כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת.

היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר.

היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם.

היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם.

היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק.

קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו.

אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי".

אבל זו לא באמת אהבה עצמית.

בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.

הסיטואציה הראשונה: "הבגידה השקטה"

נסו להיזכר ברגע כלשהו מהימים האחרונים, כשמישהו ביקש מכם משהו שממש לא התחשק לכם לעשות.

הבטן שלכם התכווצה, הגוף צעק "לא".

אבל הפה? הפה חייך את החיוך האוטומטי הזה ושמעתם את עצמכם אומרים: "בטח, אין בעיה".

הטלפון מצלצל. על הצג אתם רואים את השם של מי שמתקשר.

אתם מותשים, אתם זקוקים לשקט. אבל המחשבה האוטומטית עולה: "לא נעים, הוא ייעלב".

והאצבע כבר לוחצת על המכשיר ומקבלת את השיחה.

באותו רגע, שמתם את אי הנעימות שלו מעל הצורך הבסיסי שלכם במנוחה.

המלצר מביא לכם את המנה במסעדה.

זה לא בדיוק מה שביקשתם, לא טעים או שזה הגיע קר.

אתם מסתכלים על הצלחת, ואז על המלצר, ואומרים "תודה, זה בסדר גמור".

אתם אוכלים מנה שאתם לא נהנים ממנה, רק כדי לא להיות "הלקוח המעצבן הזה".

הלקוח שואל אתכם מה המחיר?

אתם יודעים את המחיר שמגיע לכם. אבל בשנייה האחרונה, הפחד משתלט.

"זה בטח יהיה לו יקר מדי", אתם מפחדים לאבד אותו, וחותכים 20% מהמחיר עוד לפני שהוצאתם מילה.

הקטנתם את הערך שלכם כדי להימנע מדחייה אפשרית.

באותו רגע שאמרנו "כן" למשהו שלא באמת רצינו, בגדנו באדם היחיד שלעולם לא יעזוב אותנו. בעצמנו.

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לשמור על ה"שקט", על "שלום בית".

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לא לאכזב. כדי להישאר או להיראות "בסדר".

אבל המחיר של ה"בסדר" הזה הוא הרסני.

בכל פעם שאנחנו משתיקים את הקול הפנימי שלנו לטובת רעש חיצוני, אנחנו סודקים עוד קצת את האמון העצמי שלנו.

אהבה עצמית היא הסירוב להמשיך לבגוד בעצמנו.

אהבה עצמית היא ההסכמה שאחרים יתאכזבו מאיתנו, כדי שלא נצטרך לאכזב את עצמנו.

הסיטואציה השניה: מלכודת "הילד/ה הטוב/ה"

מגיל אפס לימדו אותנו שהאהבה היא עסקת חליפין.

קיבלנו מחיאות כפיים כשהצטיינו במשהו.

קיבלנו חיבוק כשהיינו נוחים ונעימים לסביבה.

בנינו זהות שלמה סביב הריצוי ההורי/החברתי/הסביבתי הזה.

בנינו פרסונה שלמה של האדם, שאנו מאמינים שהסביבה החיצונית לנו, חושבת שאנו צריכים להיות.

אבל עמוק בפנים, כשאנו מספיק קשובים וכנים עם עצמנו, אנחנו מרגישים את הדיסוננס.

עמוק בפנים אנחנו מרגישים את הפחד.

אנחנו מרגישים שאם יראו אותנו באמת, את הפחד, את חוסר הביטחון ואת חוסר המושלמות שלנו, לא ירצו להיות איתנו. לא יאהבו אותנו יותר.

אז אנחנו מהדקים את המסכה עוד קצת, וממשיכים לשחק את המשחק שמצפים מאיתנו לשחק.

זה קורה בעבודה כשאנחנו נשארים לתקן טעויות של מישהו אחר עד הלילה.

לא כי זה התפקיד שלנו, אלא כי אנחנו חייבים להיות אלו שמצילים את המצב.

אנחנו מכורים לתחושה הזו ש"אי אפשר בלעדינו", גם אם אנחנו כבר קורסים מהעומס.

זה קורה כשהחברה שלך מתקשרת "רק לפרוק".

את מקשיבה לה במשך 40 דקות של תלונות שכבר שמעת ממנה אלף פעם.

את מהנהת, שוב מייעצת, מכילה.

ובפנים? מרגישה שהיא שוב שואבת ממך את טיפת החמצן האחרונה שעוד נותרה לך.

אבל את לא תעצרי אותה ולא תציבי גבול. כי אתן "חברות טובות".

בת הזוג שואלת אותך "מה בא לך לאכול?" או "לאן בא לך לצאת?", ואתה עונה אוטומטית: "מה שבא לך", או "לי זה לא משנה".

זה לא נובע מגמישות, זה נובע מפחד.

הפחד לתפוס מקום, הפחד שמה שאתה רוצה יהיה "יותר מדי" לצד השני.

כי במשך השנים לימדת את עצמך, שלהיות "קליל" ו"לא דרמטי" זו הדרך שלך לשרוד בעולם הזה.

חופש אמיתי הוא היכולת לפשוט את הזהויות האלו.

להניח את הפרסונה, ששוקלת טון, של "המצליחן" או "האמא המושלמת", ולהיות אמיתי. ואותנטי.

להסכים להביע לעולם את מה שאני באמת מרגיש. ולא את מה שמצפים ממני שארגיש.

אהבה עצמית היא ההבנה שאני ראוי לאהבה פשוט כי אני קיים. זהו.

לא כי אני יעיל, לא כי אני נחמד, ולא כי הבאתי תוצאות "רצויות" או "נכונות".

ללא תלות במה אחרים חושבים או אומרים עלי.

הסיטואציה השלישית: ממתינים להצלה

אנחנו יכולים לחיות חיים שלמים בחדר ההמתנה.

לחכות שבן הזוג יבין אותנו בלי שנצטרך לדבר.

לחכות שהבוס יעריך אותנו סוף סוף.

לחכות שאמא תקבל את הבחירות שלי.

לחכות שהמציאות תשתנה לטובתי.

זו עמדה של קורבן. עמדה של ילד שמחכה להורה או "למבוגר האחראי" שיבוא ויסדר את הבלגן.

וזו אולי האמת הכואבת ביותר: אף אחד לא יבוא להציל אותנו.

לצערנו, גילינו זאת בדרך הקשה והכל כך כואבת, ב-7/10.

אף אחד לא בא!

אנחנו קורעים את התחת בעבודה. מגיעים ראשונים, יוצאים אחרונים.

משוכנעים שאם רק נעבוד מספיק קשה, הבוס יבחין בנו, יקרא לנו למשרד ויעניק לנו את ההעלאה וההכרה שאנחנו חולמים עליה.

אנחנו מחכים שמישהו "יגלה" אותנו, במקום לדפוק על הדלת ולבקש את מה שמגיע לנו.

אנחנו אומרים לעצמנו שהחיים האמיתיים יתחילו כשהתקופה הלחוצה הזו תעבור.

כשהילדים יגדלו קצת. כשנסיים את המשכנתא. כשהפרויקט הגדול יסתיים.

אנחנו חיים בחדר המתנה, מחכים שהנסיבות החיצוניות יסתדרו מעצמן ויאפשרו לנו להיות מאושרים.

אנחנו יושבים בערב מול הטלוויזיה או הגלילה האינסופית בטלפון, בתחושת ריקנות.

מחכים שמישהו יתקשר, שמשהו מרגש יקרה, שהעולם יבוא ויבדר אותנו.

אנחנו מצפים שהעניין והתשוקה יגיעו מבחוץ, במקום ליצור אותם מבפנים.

אהבה עצמית היא לקיחת אחריות על החיים שלנו. בעלות. זו הריבונות האישית במיטבה ובמלואה.

זה הרגע שבו אנחנו מפסיקים להפקיד את המפתחות לאושר שלנו בכיס של מישהו אחר.

אנחנו לוקחים אחריות מלאה על הרגשות שלנו, על הבחירות שלנו, ועל החיים שלנו.

חופש הוא לא היכולת לעשות מה שבא לנו.

חופש הוא היכולת להפסיק לנטוש את עצמנו. לאהוב את עצמנו באמת.

לדעת להגדיר ולדבר את הגבולות שלנו (במקום לוותר על עצמנו שוב ושוב).

לדעת להתמודד עם הרגשות הלא נעימים ולהכיל אותם (במקום לנסות לברוח, להדחיק או להימנע).

לדעת לקחת אחריות על עצמנו ולא על הרגשות של אחרים.

לדעת לשים את עצמנו בעדיפות עליונה (הזכרו בדיילת במטוס, היא כל הזמן מזכירה לנו את זה).

בקרוב, תסתיים ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".

זה לא ריטריט של פינוקים.

אנחנו באים לעשות עבודה.

אנחנו באים לפגוש את המקומות שבהם אנחנו מזייפים את עצמנו, לעצמנו.

אנחנו באים לפשוט את המסכות שכבר נדבקו לפנים.

ולהסכים, אולי בפעם הראשונה, לבחור בעצמנו באמת.

להסכים לאהוב את עצמנו, ולשים את עצמנו במקום הראשון.

אם המילים האלו כיווצו לכם את הבטן, זה הסימן הכי מדויק שיש.

הכיווץ הזה יכול להיות השער לחופש שלכם. אם תבחרו בכך.

אל תחכו ל"יום אחד" שבו תרגישו מוכנים. היום הזה לעולם לא יגיע.

המוכנות מגיעה אחרי שאנחנו עושים את הצעד הראשון.

בואו.

או: איך ההחלטות שמעולם לא קיבלתם מעצבות את כל החיים שלכם.

כל החיים שלנו מתנהלים על בסיס הסכמים והסכמות. חלקם כאלו שחתמנו עליהם במודע, כמו למשל המשכנתא בבנק (למרות שלא קראנו מילה מעשרות העמודים הכתובים שחתמנו עליהם).

אבל מרביתם, הם לא כאלו.

ולמרות שאלו ההסכמים החשובים ביותר הנוגעים להיבטים הכי משמעותיים בחיים שלנו כמו משפחה, ילדים, הורים, חברים, תעסוקה, בריאות, כספים וכו' – אין לנו שום זיכרון שחתמנו עליהם וגם לא נמצא את ההסכם המודפס לעיין בו.

אלו הם ההסכמים הלא כתובים שמנהלים את החיים שלנו. הם שולטים בכל החלטה שאנו מקבלים.

מה זה בעצם "הסכם לא כתוב"?

הסכם לא כתוב הוא כלל, אמונה או ציפייה שאנחנו חיים על פיה מבלי שבחרנו אותה בכלל. לא באופן מודע לפחות.

זה הסכם שהחברה, המשפחה, או אפילו אנחנו בעצמנו יצרנו, לעיתים לפני עשרות שנים או בילדות שלנו, והוא ממשיך לנהל את חיינו מאחורי הקלעים מבלי שנהיה מודעים לקיומו.

למשל, כל מי שנולד לו ילד, ברגע הולדת הילד, חתם באופן לא מודע על הסכם עם עצמו, שהוא יעשה הכל כדי לשמור ולהגן על הילד הזה, עד ליום מותו.

זו דוגמה להסכם לא כתוב, שנחתם באופן לא מודע אצל רובנו.

וזה לא שהסכם לא כתוב הוא "טוב" או "רע". זה הכל בעיני המתבונן, והאם זה תומך (או שלא) בחיים שהוא רוצה ליצור לעצמו.

הנה דוגמאות לכמה הסכמים כאלו, ולהשפעות שלהם על החיים שלנו, כשאנו לא מודעים להם.

זה לא אומר שכולם מתקיימים אצלכם, אבל בחרתי בכמה נפוצים ופופולריים שאני מאמין שמרבית האנשים יוכלו לזהות אותם בחיים שלהם.

רותי ואבי נפגשו בגיל 22. היום, 15 שנה מאוחר יותר, רותי מתעוררת כל בוקר עם תחושת חנק. היא עובדת כמנהלת כספים בחברת הייטק, ומרגישה מבוזבזת ומשועממת עד מוות. קצת אחרי שהיא ואבי התחתנו, היה לה חלום ללמוד אמנות. אבי לא התלהב מהרעיון ואמר לה שזה לא "מעשי". אז היא הלכה ללמוד כלכלה. אבי מצידו ויתר על התחביב שלו לטיולים כי רותי אמרה לו שזה "לא אחראי" להוציא כסף על טיולים כשיש להם עוד משכנתא לשלם.

שניהם חיים על פי ההסכם הלא כתוב שגדלו איתו (וכנראה גם ירשו אותו מהבית): "אם אתה באמת אוהב מישהו, אתה צריך לוותר על עצמך ועל מה שאתה רוצה בשביל השני".

אם תשאלו אותם, אף אחד מהם לא יזכור שהוא הסכים או חתם על הסכם כזה. זה פשוט היה שם. הם גם מעולם לא בחנו את ההסכם בינם לבין עצמם או אחד עם השנייה ולא שאלו את עצמם: האם ההסכם הזה תקף עבורם ומתאים להם.

זוגיות היא כר נרחב להמון הסכמים לא כתובים שמתקיימים בין בני הזוג, למרות שמעולם לא דוברו ביניהם:

• אם נמצאים בזוגיות, אז לא צריך חברים אחרים (אין מקום לחברים נפרדים)
• זוג צריך לעשות הכל ביחד (אין מקום לבילויים או תחביבים נפרדים)
• נישואים זה לכל החיים, בכל מחיר, לא משנה מה (גם אם זה אומר ששנינו קמלים כבר בזוגיות הזו)
• אם הוא באמת אוהב אותי, הוא יידע מה אני צריכה בלי שאגיד לו (כי זו הדרך להביע אהבה)
• לא מדברים על מה שמפריע, זה רק יוצר רעש ועושה בעיות (נדחיק את זה וזה בטוח יעלם)
• הגבר צריך להיות המפרנס הראשי (נשים עליו את כל המשקולת הכלכלית לבד)
• האישה אחראית על הבית והילדים, גם אם היא עובדת (כי ככה ראיתי את ההורים שלי בבית)
• אסור לסרב למין בלי סיבה "טובה" (אנחנו נשואים וזה התפקיד שלה/שלו)
• לא מדברים על מה שלא מספק במיניות (למה להעיר דובים משנתם)
• זוגות חייבים להביא ילדים, זו כל המטרה של זוגיות (ולפחות 3, כי זה הממוצע!)
• חייבים תמיד לבלות עם כל המשפחה בחגים (כי ככה זה במשפחה)
• חייבים לאכול ארוחת שישי אצל ההורים שלי/שלך (כי אחרת אמא שלי/שלך תעלב נורא)
• צריך לחשוב על הילדים קודם, הם הסיבה להישאר ביחד (ולנצח נוכל להאשים אותם באופן לא מודע שבגללם סבלנו כל השנים)

כמו בזוגיות, יש לנו הרבה הסכמים לא כתובים מול הילדים שלנו.

אחד ההסכמים הלא כתובים הכי נפוצים מול הילדים שלנו הוא "הורה טוב מקריב את עצמו לטובת הילדים" או "הילדים לפני הכל".

אחת מצורות הביטוי הנפוצות של ההסכם הזה, הם זוגות שמהרגע שהילדים נולדים, מפסיקים לצאת ביחד לחופשות או אפילו לדייטים, כי הילדים תמיד צריכים אותם.

הם מוותרים על זמן האיכות שלהם, על הזוגיות שלהם, על התחביבים שלהם, על הפנאי, ובגדול – מוותרים על עצמם.

אני לא אומר שהילדים הם לא חשובים, אבל אם להורה לא יהיה טוב בחיים שלו, אז גם הילדים שלו יסבלו מכך. אבל בשם "הילדים לפני הכל" אנחנו פוגעים בעצמנו. ובעקיפין גם בהם. לא רק שהם מקבלים הורים עייפים, לא ממושאבים, לא מסופקים ומותשים, אלא שהם גם לומדים מתוך דוגמה אישית, להפוך ולהיות בדיוק כמותם.

כך בדיוק ההסכמים הלא כתובים עוברים מדור לדור.

ויש עוד רבים כמו:

• ילדים צריכים להיות מוגנים מהמציאות (ולכן לא נשתף אותם במה שקורה במציאות)
• הילדים שלי צריכים להיות הכי טובים מכולם (ולכן נשלח אותם לחוגים הכי "נחשבים" גם כאלו שהם לא אוהבים)
• ילד טוב תמיד מקשיב להורים שלו (ואין לו שום מקום להביע את הקול והיחודיות שלו בעולם)
• הילדים חייבים להצליח בלימודים ובבית הספר (גם אם הם ממש סובלים בדרך)
• ילדים צריכים להיות אסירי תודה על כל מה שההורים עושים בשבילם (ולכן צריכים לגדול עם רגשות אשמה)

והנה עוד כמה דוגמאות להסכמים לא כתובים שרבים מתנהלים על פיהם (בדקו כמה מהם תקפים לכם):

– אדם רציני עובד בחברה גדולה עם משכורת קבועה (גם אם זה אומר לסבול כל רגע וכל דקה בזה)

– אני צריך להיות זמין 24/7 לעבודה (כי ככה יחשבו שאני חרוץ/נאמן/חשוב)

– אי אפשר להצליח בלי תואר אקדמי (ולכן אלך ללמוד תואר שמשעמם אותי)

– אי אפשר להתפרנס מאמנות (אז אוותר על החלום שלי)

– חייבים לקנות דירה במקום לשכור (גם אם זה אומר להשתעבד ל-30 השנים הקרובות למשכנתא ולבנק)

– זה לא נכון להוציא כסף על עצמך (יש לך מחוייבויות ודברים חשובים יותר להוציא עליהם)

– מי שמרוויח הרבה הוא בהכרח לא ישר (כי אחרת איך אסביר העובדה שאני לא מרוויח כמותם?)

– חייבים לכבד את ההורים בלי תנאים (גם אם הם מקטינים אותי ויורדים לחיי במשך שנים)

– צריך להגיע לכל אירוע משפחתי (גם של בן הדוד שלא ראיתי 35 שנים)

– אסור לנתק קשר עם משפחה (גם אם האבא התעלל בי במשך שנים ועד היום)

– בנים לא בוכים (והם צריכים ללמוד שאין להם לגיטימציה להביע רגשות)

– נשים צריכות להיות נחמדות תמיד (גם למי שהן לא סובלות. צביעות זה יתרון)

– גברים צריכים להיות חזקים ולא להראות חולשה (אז תגדלו להיות מודחקים ואטומים רגשית)

– נשים אחראיות על הרגשות של כולם (כי רגשות זה למין החלש)

– בגיל מסוים צריך להיות במקום מסוים בחיים (אם אתה בן 35 ועוד לא נשוי עם לפחות 2 ילדים, אתה בבעיה רצינית!!)

– צעירים לא מבינים כלום מהחיים שלהם (כי אני כן???)

– תמיד תיראה מושלם כלפי חוץ (שחס וחלילה לא יחשבו עליך דברים "רעים")

– תמיד צריך להיות חיובי (גם אם אני ממש סובל כרגע, אז אני אדחיק ואשים על עצמי את הפרצוף השמח שלי)

בכמה מאלו הצלחתם למצוא את עצמכם?

אז מה המחיר של חיים עם כל ההסכמים הלא כתובים האלה?

כמו לכל הסכם, גם לאלו שאינם כתובים, יש תג מחיר. והמחירים הם גבוהים.

תחושה כרונית של "משהו חסר בחיים שלי – זו התחושה שאני חיי חיים של מישהו אחר. מישהו אחר תכנן אותם עבורי, וכעת אני צריך לחיות אותם.

עייפות נפשית – לחיות בניגוד לטבע שלנו ולאישיות שלנו, דורש מאיתנו כמות עצומה של אנרגיה.

מערכות יחסים משעממות – כי כשכולם מתנהגים לפי אותו תסריט, ומתנהלים מתוך הפרסונה שיצרו לעצמם, איפה האותנטיות? איפה הגיוון? איפה החיבור האישי העמוק?

החמצה של הזדמנויות / ויתור על חלומות – כמה דברים לא עשיתם כי "זה לא מתאים"? כי "עכשיו לא הזמן?" או כי "אני צריך לדאוג לאחרים קודם?"

כעס – על מי אתם כועסים באמת? על העולם, או על זה שוויתרתם על עצמכם?

ואלו כמובן לא כל המחירים שאנו משלמים.

בגדול, ככל שיש לנו יותר הסכמים לא כתובים ולא מודעים, כך נהיה יותר רחוקים מעצמנו. כך נהיה פחות אותנטיים לעצמנו ולעולם.

הצד השני של ההסכמים הלא כתובים, הוא שמאחר והם אינם כתובים, הם לא באמת מחייבים אותנו.

אנחנו יכולים לבחור, באופן מודע ומתוך כוונה, האם אנו רוצים להמשיך ולקיים אותם.

רוב האנשים לא יעשו את זה. הם לא יעצרו ולא יעזו לבחון את ההסכמים הלא כתובים בחיים שלהם.

זה דורש אומץ.

כי זה מפחיד.

זה מפחיד לפגוש את המשמעויות וההשלכות של ביטול הסכמים כאלו, שהתנהלנו על פיהם לאורך שנים רבות.

אשמח לשמוע, איזה הסכמים לא כתובים גיליתם בחיים שלכם?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זה המקום שבו אני רוצה להזמין אתכם לעוד.

כי מה שתיארתי כאן זה רק קצה הקרחון. המסע אל החופש להיות מי שאנחנו באמת דורש מרחב בטוח לחקירה.

בריטריט "50 גוונים של חופש", אני יוצר עבור המשתתפים מרחב בטוח ואוהב שבו הם מזהים את ההסכמים הלא כתובים שבחיים שלהם, ומסוגלים לבחון אותם באהבה ובחמלה, ולבחור באופן מודע מה באמת משרת אותם ומה כבר לא.

אם משהו ממה שקראתם פה נגע בכם, אם הרגשתם את הניצוץ והכמיהה הפנימית לחקירה ולחופש שלכם, אני מזמין אתכם לקרוא כאן את הפרטים על הריטריט הקרוב.

כי החיים הם עכשיו. אין זמן אחר!

החופש האמיתי מתחיל ברגע שאנו מפסיקים לחיות על פי הכללים שמישהו אחר כתב.

שמחתי להתארח בפודקאסט של מורן שפיצר שנקרא "שלך, אני".

הנה מה שמורן כתבה על הפרק:

פרק שמפרק חסמים ופותח נתיבים לאפשרות להיות ולחיות הכי קרוב לאופן שבו אנחנו רוצים להיות עצמנו. ולהרגיש חופשיים.

☆ להיות אני. חירות בסיסית וסופר הגיונית, רק שהיישום אעפס, לא פשוט. המון חסמים ובלמים, פחדים ורעשים, הסללות ודפוסים מונעים מאיתנו להגיע אל ליבת היותנו ולהיות אנחנו על מלא. אז איך בכל זאת? ובטח ובטח בתוך שבי המציאות הנוכחית.

ערן שטרן, מוביל א.נשים בתהליכי שינוי משמעותיים, מחברם של רבי-המכר "להגשים" ו"להתעורר" מרצה מבוקש, מנחה הפודקאסטים "עושים שינוי", "בודדים בצמרת" ו"כסף טוב", וחוקר חופש, שמנחה את הריטריט "50 גוונים של חופש", ממליץ להתחיל בלשאול את את שאלת האמנם?

האמנם אני חייב.ת להשאר בעבודה הזו?
האמנם מערכת היחסים הזו באמת טובה לי?

וככה על עוד ועוד חלקי חיים שאנחנו מרגישים כבולים בהם. אנחנו גם מדברים על פחד שהוא חתיכת מוקש בלהיות אני ועל איך אפשר לפרק אותו.

אנחנו משוחחים על צעדים קטנים שאנחנו יכולים לעשות כדי לשחרר ולהשתחרר ממה שכובל אותנו ומבינים שמציאות חיצונית, קשוחה ככל שתהייה, לעולם תותיר לנו חירות פנימית לבחור מתוך שלל אפשרויות..

פרק שמתחיל כבול ומסתיים משוחרר וחופשי…