמה.

אנחנו לא הולכים ללמוד שם איך "להעלים" פחדים, אלא איך לפעול מולם בחופש, ואיך להסכים לחיות, באמת, כבר עכשיו.

אל תתנו ל"זמן הלא נכון" לנהל אתכם שוב.

כל הפרטים כאן >>

ואני מזמין אתכם לשלוח ולשתף את הפוסט הזה עם אנשים בחיים שלכם, שאתם חושבים שהם גם יושבים בחדר ההמתנה של החיים.

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם"  (בראשית א', ב')

כאוס.

אני חושב שזו אחת התחושות החזקות שמלוות הרבה אנשים כיום בעולם ובמיוחד בארץ שלנו.

הכל זז, משתנה, מתפרק, הופך להיות יותר כאוטי, משוגע, מוטרף ושובר הרבה מוסכמות של תרבות, מוסר, אתיקה, אחווה, חברות, ערבות הדדית – נראה שהרבה ממה שגדלנו והתבססנו עליו כחברה, פשוט מתמוסס, נשבר, נעלם, משתנה.

כנראה שזו הסיבה שבגללה כל כך קשה לנו כאנשים וכחברה כאן היום.

כל הבסיס והיסודות של החיים ושל החברה מרגישים היום כל כך לא יציבים, ארעיים, ובעיקר: כאלו שאי אפשר לסמוך או להישען עליהם יותר.

וזה משאיר אותנו עם השאלה הבלתי נמנעת: אם אי אפשר להישען על אלו, אז על מה כן?

בחודשים האחרונים יצא לי יותר ויותר לחקור עם עצמי את המושג הזה של "כאוס". את ההיבטים השונים שלו והמשמעות שלו בחיים שלי ושלנו.

כאוס נתפס אצלנו לרוב כמשהו שלילי, מפחיד ומאיים מאד.

אף אחד לא רוצה כאוס בחיים שלו. בטח לא בצורה מכוונת ומודעת.

אנחנו מעדיפים את הצד השני – את הסדר. את המצב שבו הכל במקום, ידוע, ברור ומוגדר.

הסדר מעניק לנו בטחון. וידיעה. הכל ברור, אין הפתעות. אפשר לסמוך על הדברים שיהיו במקום. אפשר לסמוך על התנהגות של אנשים או של מערכות, של ממשלות או מנהיגים.

יש קודים מוסריים, חברתיים והתנהגותיים ברורים.

אז הרבה יותר קל לנו כשהדברים הם "בסדר".

חלק גדול מהחיים שלי, הייתי ב"סדר". שמרתי על הסדר הקיים, הקפדתי לא לטלטל את הספינה ולשמור את הדברים כמו שהם.

ככה חונכתי, וככה כל הסביבה שלי התנהלה ומתנהלת. ככה רובנו מתנהלים.

בשם שמירת ה"סדר" הזה, שהעניק לי בטחון (אמנם מדומה, אבל עדיין), עשיתי בחירות והחלטות מסוימות. שמטרת העל שלהן, קודם כל ולפני הכל, היתה לשמור על ה"סדר".

מה נכון לי, מה יותר מיטיב עבורי, היה שיקול משני בקבלת ההחלטות האלו.

אני לא חושב שאני חריג בכך. אני חושב שבשם שמירה על הקיים ועל הדברים כמו שהם, הרבה מאד אנשים מקבלים החלטות שנועדו קודם כל לשמר ולשמור על הסדר הקיים.

ה-well being האישי שלהם נדחק למקום שני, שלישי או רחוק יותר.

יצא לי לפגוש לאחרונה אנשים שהמערכת הזוגית שלהם כבר מזמן אינה מתפקדת.

אין שם אהבה או משיכה או חיבור אמיתי.

יש שם שני אנשים שמתפעלים ביחד מערכת/חברה משפחתית.

במקרה אחד יש שם גם בגידה של אחד מבני הזוג, שמחפש למלא את עצמו מבחוץ. הבגידה היא קודם כל בעצמו. בכך שהוא לא קשוב לצרכים האמיתיים שלו, לנשמה וללב שלו.

ובשם השמירה על הסדר הקיים, הוא לא מוכן להסתכל על אפשרויות נוספות, מעבר להישאר באותה מערכת שאינה מיטיבה איתו יותר.

בשנים האחרונות חוויתי הרבה כאוס בחיים שלי.

הרבה מבנים קיימים ויציבים שהיו לי, התפרקו או שפירקתי אותם. סרטן, גירושים, עסק, מערכות יחסים.

טילטלתי את עולמי בהרבה מובנים וצורות.

ופגשתי את המשמעות של הכאוס מקרוב.

את חוסר הבטחון שהוא מביא איתו. את אי הידיעה וחוסר הוודאות. את הפחדים.

חוויתי אותם, את כולם, על מלא.

וכשהסכמתי לעבור ולחוות אותם, קרה שם משהו מעניין.

מתוך ההסכמה לחוות ולעבור את הכאוס, וכל מה שהוא מביא איתו, נפתחו בפני אפשרויות חדשות. כאלו שלא הכרתי ולא יכולתי לראות קודם לכן.

פתאום נוצרו הזדמנויות חדשות.

הופיעו בחיים שלי אנשים חדשים.

גיליתי בעצמי היבטים ויכולות חדשות שלא הכרתי מלפני כן.

ובאופן מוזר אפילו, גיליתי יותר חופש בחיים שלי.

גיליתי משהו מוזר ממש. שככל שאפשרתי לעצמי יותר לחוות את הכאוס, את חוסר הוודאות ואי הידיעה, כך תחושת החופש בחיים שלי גדלה.

אם תחשבו על זה לעומק, אני מאמין שתוכלו מיד להבין למה.

הסיבה היא פשוטה: הנכונות להכיל כאוס וחוסר וודאות, מאפשרת לנו להתנתק עוד ועוד מתפיסות, אמונות ומבנים שכובלים ומגבילים אותנו.

וככל שאני מסכים לשחרר את המבנים, התפיסות והמלכודות האלו, כך ארגיש יותר בחופש.

ובעצם, כל דבר חדש, נולד מתוך הכאוס.

כך החלה בריאת העולם, מתוך התהו ובהו, נברא העולם.

כך נוצרה מדינת היהודים, מתוך הכאוס של השואה.

כך נוצרים חיים, מתוך כאוס ביולוגי, התאים מתארגנים בצורה אחרת ויוצרים גוף אדם חדש.

וכך לא פעם, גם מתחילה ההתעוררות והדרך ה"רוחנית" של האדם, מתוך בלבול, משבר, אבדן כיוון, אנחנו מתחילים להקשיב ומגלים לא פעם את עצמנו מחדש.

ואני מאמין, שגם מתוך הכאוס שאנו חווים כעת במדינה שלנו, ייווצר כאן משהו חדש וטוב יותר.

איזה כאוס בחיים שלכם, אתם עדיין מפחדים לפגוש?

~~~~~~~~~~~

ואם הדברים האלו נגעו בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי למעבדת המחקר שאני יוצר בריטריט הקרוב של "50 גוונים של חופש".

אלו חמישה ימים שבהם נחקור ביחד, את המשמעות של חופש, כנות, אותנטיות, אינטימיות, אומץ, ובחירות מדויקות בחיים שלנו.

זו חוויה יוצאת דופן, לאמיצים בלבד!

אם הדברים האלו נוגעים בכם, הצעד הבא שלכם מחכה לכם כאן >>