שלום חברים,

אתמול בערב קיימתי ביחד שיחת אימון בנושא "פריצת גבולות בחיינו". לקראת השיחה ובמהלכה, קיבלתי מאות שאלות מאנשים בנושא. ואחת השאלות שחזרה על עצמה הרבה מאד פעמים נגעה לפחד שלנו, של כולנו – להכשל! מרבית האנשים רוצים להשיג יותר, להיות יותר ושיהיה להם יותר, ועם זאת, רק מעטים באמת פועלים כדי להשיג ולהיות יותר בחיים שלהם.

למה?

כדברי ראש ממשלתנו: כי הם מ פ ח ד י ם…

אבל לא סתם מפחדים, הם מפחדים להכשל.

בגלל הפחד הזה, הם לא זזים מאזורי הנוחות שלהם, הם לא פועלים אחרת ממה שהם פועלים כעת, ובאופן לא מפתיע, הם ממשיכים לקבל את אותן התוצאות בחייהם.

והנה ההפתעה הגדולה – צריך לדעת גם להכשל!

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא אומר שאתם רוצים להכשל באופן מכוון – אף אחד מאיתנו לא רוצה להכשל כמובן. אבל, בבסיס הגישה הזו, טמונה ההכרה וההבנה שלא כל דבר שנעשה בחיים יצליח ויקרה בדיוק כמו שרצינו, מי שעושה פעולות, גם טועה לפעמים ויחווה גם כשלונות לאורך הדרך. ההבדל טעון בגישה של אותו אדם לכשלון. כיצד הוא מתייחס לארוע של כשלון ומה הוא עושה אחריו.

ובהקשר הזה, נתקלתי בנאום מעניין של ג'י. קי. רולינג (הסופרת שכתבה את הארי פוטר) בנושא הכשלון, ומדוע ישנם יתרונות בכשלונות. את הנאום הזה היא נשאה בפני בוגרי אוניברסיטת הרווארד בטקס הסיום שלהם. אני ממליץ בחום לפנות מספר דקות ולהאזין לו:

כמה תובנות מעניינות לגבי הכשלון, כפי שהם עולים מדבריה של ג'י. קי רולינג:

בתוכניות השונות שלי, אני חושף בפני האנשים את הגישה של אנשים מנצחים לכשלון. אנו קוראים לכך: "ההרגל להיכשל קדימה". אנשים מנצחים נכשלים כמו כולם, וכשזה קורה, הם פשוט קמים ומנסים בדרך אחרת להשיג את מה שהם רוצים, הם מבינים שכל כשלון כזה או אחר, מקרב אותם למטרה שלהם, הם מבינים שהם יכולים ללמוד מכך משהו, שיש שם שיעור עבורם. הם מבינים שזה חלק מתהליך ההצלחה שלהם – והם מוכנים לשלם את המחיר!

וזו הסיבה שהם מצליחים!

צ'רצ'יל אמר על כך: "אני לא מכיר אנשים נכשלים, ישנם רק כאלו שהפסיקו לנסות".

אז איפה אתם? מתי נכשלתם לאחרונה ומה עשיתם כשזה קרה? מה תעשו בפעם הבאה שתפגשו בכשלון? האם תעצרו ותחזרו אחורה למקום "הנוח, הבטוח והמוגן" או שתחפשו דרך אחרת בה תוכלו לפעול כדי להשיג את היעדים החשובים שלכם?

כתמיד אשמח להערותיכם ותגובותיכם!

ערן