לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ.

לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא.

הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849.

הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק.

מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר.

הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים.

כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן.

תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר.

ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי.

חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה.

וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.

עד שהמחיר של להיות מישהו אחר היה גבוה מדי.

ואז חל השינוי.

ההיפך מיאוש בהקשר הזה הוא לא שמחה.

אלא ההסכמה להיות מי שאני באמת.

ההסכמה לקבל את עצמי על שלל היבטי.

ההסכמה לאהוב את כל החלקים שבי.

וזה לא פשוט.

לאחרונה בשיחה עם לקוחה, היא אמרה לי את המשפט "אבל אני לא באמת יודעת מי אני".

וזה נכון.

אנחנו לרוב לא מכירים את מי שאנחנו באמת.

אנחנו מכירים גרסה שיצרנו ותחזקנו לאורך השנים, של מי שאנו חושבים שהסביבה מאמינה שאנו צריכים להיות.

הנכונות לשאול את השאלה הזו של "מי אני באמת?", דורשת אומץ.

כי זה לא פשוט להסכים להשיל את הזהות המוכרת, הבטוחה והנוחה, ולהכיר זהות חדשה של מי שאני.

אנחנו פוחדים מהרגע הזה.

אנחנו פוחדים מהריק.

מהמקום שבו הדמות הישנה שלנו מתה אבל הדמות החדשה עוד לא נולדה.

אנחנו פוחדים לגלות מי אנחנו נהיה אם נפסיק לרצות את כולם סביבנו.

אנחנו לכודים במלכודת הזהות.

אנחנו מאמינים שאנחנו חייבים להיות מי שאחרים מצפים מאיתנו להיות, וחושבים (בטעות) שאחרים יגיבו לעולם בדיוק כמונו.

אבל זו אשליה שגובה מאיתנו מחיר כבד של ניתוק עמוק מעצמנו.

כי כל עוד אנחנו לא פוגשים את עצמנו, את הצללים והחסמים הרגשיים שלנו, שום דבר חיצוני בחיים או בעסקים לא באמת ישתנה.

אנחנו יכולים להחליף עבודה, לקנות רכב חדש, לטוס לחו"ל או לעבור לדירה גדולה יותר.

אבל אנחנו תמיד ניקח את עצמנו איתנו לאן שלא נלך.

פריצת הדרך האמיתית שלנו מגיעה רק כשאנחנו מסכימים להוריד את המסכות.

כשאנחנו מסכימים להודות שאנחנו לא יודעים הכל.

בשביל העבודה הזו נוצר הריטריט "חמישים גוונים של חופש".

זה לא מרחב שבו אנחנו מנסים לתקן את עצמנו.

אנחנו לא מקולקלים.

זה מרחב שבו אנחנו הולכים יחד לבחון את ההסכמים הלא כתובים של החיים שלנו.

מקום שבו אנחנו יכולים להסכים לשהות בתוך הריק ובתוך חוסר הוודאות.

לגלות מחדש מי אנחנו כשאף אחד לא דורש מאיתנו להיות משהו אחר.

מקום שבו מותר לנו להיות אותנטיים ופגיעים ולחשוף גם את ההיבטים הפחות זוהרים שלנו.

והכל על מצע של אהבה וכנות.

אני מזמין אתכם להצטרף אלי למסע הזה.

לקלף את השכבות ולהיזכר איך מרגיש חופש אמיתי.

אם אתם מרגישים את הקריאה, מוזמנים להצטרף אלינו לריטריט הקרוב.

לפני כמה ימים, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה, עלה אצלה הרבה תסכול מהדרך היא צועדת בה בחייה. ההתמודדות עם האתגרים והקשיים שהחיים מציגים לה.

והיא עברה את כולם. והתמודדה איתם, וניצחה אותם. ועדיין זה קשה.

ואז נזכרתי בשיר של רוברט פרוסט על "הדרך שהלכו בה פחות".

למי שלא מכיר, הוא מתאר בשירו את נקודת ההחלטה שבה הוא התבונן על שתי דרכים שמתפצלות בתוך היער והוא בוחר ללכת בדרך השניה. האחרת.

בדרך שהלכו בה פחות.

בזו שבה השביל לא היה ברור כל כך, ומכוסה בעשביה.

לרוב, אנחנו נעדיף ללכת בדרך המוכרת, הברורה, המוסללת והסלולה.

זו שהתוו לנו אותה כל אלו שהלכו בה לפנינו.

ולפעמים זה ממש סבבה.

ולפעמים לא.

אבל עדיין, מרביתנו נעדיף את הבטחון והוודאות של הליכה בדרך מוכרת ובכזו שכבר הלכו בה לפנינו.

לא כי היא טובה יותר בהכרח.

פשוט כי היא מוכרת.

פשוט כי היא ברורה, ולעיתים צפויה.

לעומת הדרך שהלכו בה פחות.

שהיא הרבה יותר מפחידה.

שהיא הרבה יותר מאיימת.

שהיא לא ברורה.

שאין בה וודאות.

שאין לנו בה נסיון קודם.

ולכן היא דורשת מאיתנו לרוב יותר מאמץ, יותר "ניסוי וטעיה", יותר התמודדות עם טעויות וכישלונות.

זו דרך שדורשת מאיתנו הרבה יותר משאבים פנימיים, מאשר הדרך הרגילה והמוכרת.

ועדיין, יש מקרים בחיים, שזו הדרך שלנו.

למרות שהיא מפחידה ולא וודאית.

כי זו הדרך היחידה שיכולה לקחת אותנו למקומות חדשים, ולא לאותם המקומות המוכרים, שכולם היו בהם כבר לפנינו.

~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב, אנחנו יוצאים למסע נוסף של הריטריט "50 גוונים של חופש"

בו תוכלו לבחון את הדרך שלכם, ואת הדרך שהלכו בה פחות.

הדרך האלטרנטיבית.

זו שמרבית האנשים לא מוכנים ללכת בה.

וכל זה בקבוצה אינטימית, 25 משתתפים, שמגיעים לחקור את החופש בחייהם.

שנתיים עברו מאותו בוקר נורא שכולנו התעוררנו אליו.

וגם הבוקר התעוררתי מהדי הפיצוצים בעזה שמרעידים את הבית שלי, למרות שאני גר במושב ליד אשדוד, הם מורגשים כאן היטב.

לפני שבוע, בבוקר יום כיפור השתתפתי בשיחה שבין השאר דובר בה על המלחמה הזו שלא נראה שיש לה סוף. ועלו בי כמה מחשבות על ההקבלה בין מה שאנו חווים בשנתיים האלו כעם, ולחיים האינדיווידואלים של כל אחד מאיתנו.

אף אחד לא בא

בשנתיים שעברו יצא לי לפגוש וגם לראיין כמה מהאנשים שהיו שם, בבתים בקיבוצים המותקפים, סגורים בממ"ד ומחכים שמישהו יבוא ויציל אותם.

ואף אחד לא בא.

אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את התחושה הנוראית הזו.

לאחר שנים שבהם כולנו חונכנו להאמין שיש על מי לסמוך. שכשנצטרך אז הצבא והמשטרה יהיו שם להגן עלינו.

וברגע האמת, כשצריכים אותם יותר מתמיד, אף אחד לא בא.

זו תחושה איומה של בגידה, של חוסר אונים, ושלא נדבר על הפחד.

מתישהו במהלך היום, חלק מהאנשים הבינו שאף אחד לא בא להציל אותם ושהם צריכים להציל את עצמם.

גם בחיים שלנו עצמם, אף אחד לא יבוא להציל אותנו.

אין מי שיציל אותנו. גם לא אלו שלכאורה זה התפקיד שלהם.

וזה דורש מאיתנו להיות אלו שמצילים את עצמנו.

זו יכולה להיות התפכחות כואבת. אבל היא הכרחית.

אדם צריך לקחת את האחריות ואת גורלו בידיו.

רק אנחנו יכולים להציל את עצמנו.

אין מבוגר אחראי

אחד הטקסטים שהמנחה הביא לאותה שיחה בבוקר יום כיפור, דיבר על כך שנראה שאין מבוגר אחראי שבאמת דואג לנו כאן. שאין כאן מנהיגות שבאמת אכפת לה מהאנשים עצמם.

מבלי להיכנס לשיח הפוליטי, אני חושב שזה בדיוק ההמשך להבנה הקודמת שאף אחד לא בא.

גם בחיים שלנו, אין מבוגר אחראי יותר.

כשהיינו ילדים, אז זה היה תפקידם של ההורים (בין אם עשו את זה טוב יותר או פחות), אבל כעת כשאנו אנשים בוגרים, אין יותר מבוגר אחראי.

אנחנו המבוגר האחראי. בין אם נרצה להכיר בכך או שלא.

וגם זו התפכחות לא נעימה תמיד.

היא דורשת מאיתנו לקחת את האחריות המלאה על החיים שלנו. בכל ההיבטים שלהם.

לרוב, כבני אדם, נעדיף להעביר את האחריות הזו למישהו אחר. שהוא ידאג לדברים, שהוא יקבל את ההחלטות, שהוא יוביל.

רוב האנשים יעדיפו לתת למישהו אחר להוביל אותם ולהחליט בשבילם, מאשר לעשות את זה בעצמם.

וזו טעות בעיני. טעות קשה.

כי לאף אחד אחר לעולם לא יהיה אכפת מאיתנו, כמו שלנו אכפת מעצמנו.

אף אחד אחר לא ישים את האינטרסים האישיים שלנו לפני שלו.

אף אחד אחר לא ידאג לנו כמו שאנו נדאג לעצמנו.

כשחליתי בסרטן, מן הסתם נעזרתי ברופאים לריפוי שלי. אבל בשום נקודה או שלב בדרך, לא העברתי אליהם את האחריות לריפוי שלי.

השארתי את זה בידיים שלי. בדקתי את מה שאמרו והציעו לי בעצמי. ביקשתי חוות דעת נוספות. בחרתי להוסיף גם טיפולים אלטרנטיביים למה שהרפואה הקונבציונאלית הציעה לי.

בקורונה, רוב האנשים העדיפו לסמוך על אחרים שיאמרו להם מה הם צריכים להזריק לגוף שלהם, מאשר לקחת אחריות על עצמם ולבחון בעצמם מה נכון ומתאים להם לעשות. ולשמור על הבריאות שלהם בעצמם.

קל מאד במקרים כאלו להשאיר את האחריות אצל מישהו אחר. או לחפש במישהו אחר שיהיה המבוגר האחראי עלינו.

אני חושב שזו טעות קשה.

כאוס

מאז אותו בוקר, והאמת שבכלל בשנים האחרונות, נראה שהחיים שלנו הפכו להיות יותר ויותר כאוטיים.

לא רק בארץ, בעולם כולו.

אני לא חושב שזה עומד להשתפר. בדיוק להיפך. אני חושב שאנחנו עומדים לפגוש את הכאוס בעוצמות גבוהות יותר ויותר.

כי העולם הוא כזה – כאוטי. החיים הם כאוטיים.

כבני אדם אנחנו מקדשים סדר, בטחון, וודאות.

אנחנו מוכנים לשלם מחירים יקרים כדי לשמור עליהם.

שלא יטלטלו לנו יותר מדי את הספינה, שלא ירעידו את האדמה שמתחת לרגליים שלנו.

אבל העולם הוא לא כזה. הוא לא של סדר, בטחון או וודאות.

בדיוק להיפך.

וזו גם התפכחות כואבת.

מול הכאוס הזה, אנחנו יכולים לבחור להיות בשני מצבים: פאסיביים או אקטיביים.

הפאסיביים יחפשו שמישהו יציל אותם, שיהיה מבוגר אחראי שיחליט בשבילם. זה מסלול שיוביל אותם רק ליותר כאוס ויותר מורכבות. ובסופו של דבר כנראה ליותר כאב.

אין הרבה תקומה במקום הפאסיבי. זהו מקום של הישרדות. שבו אנשים ינסו לשרוד את החיים שלהם. רק כדי לנסות ולהחזיק בעוד קצת שבב של וודאות או בטחון מעושה, כי אין באמת כאלו.

האקטיביים יצטרכו לפגוש את הכאוס פנים מול פנים.

לחזק בתוככם את היכולת להכיל יותר ויותר אי וודאות ולמרות הפחד הטבעי שזה מעורר בנו, לפגוש את הפחד הזה full on מול הפנים.

כי אין ברירה אחרת.

רק ששם גם יש את זרעי ההזדמנות.

שם שוכן הפוטנציאל.

הפוטנציאל לשינוי, הפוטנציאל לגדילה והתפתחות.

הפוטנציאל להזדמנויות חדשות שלא ראינו קודם לכן.

זה לא פשוט לעשות את זה. זה אומר לרוב שנצטרך להיכנס ללב הסערה, ללב הכאוס. ולהתמודד עם מה שנפגוש שם.

עם חוסר הוודאות ועם חוסר הבטחון.

וזה דורש יכולות אחרות ממה שכנראה נדרשנו להן עד היום.

מתוך הכאוס והתוהו ובוהו נוצר העולם.

מתוך הכאוס של השואה נוצרה מדינת ישראל.

מתוך הכאוס של הסרטן שפגשתי נוצרו לי חיים חדשים וטובים יותר.

יש בכאוס הזדמנויות. אנחנו רק צריכים להיות אקטיביים ולחפש אותן.

וגם ברמה הלאומית שלנו, אני מאמין שמתוך הכאוס הנורא שאנו חווים כעת, יש את הפוטנציאל למשהו חדש שיצמח כאן.

אני מחזיק בתקווה הזו.

יש בחיים מהכל – מהטוב ומהרע

לפני שנתיים נחשפנו לרוע בלתי נתפס. כזה שאנחנו זוכרים מאירועי השואה.

זו יכולה להיות נקודת שבר בפני עצמה עבור אנשים שמאמינים שכל האנשים טובים ביסודם.

או אלו שמאמינים בטוב שבעולם.

אנחנו מוסללים להאמין שהחיים אמורים להיות רק טובים.

מוסללים לחפש רק את החלק הטוב שבחיים. רק את הרגעים היפים, רק את הרגשות הנעימים.

אני שנים האמנתי שאם רק אסדר את ה-______ בחיים שלי, אז אגיע למנוחה והנחלה.

שנים הדחקתי כל רגש לא נעים ולא אפשרתי לעצמי להרגיש ולפגוש אותו.

אבל המנוחה והנחלה מעולם לא הגיעה. לא כמו שציפיתי לה. תמיד היה עוד משהו שהרגשתי שלא שלם ולא יושב במקום בחיים שלי.

המפגש עם הסרטן והתהליכים העמוקים שעברתי לאחריו, לימדו אותי שיעור חשוב בלקבל את המציאות עצמה.

שבמציאות עצמה יש מהכל.

יש רגעים יפים ונפלאים, ויש רגעים ואירועים איומים ונוראים.

יש רגעים של אהבה ואושר, ויש רגעים של כאב וצער נורא.

החיים שלנו אף פעם לא יהיו מושלמים.

אנחנו עומדים לפגוש בהם עוד כאב, צער ואובדן.

זה טבעם של החיים.

אנחנו גם עומדים לפגוש בהם עוד אושר, שמחה ואהבה.

זה טבעם של החיים.

יהיה לנו יותר קל אם פשוט נקבל את זה. שיש בהם את הכל.

אז איפה זה משאיר אותנו?

כנראה שהיום במיוחד, אנחנו נהיה עם הכאב ועם הצער.

ועם הזכרונות והגעגועים למה שהיה ולמי שהיו כאן איתנו.

ואני מקווה שגם היום, נוכל להיות גם עם התקווה והאמונה.

ועם לקיחת האחריות האישית, של כל אחד על חייו ועל ה- well being שלו.

ועם הרצון והתשוקה להיטיב את החיים שלו ואת החיים כאן בארץ הזו.

כי אין לנו ארץ אחרת.

ואם בחרנו להתגלגל לכאן, ולהיות יהודים בעולם הזה, ודווקא כאן, כנראה שיש לכך סיבה.

ועם זה אנחנו צריכים להתמודד.

בתקווה ובתפילה שכולם יחזרו הביתה במהירה, ושמתוך הכאוס הזה, נשכיל לבנות כאן משהו חדש וטוב יותר.