אני חושב שכעת, כולנו כבר מבינים שאנחנו כבר כמעט שנה וחצי חיים בעולם אחר.
אנחנו חיים במציאות חדשה. מציאות של אי-ודאות מתמשכת.
כיצורים אנושיים אנחנו מאד זקוקים לוודאות הזו. אפילו מכורים לה. היא מעניקה לנו איזה שהוא בסיס מוכר ובטוח שאנחנו יכולים לעמוד עליו.
וכשהוודאות הזו איננה, אנחנו מרגישים מאד לא יציבים ולא בטוחים.
בשיחות שלי עם אנשים בתקופה האחרונה, אני שומע את אותו המשפט שוב ושוב:
"אני מחכה שהדברים יתייצבו קצת לפני שאני מקבל החלטות".
"אולי אחרי המלחמה…"
"כשיהיה ברור מה קורה עם המשק…"
"כשאדע מה יהיה עם המילואים…"
אבל כמו שכולנו מבינים – אנחנו עלולים לחכות הרבה זמן.
לפני שחליתי בסרטן, גם אני חייתי באשליה שיש לי שליטה. שאני יכול לתכנן את החיים שלי קדימה, לדעת מה יקרה. ואז, בן רגע, הקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלי.
באותה תקופה למדתי משהו שנשאר איתי עד היום: אי-ודאות היא לא מצב זמני שצריך "לעבור" ואז הדברים יחזרו למסלולם. היא המצב הקבוע של החיים.
כולנו קיבלנו שיעור חשוב ככזה לפני כחמש שנים כשהופיעה הקורונה. וגם אז, כמו היום, שמעתי הרבה אנשים מדברים על "לחזור לשגרה" ומחכים עד שהיא תגיע.
והיא לא.
השגרה החדשה שכולנו למדנו לחיות איתה, בעל כורחנו, היתה שגרה של בידודים, ובדיקות, וחיסונים, והפחדות. זו הפכה להיות השגרה.
האשליה שפעם הייתה לנו ודאות היא בדיוק זו – אשליה.
החיים תמיד היו בלתי צפויים. רק שעכשיו, עם כל מה שקורה, כולנו מרגישים את זה יחד, בעוצמה.
אז מה עושים עם זה?
בתקופה שאחרי הסרטן, כשהבנתי שאין לי שליטה על העתיד, גיליתי את הפרדוקס המופלא: דווקא בתוך אי-הוודאות, החלטות מודעות הן העוגן החזק ביותר שיש לנו.
כן, לקבל החלטות – במיוחד כשהכל מסביב מעורפל.
כי כשאני מחליט, אני יוצר לעצמי נקודת אחיזה. אני מפסיק להיות עלה נידף ברוח, ומתחיל להיות האדם שבוחר את הכיוון שלו, גם כשהים סוער.
כחודש וחצי לאחר ה-7/10, החלטתי ליצור ולהוציא לפועל את אחד הפרויקטים שהרבה זמן דחיתי. את הריטריט שלי "50 גוונים של חופש".
דווקא בתקופה הכל כך קשה ומורכבת הזו, הבנתי שזה נכון לעשות את זה.
קיבלתי מחלק מהאנשים תגובות מופעות: "עכשיו? במצב הזה?" שאלו אותי. "איך אתה יכול לתכנן כשאף אחד לא יודע מה יקרה מחר?"
וזו בדיוק הנקודה.
יש משהו עמוק ומשחרר ביצירה בתוך אי-ודאות. למרות שאינני יודע איך יראה העולם בעוד חודש, ואני לא יודע אם אנשים בכלל ירצו להגיע בתקופת מלחמה, מורכבות ואי וודאות כל כך גדולה. אני מצהיר לחיים: "אני עדיין כאן. אני עדיין מביא אור. אני עדיין בוחר להאמין".
זו לא החלטה עסקית – זו הצהרת אמונה. אמונה בחיים עצמם, בהמשכיות, בכך שהחשכה אינה קבועה.
כשאני יוצר בתוך אי-ודאות, אני מרגיש שאני לוקח את המושכות לידי. אני לא מחכה ש"מישהו למעלה" יחליט עבורי מתי החיים יחזרו למסלולם. אני יוצר את המסלול שלי, בתוך המציאות כפי שהיא.
ואולי זה הדבר החשוב ביותר שכולנו יכולים לעשות עכשיו: לא לחכות. להמשיך ליצור. להמשיך לבנות. להמשיך לפתוח דלתות לאפשרויות חדשות – גם כשהעולם נראה סגור.
אני רואה את זה היום אצל אנשים שמחליטים לבוא לריטריט "50 גוונים של חופש" למרות כל אי-הוודאות:
"איך אני יכול להתחייב עכשיו?"
"מה אם יקראו לי למילואים?"
"מה אם המצב יחמיר?"
שאלות לגיטימיות. והתשובה שלי תמיד זהה: דווקא עכשיו, כשהכל מסביב רועש ומבלבל, אנחנו זקוקים לעוגנים פנימיים שאנחנו יוצרים לעצמנו. לריבונות על החיים שלנו.
כשאנחנו מחליטים להשקיע בעצמנו, בצמיחה הפנימית שלנו, בחופש הנפשי שלנו – אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו לא קורבנות של הנסיבות. שגם בתוך ים של אי-ודאות, אנחנו עדיין יכולים להוביל את הסירה של חיינו.
אני לא מבטיח שבריטריט תמצאו את כל התשובות. אבל אני מבטיח שתמצאו את עצמכם – חזקים יותר, מחוברים יותר, חופשיים יותר מכפי שחשבתם שאפשר בתקופה כזו.
לפעמים, ההחלטה הכי אמיצה היא פשוט להחליט. לא לחכות ש"הכל יסתדר".
כי החיים לא מחכים.
והחופש הגדול ביותר שלנו הוא לדעת שבתוך כל אי-הוודאות, יש לנו את הכוח לבחור איך אנחנו מתייחסים אליה.
אז אני שואל אתכם – איזו החלטה אתם דוחים היום, בגלל אי-הוודאות?
ומה יקרה אם תחליטו בכל זאת?
בתמונה: ורד מצחיקה אותי בריטריט האחרון בנובמבר… 
נורית אלדר מחברת אנשים לכוחות, ליכולות ולתודעה הגבוהה.
בשיחתנו, העמקנו על האופן שבו, דווקא בתקופות מאתגרות, החיבור הגבוה לנשמה ולהדרכה הגבוהה שלנו יכולים לעזור לנו.
בין השאר דיברנו על:
- ההבנה הגבוהה והפרספקטיבה על אירועי ה-7/10
- מדוע השאלה החשובה לשאול את עצמנו בתקופה הזו היא לא "למה" אלא "מה"
- מדוע אי הידיעה של העתיד חשובה עבור העתיד שלנו וכיצד "הידיעה" מפריעה ומעכבת אותנו
- איך כדאי להתייחס לאתגרים אישיים שאנו חווים כדי להתפתח ולצמוח מהם
- מהו החיבור לנשמה ולהדרכה העליונה שלנו וכיצד נדע שהוא אכן קיים עבורנו
- כיצד ניתן להתחבר לנשמה ולהדרכה העליונה שלנו
- כיצד נעזר בהדרכה שלנו כדי לדייק את הדרך שלנו בעולם
- מה ההזדמנויות שתקופה כזו מאפשרת לנו
קישורים נלווים לפרק
יובל בריסקר הוא יזם סדרתי שהחל את דרכו בתור אדריכל, זיהה את הפוטנציאל בעולם הטכנולוגיה באמצע שנות ה-90, ומאז הקים כבר 4 חברות הייטק, שאחת מהן גם נמכרה ל Oracle.
בשיחתנו עברנו על הדרך שעשה מילדות מופנמת להצלחה עולמית היום.
בין השאר תוכלו לשמוע:
- על המעבר מעולם האדריכלות לעולמות הטכנולוגיה וההייטק
- כיצד התפתח וצמח בעולמות ההייטק
- על החשיבות הגדולה בפיתוח היכולות שלנו לשווק ולמכור
- כיצד מכר את החברה שהקים לאורקל
- מדוע זה חשוב וחיוני לקחת סיכונים
- על ההחלטה להתפטר מהחברה שלו אחרי אירועי ה-7/10 ולהגיע לארץ ולהצטרף למאבק על עתיד העם היהודי
קישורים רלוונטיים לפרק:
יובל בריסקר הוא יזם סדרתי שהחל את דרכו בתור אדריכל, זיהה את הפוטנציאל בעולם הטכנולוגיה באמצע שנות ה-90, ומאז הקים כבר 4 חברות הייטק, שאחת מהן גם נמכרה ל Oracle.
בשיחתנו עברנו על הדרך שעשה מילדות מופנמת להצלחה עולמית היום.
בין השאר תוכלו לשמוע:
- על המעבר מעולם האדריכלות לעולמות הטכנולוגיה וההייטק
- כיצד התפתח וצמח בעולמות ההייטק
- על החשיבות הגדולה בפיתוח היכולות שלנו לשווק ולמכור
- כיצד מכר את החברה שהקים לאורקל
- מדוע זה חשוב וחיוני לקחת סיכונים
- על ההחלטה להתפטר מהחברה שלו אחרי אירועי ה-7/10 ולהגיע לארץ ולהצטרף למאבק על עתיד העם היהודי
קישורים רלוונטיים לפרק:
שמחתי להתארח בפודקאסט "סליחה יומיומית" של חדי חזן.
הנה מה שחדי כתבה על הפרק:
למה זה כל כך מפחיד אותנו… לעשות שינוי, למרות שאנחנו מרגישים שלא טוב לנו?
האם יש רגע כזה… שהוא רגע השינוי?
ובככל, האם יש מנוס מלהשתנות?
אז על פניו נראה ש 2022 לא תהיה שונה משמעותית מ 2021 כנראה שנוסיף ללמוד איך למצוא בטחון גם בתוך תחושת חוסר וודאות לחיות בשלום עם הטוב ביותר גם אם הוא רחוק מלהיות מושלם להמשיך להפוך לימונים ללימונדה וגם לפעמים פשוט להתבאס על זה שכבר נמאס מלימונים… או… להחליט לעשות שינוי!
רגע לפני שנה אזרחית חדשה 2022 שיחה מרתקת עם ערן שטרן, מנטור עסקי, מחבר רב-המכר "להגשים – מימוש אישי וכלכלי בעולם מלא אפשרויות", ו"להתעורר – מדריך מעשי לשכירים שמתלבטים אם להישאר… או להשתחרר", מרצה מבוקש, ומומחה ליצירת שינויים גדולים ופריצות דרך בחייהם של אנשים.
שטרן בעל נסיון של שנים בניהול וליווי אנשים להשגת תוצאות פורצות דרך בחייהם. אליו פונים מנכ"לים ובעלי עסקים שמחפשים דרך להגדיל את הרווחיות של העסקים שלהם, עובדים ומנהלים שמעוניינים לקדם את עצמם לרמות השפעה גבוהות יותר, אנשים ויזמים שמחפשים את הדרך העצמאית שלהם לעסוק במה שהם אוהבים ותוך כדי כך, גם להגשים את עצמם כלכלית.
השיר הזה, של מרתה מדיירוס (שמיוחס בטעות לפאבלו נרודה), נוגע בי בכל פעם מחדש.
"אט אט דועך
מי שלא נוסע
מי שלא קורא
מי שלא שומע מוסיקה
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו
אט אט דועך
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת
אט אט דועך זה המשועבד להרגליו
החוזר יום יום לאותם המסלולים
אט אט דועך
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר
אט אט דועך
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות
המחזירות את ברק העיניים
ומשקמות את הלב ההרוס
אט אט דועך
זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר …
מעבודתו, ממעשיו, מאהבתו
אט אט דועך
זה שלא מסכן את הוודאי
או הלא ודאי
בכדי ללכת אחרי חלום
אט אט דועך
זה שלא מרשה לעצמו
אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הנבונות
חייה היום
סכן היום
עשה היום
עשה מיד
אל תסכים לדעוך לאט
הסר את המכשולים
אל תסרב לאושר"
אני פוגש אינספור אנשים, שלאט לאט דועכים. חלקם תופסים את עצמם, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, ועושים עם זה משהו. הם עושים שינוי.
אבל הרוב אינם כאלו. הם דועכים לאט לאט.
יש משהו מאד מסוכן בדעיכה האיטית הזו… זה כמו הסיפור על הצפרדע שיושבת בסיר המתחמם לאיטו על הכיריים. היא לא מרגישה בשינוי קיצוני שקורה לה, הטמפרטורה עולה לאיטה.. עשירית המעלה בכל רגע.. והצפרדע מתחממת לה לאט לאט לאט…
ואז, ברגע אחד, פתאום היא קולטת שהמים רותחים והיא מתבשלת בסיר.
אבל אז, לרוב, זה כבר מאוחר מדי.
(לכל אוהבי בעלי החיים, זה כמובן ניסוי מחשבתי, לא נוסה על בעלי חיים, לצפרדע שלום 
)
הרוב דועכים לאט לאט. רואים את זה בעיניים שלהם. אני קורא להם אנשי ה-Walking Dead – המתים המהלכים.
הם איבדו את כל חדוות החיים, אבל העצוב יותר מכל, הוא שהם גם איבדו את התקווה.
את התקווה שהם יכולים לשפר משהו.
את התקווה שמשהו יכול להשתנות.
את התקווה שהם יכולים להשתנות.
ואז הם ממשיכים לדעוך, little by little, עוד ועוד.
בוב פרוקטור, אחד המנטורים המשמעותיים בחיי אמר על כך, ש"מרבית האנשים הולכים בזהירות, על קצות האצבעות, כל חייהם, רק כדי להגיע בבטחה אל המוות".
הם כל כך נזהרים, מחפשים את הוודאות (שלא באמת קיימת, כי מי יודע מה יהיה מחר), את הבטחון של להישאר במוכר ובבטוח, ומשלמים על כך מחירים מאד כבדים.
הם משלמים על כך בחייהם. בחוסר סיפוק, בתסכול, בשעמום.
רוב האנשים תמיד יסתכלו על "המחיר" שהם צריכים לשם כדי לעשות שינוי כלשהו, אבל כמעט ואינם מסתכלים על המחיר שהם משלמים כשהם לא עושים את השינוי. ולרוב, זהו מחיר יקר יותר.
ואז, אט אט, הם דועכים.
חזרו עכשיו לראש הפוסט, וקראו את השיר מההתחלה. תרגישו אותו, את המשמעות העמוקה של הדברים. ואז בחרו לחיות, בחרו לעשות צעד אחד, קטן ככל שיהיה, לשנות משהו אחד בחייכם.
ואז – עשו אותו!
שלכם, ערן.
הי!
קודם כל ד"ש מהודו! יצאנו לשבועיים לטייל ולנוח כאן…
כשבוע לפני הנסיעה, פנה אלי חבר בווטסאפ (נקרא לו שלומי, רק לצורך הפוסט הזה), וכך היתה השיחה:
שלומי: מה נשמע?
אני: אהלן, הכל טוב? מה קורה?
שלומי: אצלי רע. עושה רושם שהמנכ"ל רוצה לפטר אותי (אחרי 15 שנה)…
אני: וואלה… אתה יודע, זה לא בהכרח רע… יכולה להיות גם הזדמנות גדולה עבורך…
אני: וקח את זה בקלות…
שלומי: זה אפשרי בכלל?
אני: אפשרי… תלוי בך. זה הכי הגיוני ואנושי להתבאס מזה… זה בטח לא נעים. אבל, זה לא סוף העולם. קורה. מה שחשוב זה מה הלאה מכאן… תאפשר לעצמך לשהות קצת במקום המבואס, זה גם חשוב.. יכול להבטיח לך שבפרספקטיבה של כמה חודשים מהיום, אתה תסתכל על הדברים לגמרי אחרת.
ככה זה התחיל…
כמה ימים אחרי זה, שלומי כבר היה אחרי שיחת השימוע ועם תאריך עזיבה. פגשתי אותו ממש לפני שטסנו להודו, ולשמחתי ראיתי שהוא כבר נמצא במקום אחר, מצב הרוח שלו כבר השתפר והוא כבר עשה פעולות לקידום חיפוש התפקיד הבא שלו.
לו אישית אני לא דואג יותר מדי, אני יודע שהוא ידע להסתדר וימצא את הדבר הבא הנכון עבורו. ואני גם יודע שמה שהוא עובר עכשיו יהיה ברכה גדולה עבורו כי בעצם, השינוי הזה שהוא עובר כעת, בעל כורחו, הוא משהו שהוא רצה כבר זמן לעשות, אבל חשש ממנו מאד.
הדברים לא קורים לנו סתם, ולא במקרה…
תת המודע שלנו חזק יותר מכל מחשבה מודעת או רצון מודע. ואם בתת המודע שלנו אנו רוצים שינוי, אבל במודע שלנו אנחנו חוששים לעשות את הצעד, בסופו של יום, תת המודע תמיד ינצח.
העניין הוא שלא תמיד האופן שבו זה יבוא לידי ביטוי זה יהיה בצורה הכי פשוטה, קלה ונוחה לנו, או בתזמון שמתאים לנו.
אבל השינוי – יבוא ויקרה.
כמו הצמחים והטבע, בני אדם לא נועדו להישאר סטטיים ועומדים במקום. כל החיים הם בכיוון של צמיחה וגדילה או נבילה ודעיכה. אין עמידה במקום. אתם יודעים מה קורה למים שעומדים במקום ללא זרימה.
אז או שאנו צומחים ומתפתחים או שאנו דועכים ונובלים – בכל מקרה זו בחירה שלנו.
ואם אנו לא דואגים להזיז את עצמנו, ולהיות בתנועה של התפתחות, החיים ידאגו לנו שנתפתח. הם יגרמו לנו לארועים שיזיזו אותנו מהנוחות שלנו ומהעמידה במקום ויגרמו לנו, לפעמים בעל כורחנו, לזוז ולהתפתח.
יצא לי לשוחח בשבועות האחרונים עם הרבה חבר'ה שכירים, כמו "שלומי", שהתעניינו בתוכנית החדשה שלי לשכירים "עושים שינוי!". ראיתי מתוך השיחות איתם עד כמה הם בשלים לעשות שינוי אמיתי בחיים שלהם.
יש את אלו, שמיד זיהו את ההזדמנות עבורם, התוכנית פגשה אותם בנקודה המתאימה בחיים והם הרגישו שהם בשלים ושזה מתאים להם.
מצד שני, יש את אלו, שהמילה "שינוי" בעצמה מאד מפחידה אותם. והם בחרו להקשיב לקול הפחד שהיה חזק יותר מהקול הפנימי שלהם שרוצה את השינוי. אלו נמצאים במצב, שהוא לרוב הכי מאתגר.
הוא מאתגר כי מצד אחד הם כמהים לשינוי, אבל מצד שני, הם עדיין משותקים, נשארים באותו המקום והשינוי המיוחל, שהם כל כך רוצים, נראה רחוק מהם.
באיזה שהוא מקום, בפנים, הם אולי מצפים שמשהו בנסיבות החיצוניות שלהם ישתנה ואז מצבם ישתפר. אולי יחליפו להם בוס, אולי יעברו לתפקיד אח ואולי יקבלו את העלאת השכר שהם כל כך מחכים לה.
אבל, וצר לי לשבור למישהו את הלב, השינוי אף פעם לא קורה בגלל משהו חיצוני מהסוג הזה. אם כבר קורה שינוי בגלל משהו חיצוני, זה קורה כמו במקרה של שלומי. שהכריח אותו לצאת מאזורי הנוחות שלו, מבטחון הוודאות שחש, וזרק אותו לטריטוריה חדשה, לא מוכרת ולא וודאית.
הבעיה היא, שלמרבית האנשים, לצערי, אין את החוסן הפנימי שיש לשלומי, ואין להם את הסביבה (בן/בת זוג, חברים) שיודעת, גם ברגעים קשים ומאתגרים להחזיק אותם ולעזור להם לעבור את האתגר.
מרבית האנשים, כשיפגשו בארוע דומה, יתפרקו. ולרוב, יהיה להם מאד קשה להשתקם מהמכה שקיבלו.
כי זו מכה לא רק מהסיבות המובנות כמו המשבר הכלכלי שפוקד את המשפחה, זו מכה לאגו של האדם, לבטחון העצמי שלו, לתחושת המסוגלות שלו ועוד…
אנשים לא אוהבים שינויים. הם מפחדים מהם. נמנעים מהם. מעדיפים להיאחז בוודאות.
אבל הדבר הוודאי היחידי הוא – השינוי!
היכולת שלנו להתמודד עם שינויים, להתמודד עם חוסר וודאות ועם כל מה שהם מביאים איתם, היא שריר. זו יכולת שאפשר לאמן אותה.
השאלה אם השריר הזה אצלכם הוא מנוון או חזק?
האם אתם יודעים להתמודד עם שינויים, או מפחדים מהם?
בסופו של דבר תפגשו אותם, במוקדם או במאוחר יותר, אבל הם יגיעו.
ג'ים רוהן האגדי אמר פעם ש"החיים לא נעשים טובים יותר במקרה או בטעות, הם הופכים לטובים יותר על ידי השינוי"
אז השאלות שכדאי לשאול את עצמכם הן:
- מה הייתם רוצים לשנות? (עיסוק? מצב כלכלי? בריאות? מערכת יחסים חשובה?)
- מה עוצר אתכם מלעשות את זה? (ידע? כסף? עזרה? יעד ברור?)
- מה מחזיק אתכם תקועים באותו המקום? (פחד? חוסר ידע? תפיסות מעכבות?)
- מה המחיר שאתם משלמים כעת, כאשר אתם לא משתנים? (מרבית האנשים מתעלמים מהמחיר הזה…)
ואז, אם החלטתם שהגיע הזמן לעשות את השינוי שאתם רוצים, השאלה שיכולה להקפיץ אתכם קדימה: מי ו/או מה יכול לעזור לי בכך?
אם אתם רציניים, כתבו לי את התשובות לשאלות הללו במייל חוזר (שלחו ל-[email protected]), אני מבטיח לענות לכל אחד ואחת מכם!
שלכם,
ערן
נ.ב. – קצת לפני שיצאנו להודו, קיימתי הדרכה מיוחדת לשכירים: איך להניע את עצמך לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלך
יכולים לקבל גישה מיידית לצפייה בה, כאן בקישור
שלום חברים,
לאחרונה יצא לי האזין לשיר של ג'ון לנון – אלוהים (God).
אם אתם לא זוכרים את השיר, יכולים להאזין לו כאן בהמשך.
זהו שיר שיכול להיתפס כמאד פרובוקטיבי.. בגדול, ג'ון לנון אומר שהוא אינו מאמין באלוהים, ובעוד כמה דברים… כמו: בקסמים, בתנ"ך, בטארוט, בהיטלר, בישו, בקנדי, בבודהה ובעוד כמה.
ולאחר רשימה ארוכה של עוד כמה דברים שהוא אינו מאמין בהם הוא מטיל את הפצצה.
אני לא מאמין בביטלס!
מה???
ג'ון לנון לא מאמין בביטלס? זה נשמע הזוי לגמרי… איך זה יתכן? הרי ג'ון לנון נבנה מתוך הביטלס איך זה יתכן שהוא לא מאמין בביטלס??
אבל, כמה שניות אחר כך הוא מספק את התשובה:
אני מאמין רק בעצמי. ביוקו ובעצמי. וזו המציאות.
אישית, מאד אהבתי. אני חושב שהוא נגע בנקודה מאד נכונה, ובצורה חכמה ביותר.
יותר מדי פעמים אנו נוטים לשים את מבטחנו ואמונתנו בכל מיני דברים חיצוניים – באנשים אחרים, במקום העבודה שלנו או בעסק, בחפצים כאלו ואחרים שיש או אין לנו וכדומה.
באופן אישי, בתהליך השינוי שעברתי מהמעבר משכיר לעצמאי, אני זוכר עד כמה פחדתי מהשינוי הזה, כי האמתני כל כך במקום העבודה הבטוח שלי ובבטחון שהוא סיפק לי. כל כך האמנתי בכך שנעצרתי ולא פעלתי. ולא עשיתי דבר כדי לשנות זאת. עד אשר הבנתי שבעצם לא מקום העבודה נותן לי את הבטחון שלי.
אני נותן לי את הבטחון שלי. והשאלה ששאלתי את עצמי היתה – האם אני מאמין בעצמי?
גם היום, שנים אחרי כן, בארועים שונים ובתהליכי שינוי שעברתי ושאני עובר, אני חוזר לאותה השאלה – האם אני מאמין בעצמי?
זה הבטחון היחידי, והכי חשוב שאנו יכולים להשיג. האמונה בעצמנו, ביכולות שלנו, בעשייה שלנו, במי שאנחנו. את האמונה הזו, ואת הבטחון הזה, לא נוכל לקבל מאף אדם אחר, ומשום מקום עבודה או עסק.
והשאלה החשובה לשאול – במה אתם מאמינים?
אגב – אתם גם לא צריכים להאמין בי 
הרבה יותר חשוב לי, שתאמינו בעצמכם!
ורגע לפני סיום – שווה להאיר גם את החלק השני של המשפט שלו: "אני מאמין רק בעצמי. ביוקו ובעצמי".
אני חושב שזו תוספת מאד חשובה. במיוחד לכל מי שנמצא בזוגיות. להאמין בעצמו, ובבן הזוג שלו. ביחד – זה כוח בלתי מנוצח.
אשמח שתכתבו לי כאן – במה אתם מאמינים?
שלכם, ערן