או: איך ההחלטות שמעולם לא קיבלתם מעצבות את כל החיים שלכם.

כל החיים שלנו מתנהלים על בסיס הסכמים והסכמות. חלקם כאלו שחתמנו עליהם במודע, כמו למשל המשכנתא בבנק (למרות שלא קראנו מילה מעשרות העמודים הכתובים שחתמנו עליהם).

אבל מרביתם, הם לא כאלו.

ולמרות שאלו ההסכמים החשובים ביותר הנוגעים להיבטים הכי משמעותיים בחיים שלנו כמו משפחה, ילדים, הורים, חברים, תעסוקה, בריאות, כספים וכו' – אין לנו שום זיכרון שחתמנו עליהם וגם לא נמצא את ההסכם המודפס לעיין בו.

אלו הם ההסכמים הלא כתובים שמנהלים את החיים שלנו. הם שולטים בכל החלטה שאנו מקבלים.

מה זה בעצם "הסכם לא כתוב"?

הסכם לא כתוב הוא כלל, אמונה או ציפייה שאנחנו חיים על פיה מבלי שבחרנו אותה בכלל. לא באופן מודע לפחות.

זה הסכם שהחברה, המשפחה, או אפילו אנחנו בעצמנו יצרנו, לעיתים לפני עשרות שנים או בילדות שלנו, והוא ממשיך לנהל את חיינו מאחורי הקלעים מבלי שנהיה מודעים לקיומו.

למשל, כל מי שנולד לו ילד, ברגע הולדת הילד, חתם באופן לא מודע על הסכם עם עצמו, שהוא יעשה הכל כדי לשמור ולהגן על הילד הזה, עד ליום מותו.

זו דוגמה להסכם לא כתוב, שנחתם באופן לא מודע אצל רובנו.

וזה לא שהסכם לא כתוב הוא "טוב" או "רע". זה הכל בעיני המתבונן, והאם זה תומך (או שלא) בחיים שהוא רוצה ליצור לעצמו.

הנה דוגמאות לכמה הסכמים כאלו, ולהשפעות שלהם על החיים שלנו, כשאנו לא מודעים להם.

זה לא אומר שכולם מתקיימים אצלכם, אבל בחרתי בכמה נפוצים ופופולריים שאני מאמין שמרבית האנשים יוכלו לזהות אותם בחיים שלהם.

רותי ואבי נפגשו בגיל 22. היום, 15 שנה מאוחר יותר, רותי מתעוררת כל בוקר עם תחושת חנק. היא עובדת כמנהלת כספים בחברת הייטק, ומרגישה מבוזבזת ומשועממת עד מוות. קצת אחרי שהיא ואבי התחתנו, היה לה חלום ללמוד אמנות. אבי לא התלהב מהרעיון ואמר לה שזה לא "מעשי". אז היא הלכה ללמוד כלכלה. אבי מצידו ויתר על התחביב שלו לטיולים כי רותי אמרה לו שזה "לא אחראי" להוציא כסף על טיולים כשיש להם עוד משכנתא לשלם.

שניהם חיים על פי ההסכם הלא כתוב שגדלו איתו (וכנראה גם ירשו אותו מהבית): "אם אתה באמת אוהב מישהו, אתה צריך לוותר על עצמך ועל מה שאתה רוצה בשביל השני".

אם תשאלו אותם, אף אחד מהם לא יזכור שהוא הסכים או חתם על הסכם כזה. זה פשוט היה שם. הם גם מעולם לא בחנו את ההסכם בינם לבין עצמם או אחד עם השנייה ולא שאלו את עצמם: האם ההסכם הזה תקף עבורם ומתאים להם.

זוגיות היא כר נרחב להמון הסכמים לא כתובים שמתקיימים בין בני הזוג, למרות שמעולם לא דוברו ביניהם:

• אם נמצאים בזוגיות, אז לא צריך חברים אחרים (אין מקום לחברים נפרדים)
• זוג צריך לעשות הכל ביחד (אין מקום לבילויים או תחביבים נפרדים)
• נישואים זה לכל החיים, בכל מחיר, לא משנה מה (גם אם זה אומר ששנינו קמלים כבר בזוגיות הזו)
• אם הוא באמת אוהב אותי, הוא יידע מה אני צריכה בלי שאגיד לו (כי זו הדרך להביע אהבה)
• לא מדברים על מה שמפריע, זה רק יוצר רעש ועושה בעיות (נדחיק את זה וזה בטוח יעלם)
• הגבר צריך להיות המפרנס הראשי (נשים עליו את כל המשקולת הכלכלית לבד)
• האישה אחראית על הבית והילדים, גם אם היא עובדת (כי ככה ראיתי את ההורים שלי בבית)
• אסור לסרב למין בלי סיבה "טובה" (אנחנו נשואים וזה התפקיד שלה/שלו)
• לא מדברים על מה שלא מספק במיניות (למה להעיר דובים משנתם)
• זוגות חייבים להביא ילדים, זו כל המטרה של זוגיות (ולפחות 3, כי זה הממוצע!)
• חייבים תמיד לבלות עם כל המשפחה בחגים (כי ככה זה במשפחה)
• חייבים לאכול ארוחת שישי אצל ההורים שלי/שלך (כי אחרת אמא שלי/שלך תעלב נורא)
• צריך לחשוב על הילדים קודם, הם הסיבה להישאר ביחד (ולנצח נוכל להאשים אותם באופן לא מודע שבגללם סבלנו כל השנים)

כמו בזוגיות, יש לנו הרבה הסכמים לא כתובים מול הילדים שלנו.

אחד ההסכמים הלא כתובים הכי נפוצים מול הילדים שלנו הוא "הורה טוב מקריב את עצמו לטובת הילדים" או "הילדים לפני הכל".

אחת מצורות הביטוי הנפוצות של ההסכם הזה, הם זוגות שמהרגע שהילדים נולדים, מפסיקים לצאת ביחד לחופשות או אפילו לדייטים, כי הילדים תמיד צריכים אותם.

הם מוותרים על זמן האיכות שלהם, על הזוגיות שלהם, על התחביבים שלהם, על הפנאי, ובגדול – מוותרים על עצמם.

אני לא אומר שהילדים הם לא חשובים, אבל אם להורה לא יהיה טוב בחיים שלו, אז גם הילדים שלו יסבלו מכך. אבל בשם "הילדים לפני הכל" אנחנו פוגעים בעצמנו. ובעקיפין גם בהם. לא רק שהם מקבלים הורים עייפים, לא ממושאבים, לא מסופקים ומותשים, אלא שהם גם לומדים מתוך דוגמה אישית, להפוך ולהיות בדיוק כמותם.

כך בדיוק ההסכמים הלא כתובים עוברים מדור לדור.

ויש עוד רבים כמו:

• ילדים צריכים להיות מוגנים מהמציאות (ולכן לא נשתף אותם במה שקורה במציאות)
• הילדים שלי צריכים להיות הכי טובים מכולם (ולכן נשלח אותם לחוגים הכי "נחשבים" גם כאלו שהם לא אוהבים)
• ילד טוב תמיד מקשיב להורים שלו (ואין לו שום מקום להביע את הקול והיחודיות שלו בעולם)
• הילדים חייבים להצליח בלימודים ובבית הספר (גם אם הם ממש סובלים בדרך)
• ילדים צריכים להיות אסירי תודה על כל מה שההורים עושים בשבילם (ולכן צריכים לגדול עם רגשות אשמה)

והנה עוד כמה דוגמאות להסכמים לא כתובים שרבים מתנהלים על פיהם (בדקו כמה מהם תקפים לכם):

– אדם רציני עובד בחברה גדולה עם משכורת קבועה (גם אם זה אומר לסבול כל רגע וכל דקה בזה)

– אני צריך להיות זמין 24/7 לעבודה (כי ככה יחשבו שאני חרוץ/נאמן/חשוב)

– אי אפשר להצליח בלי תואר אקדמי (ולכן אלך ללמוד תואר שמשעמם אותי)

– אי אפשר להתפרנס מאמנות (אז אוותר על החלום שלי)

– חייבים לקנות דירה במקום לשכור (גם אם זה אומר להשתעבד ל-30 השנים הקרובות למשכנתא ולבנק)

– זה לא נכון להוציא כסף על עצמך (יש לך מחוייבויות ודברים חשובים יותר להוציא עליהם)

– מי שמרוויח הרבה הוא בהכרח לא ישר (כי אחרת איך אסביר העובדה שאני לא מרוויח כמותם?)

– חייבים לכבד את ההורים בלי תנאים (גם אם הם מקטינים אותי ויורדים לחיי במשך שנים)

– צריך להגיע לכל אירוע משפחתי (גם של בן הדוד שלא ראיתי 35 שנים)

– אסור לנתק קשר עם משפחה (גם אם האבא התעלל בי במשך שנים ועד היום)

– בנים לא בוכים (והם צריכים ללמוד שאין להם לגיטימציה להביע רגשות)

– נשים צריכות להיות נחמדות תמיד (גם למי שהן לא סובלות. צביעות זה יתרון)

– גברים צריכים להיות חזקים ולא להראות חולשה (אז תגדלו להיות מודחקים ואטומים רגשית)

– נשים אחראיות על הרגשות של כולם (כי רגשות זה למין החלש)

– בגיל מסוים צריך להיות במקום מסוים בחיים (אם אתה בן 35 ועוד לא נשוי עם לפחות 2 ילדים, אתה בבעיה רצינית!!)

– צעירים לא מבינים כלום מהחיים שלהם (כי אני כן???)

– תמיד תיראה מושלם כלפי חוץ (שחס וחלילה לא יחשבו עליך דברים "רעים")

– תמיד צריך להיות חיובי (גם אם אני ממש סובל כרגע, אז אני אדחיק ואשים על עצמי את הפרצוף השמח שלי)

בכמה מאלו הצלחתם למצוא את עצמכם?

אז מה המחיר של חיים עם כל ההסכמים הלא כתובים האלה?

כמו לכל הסכם, גם לאלו שאינם כתובים, יש תג מחיר. והמחירים הם גבוהים.

תחושה כרונית של "משהו חסר בחיים שלי – זו התחושה שאני חיי חיים של מישהו אחר. מישהו אחר תכנן אותם עבורי, וכעת אני צריך לחיות אותם.

עייפות נפשית – לחיות בניגוד לטבע שלנו ולאישיות שלנו, דורש מאיתנו כמות עצומה של אנרגיה.

מערכות יחסים משעממות – כי כשכולם מתנהגים לפי אותו תסריט, ומתנהלים מתוך הפרסונה שיצרו לעצמם, איפה האותנטיות? איפה הגיוון? איפה החיבור האישי העמוק?

החמצה של הזדמנויות / ויתור על חלומות – כמה דברים לא עשיתם כי "זה לא מתאים"? כי "עכשיו לא הזמן?" או כי "אני צריך לדאוג לאחרים קודם?"

כעס – על מי אתם כועסים באמת? על העולם, או על זה שוויתרתם על עצמכם?

ואלו כמובן לא כל המחירים שאנו משלמים.

בגדול, ככל שיש לנו יותר הסכמים לא כתובים ולא מודעים, כך נהיה יותר רחוקים מעצמנו. כך נהיה פחות אותנטיים לעצמנו ולעולם.

הצד השני של ההסכמים הלא כתובים, הוא שמאחר והם אינם כתובים, הם לא באמת מחייבים אותנו.

אנחנו יכולים לבחור, באופן מודע ומתוך כוונה, האם אנו רוצים להמשיך ולקיים אותם.

רוב האנשים לא יעשו את זה. הם לא יעצרו ולא יעזו לבחון את ההסכמים הלא כתובים בחיים שלהם.

זה דורש אומץ.

כי זה מפחיד.

זה מפחיד לפגוש את המשמעויות וההשלכות של ביטול הסכמים כאלו, שהתנהלנו על פיהם לאורך שנים רבות.

אשמח לשמוע, איזה הסכמים לא כתובים גיליתם בחיים שלכם?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זה המקום שבו אני רוצה להזמין אתכם לעוד.

כי מה שתיארתי כאן זה רק קצה הקרחון. המסע אל החופש להיות מי שאנחנו באמת דורש מרחב בטוח לחקירה.

בריטריט "50 גוונים של חופש", אני יוצר עבור המשתתפים מרחב בטוח ואוהב שבו הם מזהים את ההסכמים הלא כתובים שבחיים שלהם, ומסוגלים לבחון אותם באהבה ובחמלה, ולבחור באופן מודע מה באמת משרת אותם ומה כבר לא.

אם משהו ממה שקראתם פה נגע בכם, אם הרגשתם את הניצוץ והכמיהה הפנימית לחקירה ולחופש שלכם, אני מזמין אתכם לקרוא כאן את הפרטים על הריטריט הקרוב.

כי החיים הם עכשיו. אין זמן אחר!

החופש האמיתי מתחיל ברגע שאנו מפסיקים לחיות על פי הכללים שמישהו אחר כתב.

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם"  (בראשית א', ב')

כאוס.

אני חושב שזו אחת התחושות החזקות שמלוות הרבה אנשים כיום בעולם ובמיוחד בארץ שלנו.

הכל זז, משתנה, מתפרק, הופך להיות יותר כאוטי, משוגע, מוטרף ושובר הרבה מוסכמות של תרבות, מוסר, אתיקה, אחווה, חברות, ערבות הדדית – נראה שהרבה ממה שגדלנו והתבססנו עליו כחברה, פשוט מתמוסס, נשבר, נעלם, משתנה.

כנראה שזו הסיבה שבגללה כל כך קשה לנו כאנשים וכחברה כאן היום.

כל הבסיס והיסודות של החיים ושל החברה מרגישים היום כל כך לא יציבים, ארעיים, ובעיקר: כאלו שאי אפשר לסמוך או להישען עליהם יותר.

וזה משאיר אותנו עם השאלה הבלתי נמנעת: אם אי אפשר להישען על אלו, אז על מה כן?

בחודשים האחרונים יצא לי יותר ויותר לחקור עם עצמי את המושג הזה של "כאוס". את ההיבטים השונים שלו והמשמעות שלו בחיים שלי ושלנו.

כאוס נתפס אצלנו לרוב כמשהו שלילי, מפחיד ומאיים מאד.

אף אחד לא רוצה כאוס בחיים שלו. בטח לא בצורה מכוונת ומודעת.

אנחנו מעדיפים את הצד השני – את הסדר. את המצב שבו הכל במקום, ידוע, ברור ומוגדר.

הסדר מעניק לנו בטחון. וידיעה. הכל ברור, אין הפתעות. אפשר לסמוך על הדברים שיהיו במקום. אפשר לסמוך על התנהגות של אנשים או של מערכות, של ממשלות או מנהיגים.

יש קודים מוסריים, חברתיים והתנהגותיים ברורים.

אז הרבה יותר קל לנו כשהדברים הם "בסדר".

חלק גדול מהחיים שלי, הייתי ב"סדר". שמרתי על הסדר הקיים, הקפדתי לא לטלטל את הספינה ולשמור את הדברים כמו שהם.

ככה חונכתי, וככה כל הסביבה שלי התנהלה ומתנהלת. ככה רובנו מתנהלים.

בשם שמירת ה"סדר" הזה, שהעניק לי בטחון (אמנם מדומה, אבל עדיין), עשיתי בחירות והחלטות מסוימות. שמטרת העל שלהן, קודם כל ולפני הכל, היתה לשמור על ה"סדר".

מה נכון לי, מה יותר מיטיב עבורי, היה שיקול משני בקבלת ההחלטות האלו.

אני לא חושב שאני חריג בכך. אני חושב שבשם שמירה על הקיים ועל הדברים כמו שהם, הרבה מאד אנשים מקבלים החלטות שנועדו קודם כל לשמר ולשמור על הסדר הקיים.

ה-well being האישי שלהם נדחק למקום שני, שלישי או רחוק יותר.

יצא לי לפגוש לאחרונה אנשים שהמערכת הזוגית שלהם כבר מזמן אינה מתפקדת.

אין שם אהבה או משיכה או חיבור אמיתי.

יש שם שני אנשים שמתפעלים ביחד מערכת/חברה משפחתית.

במקרה אחד יש שם גם בגידה של אחד מבני הזוג, שמחפש למלא את עצמו מבחוץ. הבגידה היא קודם כל בעצמו. בכך שהוא לא קשוב לצרכים האמיתיים שלו, לנשמה וללב שלו.

ובשם השמירה על הסדר הקיים, הוא לא מוכן להסתכל על אפשרויות נוספות, מעבר להישאר באותה מערכת שאינה מיטיבה איתו יותר.

בשנים האחרונות חוויתי הרבה כאוס בחיים שלי.

הרבה מבנים קיימים ויציבים שהיו לי, התפרקו או שפירקתי אותם. סרטן, גירושים, עסק, מערכות יחסים.

טילטלתי את עולמי בהרבה מובנים וצורות.

ופגשתי את המשמעות של הכאוס מקרוב.

את חוסר הבטחון שהוא מביא איתו. את אי הידיעה וחוסר הוודאות. את הפחדים.

חוויתי אותם, את כולם, על מלא.

וכשהסכמתי לעבור ולחוות אותם, קרה שם משהו מעניין.

מתוך ההסכמה לחוות ולעבור את הכאוס, וכל מה שהוא מביא איתו, נפתחו בפני אפשרויות חדשות. כאלו שלא הכרתי ולא יכולתי לראות קודם לכן.

פתאום נוצרו הזדמנויות חדשות.

הופיעו בחיים שלי אנשים חדשים.

גיליתי בעצמי היבטים ויכולות חדשות שלא הכרתי מלפני כן.

ובאופן מוזר אפילו, גיליתי יותר חופש בחיים שלי.

גיליתי משהו מוזר ממש. שככל שאפשרתי לעצמי יותר לחוות את הכאוס, את חוסר הוודאות ואי הידיעה, כך תחושת החופש בחיים שלי גדלה.

אם תחשבו על זה לעומק, אני מאמין שתוכלו מיד להבין למה.

הסיבה היא פשוטה: הנכונות להכיל כאוס וחוסר וודאות, מאפשרת לנו להתנתק עוד ועוד מתפיסות, אמונות ומבנים שכובלים ומגבילים אותנו.

וככל שאני מסכים לשחרר את המבנים, התפיסות והמלכודות האלו, כך ארגיש יותר בחופש.

ובעצם, כל דבר חדש, נולד מתוך הכאוס.

כך החלה בריאת העולם, מתוך התהו ובהו, נברא העולם.

כך נוצרה מדינת היהודים, מתוך הכאוס של השואה.

כך נוצרים חיים, מתוך כאוס ביולוגי, התאים מתארגנים בצורה אחרת ויוצרים גוף אדם חדש.

וכך לא פעם, גם מתחילה ההתעוררות והדרך ה"רוחנית" של האדם, מתוך בלבול, משבר, אבדן כיוון, אנחנו מתחילים להקשיב ומגלים לא פעם את עצמנו מחדש.

ואני מאמין, שגם מתוך הכאוס שאנו חווים כעת במדינה שלנו, ייווצר כאן משהו חדש וטוב יותר.

איזה כאוס בחיים שלכם, אתם עדיין מפחדים לפגוש?

~~~~~~~~~~~

ואם הדברים האלו נגעו בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי למעבדת המחקר שאני יוצר בריטריט הקרוב של "50 גוונים של חופש".

אלו חמישה ימים שבהם נחקור ביחד, את המשמעות של חופש, כנות, אותנטיות, אינטימיות, אומץ, ובחירות מדויקות בחיים שלנו.

זו חוויה יוצאת דופן, לאמיצים בלבד!

אם הדברים האלו נוגעים בכם, הצעד הבא שלכם מחכה לכם כאן >>

לפני כמה חודשים, במהלך שיחה עם בעל עסק שליוויתי בתהליך אישי עמוק, מורכב וכואב, הוא זרק לי את המשפט הזה: "אני לא רוצה להיות ערן שטרן!".

אז לפני הכל דיסקלמייר חשוב: אני לא חושב שאף אחד בעולם צריך להיות ערן שטרן. למעט אני. וגם לי זה לא תמיד פשוט

כל אחד מאיתנו צריך להיות הוא עצמו וכמה שיותר קרוב לעצמו. זה בסדר להשתמש באחרים כמודלים לדברים שהיינו רוצים להיות, אבל חשוב יותר להבין מי אנחנו ולהיות כמה שיותר קרובים לגרסה הזו שלנו.

האמירה הזו שלו כמובן סיקרנה אותי וחקרתי איתו קצת יותר לעומק למה הוא התכוון.

קודם כל היה ברור שהיא נאמרה מתוך פחד. הוא חשש מהמשמעויות של להיות דומה לי.

וכששאלתי אותו למה התכוון עלו דברים כמו: הגירושים, הפירוק של עסק מאד מצליח, מעבר מבית גדול ומפואר לבית קטן וצנוע.

והוא צודק, כל אחד מהשינויים האלו שעשיתי היו מאד מורכבים, כואבים והיו כרוכים בתשלום של מחירים יקרים. יקרים מאד.

אבל הנקודה החשובה כאן, היא לא השינויים החיצוניים האלו. הם הדבר המשני כאן.

מה שקדם להם, הוא השינוי הפנימי שהוביל לשינויים החיצוניים.

מה שקרה לי שהייתי מוכן לעשות לעשות אותם, התהליך הפנימי שעברתי, התובנות החדשות שהגעתי אליהן לגבי עצמי ולגבי הרצונות והצרכים שלי.

שום שינוי אינו קורה סתם למטרת השינוי. אם הייתי מתגרש אבל לא עובר את השינוי הפנימי בתוכי, סביר מאד להניח שהייתי מוצא את עצמי במערכת יחסים חדשה שמשחזרת בדיוק את אותם הדפוסים של מערכת היחסים הקודמת (כמו שקורה למרבית הזוגות בפרק ב', כ-70% מהן מסתיימות בפרידה).

כל אחד מהשינויים המהותיים האלו, ואחרים, שעשיתי במהלך החיים שלי, קרו כי לפני כן משהו בתוכי זז והשתנה.

התקרבתי יותר לעצמי, הפסקתי לספר לעצמי סיפורים, או להאמין לפרסונה החיצונית של "המצליחן" שיצרתי מול העולם, הבנתי על עצמי מה נכון לי יותר ומה כבר לא, מה באמת חשוב ומה פחות, ובעיקר – הצלחתי להבין יותר בבהירות מי זה בכלל ערן, מה הוא רוצה בחיים שלו ומה באמת חשוב לו.

זה התהליך המשמעותי ביותר שיכול לקרות לאדם לטעמי.

לגלות מי אנחנו באמת, בלי ההתניות והמלכודות החיצוניות – החברתיות, התרבותיות והסביבתיות. בלי ההסללות שפעלנו על פיהן כי חשבנו שהן "האמת" שלנו ובלי המשקולות שאנו סוחבים, לרוב עד סוף ימי חיינו, מבלי לעצור לרגע ולשאול – למה בעצם?

לדעת מי אני באמת, זה להתחבר לאותנטיות שלי ולאמת שלי.

ועבורי, בכל נקודה בחיים שהייתי בה יותר מחובר לעצמי האותנטי ולאמת שלי, ההחלטות, גם המורכבות ביותר, היו יותר ברורות ונהירות לי. ידעתי מה אני צריך לעשות, והייתי גם מוכן לשלם את המחירים הכרוכים בכך.

בעיקר כי הבנתי באותה הנקודה, כמה המחירים הנוכחיים, שאני משלם, על לחיות בשקר ובחוסר אותנטיות, הם יקרים וכבדים עוד יותר.

ואז יכולתי לעשות את הפעולה החיצונית הנדרשת.

שאצלי היא באה לידי ביטוי, בגירושים, ביציאה מהעסק או במעבר לבית אחר.

זו היתה הדרך שנכונה לי. בשום צורה זו לא הדרך הנכונה למישהו אחר. כל אחד צריך למצוא את הדרך פעולה הנכונה ומדוייקת עבורו.

כשאנו מחוברים לאותנטיות ולאמת שלנו, קל יותר לפעול באומץ ולעשות דברים שקודם לכן מאד הפחיד אותנו לעשות אותם. ולפעול מהמקום הזה, בעיני זהו אקט אדיר של אהבה עצמית.

לאהוב את עצמנו, עבורי, זה קודם כל להכיר בעצמי, לתת מקום משמעותי למי שאני, לרצונות ולצרכים שלי, ואחר כך גם לפעול כדי לממש אותם.

האלטרנטיבה של להתפשר על עצמי ועל החיים שלי, זו לא אהבה. זו קטנות של הלב. זה לפעול מתוך חוסר אמונה בעצמי ומבלי לתת לעצמי האותנטי מקום וביטוי.

איחלתי לו בסוף השיחה, שלא יהפוך לערן שטרן, אלא שימצא בתוכו את האומץ להתמודד עם החיפוש והחקירה של מי הוא באמת.

וזה גם מה שאני מאחל לכולנו – שנמצא תמיד בתוכנו את הכוחות להעמיק ולגלות מי אנחנו באמת. מהי הגרסה האמיתית והאותנטית שלנו.

~~~~~~~~~~~

בקרוב אקיים פעם נוספת את הריטריט הטרנספורמטיבי שלי "50 גוונים של חופש".

אלו הם חמישה ימים מרתקים, סוחפים, עמוקים ומהנים של מעבדת מחקר אנושית, שבה תחקרו את עצמכם לעומק, כדי לגלות מי אתם באמת?

מי אתם בלי המסכות?

מי אתם בלי ההסללות של "צריך" וה"דבר הנכון"?

מי אתם בלי "מה יחשבו עלי אחרים" או "איך זה יראה להם"?

ובעיקר לגלות – מי אתם כשאתם לא פוחדים לבטא את עצמכם בעולם, להביע את עצמכם ולגלות את שלל החלקים שמרכיבים את האחד – שהוא אתם.

אם הדברים האלו נוגעים בכם, הצעד הבא שלכם מחכה לכם כאן >>

"אני אהיה חופשי כשהילדים יגדלו"

"אהיה חופשי כשאסיים לשלם את המשכנתא"

"אהיה חופשי כשיהיה לי מספיק כסף בבנק"

"אהיה חופשי כשאפרוש לפנסיה"

כמה פעמים אמרתם את המשפטים האלה לעצמכם? כמה פעמים דחיתם את החופש שלכם ל"יום אחד", למועד עתידי שבו כל התנאים החיצוניים יסתדרו בדיוק כמו שצריך?

אני אמרתי זאת לעצמי לא מעט פעמים בעבר.

חשבתי שאם רק אצא קצת מהמרתון של חיי היומיום – רשימת ה-TODO שלא מסתיימת, רשימת המטלות האינסופית בבית, הוואטסאפים שלא מפסיקים להכנס – אז ארגיש חופשי.

אז לקחתי את המשפחה ויצאנו לטיול של שנה בעולם. רחוק מכולם. ואתם יודעים מה? המחשבות, תחושת המחנק, חוסר המנוחה – הם פשוט ארזו מזוודה ונסעו איתי. שינוי המיקום לא שינה את מה שהתרחש בתוכי.

חשבתי שאם רק יהיה לי יותר זמן פנוי לעצמי, ארגיש חופשי. אז ארגנתי את הלו"ז שלי מחדש, פיניתי לעצמי זמן, הורדתי מטלות – ועדיין הרגשתי כבול באותם חבלים פנימיים.

וזו אולי הטעות הגדולה ביותר שאנחנו עושים: אנחנו מחפשים את החופש בחוץ: בנסיבות, בתנאים, באחרים ובמצבים חיצוניים.

בכל פעם שאנחנו אומרים "אהיה חופשי כש…", אנחנו למעשה מעבירים את האחריות על החופש שלנו למישהו או משהו מחוץ לנו. אנחנו הופכים את החופש שלנו לתלוי בגורמים שאין לנו שליטה עליהם.

וככה, אנחנו לוקחים את החופש, את הדבר שהוא אולי הכי שלנו, ומניחים אותו באדיבות בידיים של מישהו אחר.

אני זוכר היטב שיחה עם יובל, איש עסקים בשנות הארבעים שלו שליוויתי, שבאחת השיחות שלנו, סיפר לי שבדיוק קיבל מכתב מהבנק לאחר שסיים לשלם את המשכנתא על הבית שלו. אבל במקום לשמח אותו, הוא המשיך לחוש תסכול ואכזבה.

הוא חלם על הרגע הזה במשך 15 שנה. כל חודש, כשהיה מעביר את התשלום לבנק, היה חושב לעצמו 'כשאסיים עם התשלום הזה, אהיה חופשי'.

הרגע שיובל ציפה לו כל כך הרבה שנים הגיע, אבל תחושת החופש המיוחלת לא באה איתו. הבית היה שלו, אבל הוא עדיין הרגיש כבול.

במהלך התהליך שעברנו ביחד, יובל גילה שהמשכנתא הייתה רק סמל. הוא האמין שהכבלים שלו הם חיצוניים, אבל למעשה הם היו פנימיים לגמרי. מה שהחזיק אותו כלוא, היו הפחד להביע את דעתו בצורה חופשית, הצורך האינסופי שלו לרצות אחרים (כי חשש להתעמת איתם), התחושה שהוא צריך להוכיח את עצמו שוב ושוב (ללא קשר להישגים המרובים שלו).

השינוי המשמעותי אצלו קרה, כשהוא החל להיות קשוב לעצמו ולשים גבולות ברורים מול הסביבה שלו, לומר "לא" לבקשות שלא התאימו לו. זה המשיך בלבטא את עצמו בצורה כנה ואמיתית, להביע את דעתו האמיתית עם האנשים בחיים שלו. אחר כך בתיעדוף של עצמו, לאפשר לעצמו את הזמן לדברים ולפעילויות שהפיק מהם הנאה, במקום רק את אלו ש"צריך" לעשות.

לכאורה, שום דבר דרמטי לא השתנה בחיים החיצוניים שלו, אבל הכל השתנה אצלו בפנים.

החופש האמיתי הוא לאו דווקא "היכולת לעשות מה שבא לי, מתי שבא לי".

החופש האמיתי הוא היכולת להיות מי שאני באמת – גם בתוך מסגרות, כללים ומחויבויות. גם בתוך השגרה, גם בתוך מציאות שלעיתים נראה שכובלת אותנו יותר ויותר.

אני מכיר את זה היטב, מהחיים האישיים שלי. כאבא לשלושה ילדים, בן זוג, יזם עם עסק משלי, יש לי לא מעט מחויבויות. אבל הדבר שלמדתי בדרך הקשה הוא שלחכות עד ש"אהיה חופשי" זו הדרך הבטוחה ביותר להישאר כלוא.

זה מתחיל בדברים היומיומיים. למשל:

בבוקר, כשאתם עומדים מול הארון, ומתלבטים מה ללבוש. יש את הבגדים שאתם באמת אוהבים ומרגישים בהם בנוח, ויש את הבגדים ש"מתאימים" – למעמד שלכם, לגיל שלכם, למה ש"מצופה" מכם…

האם אתם בוחרים, בצורה כמעט אוטומטית, את הבגדים ה"נכונים", למרות שהם לא מרגישים לכם נכון?

אם התשובה היא כן, אז נפלתם למלכודת חופש: ויתרתם על החופש שלכם לבטא את עצמכם אפילו בדבר הבסיסי ביותר – באיך אתם נראים בעולם.

או שבערב שישי משפחתי, חמתך שוב מעירה על הדרך שבה אתה מחנך את הילדים. אתה מרגיש את הכעס בתוכך עולה, אבל בולע אותו מתוך "כבוד" לחמתך ושותק. לא אומר כלום. בדרך הביתה אתה פורק את הכעס על בת הזוג שלך, או גרוע מכך, על הילדים.

ויתרת על החופש להביע את האמת שלך (בצורה מכבדת, כמובן), והתוצאה היא שהכעס מוצא דרכים עקיפות לצאת. והחופש שלך? נעלם.

אלו המקומות, שבהם אנו כלואים. לא במשכנתא הלוחצת או בעבודה, אלו רק התירוצים שאנו מספרים לעצמנו על כך שאנו מרגישים כבולים.

אז איך זה נראה כשאנחנו כן חופשיים?

זה נראה כמו האמא שיודעת להגיד "אני צריכה שעה לעצמי" ולוקחת אותה בלי להרגיש אשמה על כך.

זה נראה כמו העובד שמעז לומר בישיבת צוות "אני חושב שיש לנו אפשרות טובה יותר", גם כשכולם מהנהנים בהסכמה למנהל.

זה נראה כמו הזוג שמעז לפתח קשר ייחודי שעובד בשבילו, גם אם הוא לא תואם את מה ש"כולם עושים", או את מה ש"מקובל".

זה נראה כמו האדם שמסתכל על הציפיות, על ה"ככה צריך", על ה"מה יגידו" – ובוחר, בצורה מודעת ואחראית, איפה להתאים ואיפה לאפשר לעצמו להיות שונה ואותנטי ואמיתי עם עצמו.

החופש הזה לא מחכה לנו "אחרי המשכנתא". לא אחרי שהילדים יגדלו. ולא אחרי שנחסוך מיליון שקלים בבנק.

הוא נמצא כאן. עכשיו. ברגעים הקטנים של בחירה.

ברגעים שבהם אנחנו יכולים לבחור להיות אותנטיים יותר, לבטא את האמת שלנו, להקשיב לקול הפנימי שלנו – גם בתוך כל המגבלות החיצוניות שיש בחיינו.

חופש הוא לא מטרה שמגיעים אליה.

אין קו סיום שאחריו נהיה "חופשיים לגמרי". זהו מסע מתמשך, שבו בכל פעם אנחנו משחררים עוד כבל שמחזיק אותנו, עוד אמונה שמגבילה אותנו, עוד פחד שמצמצם אותנו.

בריטריט "50 גוונים של חופש" שיתקיים בעוד שבועיים בדיוק, זה בדיוק מה שנעשה ביחד: נזהה את הכבלים הסמויים שמגבילים אותנו – לא אלו שבחוץ, אלא את אלו שאנחנו שמנו על עצמנו. ונלמד להשתחרר מהם, צעד אחר צעד.

אני לא מבטיח שתצאו משם "חופשיים לגמרי" – כי זה אין דבר כזה באמת. אבל אני כן מבטיח, שתיקחו איתכם כלים שיאפשרו לכם לחיות בחופש רב יותר, יום יום, בתוך החיים האמיתיים שלכם – עם כל המורכבויות, האתגרים והמחויבויות.

ההרשמה נסגרת בעוד מספר ימים. אם משהו בכם מהדהד עם המילים האלה, אני מזמין אתכם להצטרף אלינו למסע הזה.

כי החופש האמיתי לא מחכה במקום אחר, או בזמן אחר.

הוא מחכה לכם בדיוק כאן ועכשיו.

**בתמונה: אנשים שמרגישים חופשיים לשמוח ולרקוד… בריטריט בנובמבר האחרון…