שוב, אנחנו מרגישים את המתח באוויר.

אבל לא רק באוויר, גם בגוף.

הדריכות. הציפייה המתוחה. החשש.

מה טראמפ יעשה?

מתי הם יתקפו?

איך האירנים יגיבו?

החשש הזה, שמרחף מעל הראש שלנו, ש"הנה זה שוב קורה".

שוב מלחמה, אזעקות, נפגעים, שוב אירוע כזה שמערבב לנו את החיים.

וכמו בכל מפגש עם איום, יש לנו 3 אסטרטגיות פעולה אפשריות:

Fight – להילחם.

Fright – לברוח.

Freeze – לקפוא.

להילחם זו לא ממש אופציה. אלא אם התפקיד שלכם הוא איש מוסד או טייס בחיל האוויר…

לברוח? זו אפשרות. יש כאלו שעשו ועושים את זה. לא מתאים לכולם.

אז מה האפשרות שנותרה?

וכך יוצא, שהתגובה האוטומטית שלנו, כמעט של כולנו, היא לעצור.

לקפוא.

להכניס את עצמנו שוב למצב של מגננה. מצב של המתנה. לשים את הראש בין הכתפיים ולחכות.

אנחנו אומרים לעצמנו: "עכשיו זה לא הזמן".

לא הזמן להתחיל פרויקט חדש.

לא הזמן לקבל החלטות גדולות.

לא הזמן לשמוח.

אנחנו שמים את החיים שלנו על "השהייה", ומחכים שהסערה תחלוף.

אבל אני רוצה להחזיר אתכם רגע אחורה.

שש שנים אחורה. למרץ 2020.

זוכרים את הקורונה?

גם אז, העולם עצר מלכת.

גם אז, חוסר הוודאות היה מוחלט. אף אחד לא ידע מה יקרה מחר, או בעוד חודש.

הפחד היה באוויר, מוחשי ודוקר.

ואני רוצה שתיזכרו רגע באופן שבו אנשים הגיבו לסיטואציה.

היו את אלו שקפאו.

שנכנסו לחרדה, שישבו מול הטלוויזיה כל היום וחיכו שמישהו יגיד להם שמותר או אסור לצאת.

או להיפגש עם האנשים היקרים להם.

או לצאת לחופשות.

או לנסוע לעבודה.

הם נתנו לנסיבות החיצוניות, ולאנשים אחרים, לנהל אותם – על מלא.

הם העבירו את האחריות, הכח והשליטה בחייהם, לגורם חיצוני.

אבל היו גם אחרים.

אלו שלמרות הפחד, ולמרות הסגר, ולמרות הבלגן, בחרו להמשיך לנוע.

אלו שמצאו דרך להמציא את עצמם ואת העסק שלהם מחדש.

אלו שניצלו את הזמן ללמוד משהו חדש.

אלו שבחרו לראות בזה הזדמנות לעצור ולהתבונן פנימה.

ההבדל ביניהם לא היה בנסיבות.

הנסיבות היו זהות לכולם. האירוע היה אותו האירוע.

ההבדל היה בגישה שלהם לחופש בחיים שלהם.

יש טעות גדולה שאנחנו עושים בהבנת המושג "חופש".

אנחנו חושבים שחופש זה אומר שהכל בחוץ רגוע.

שאין מלחמות, שאין פקקים, שהמינוס בבנק סגור, שהילדים בריאים.

ואז… כשכל התנאים החיצוניים הסתדרו, וכשכל הרמזורים הם ב"ירוק", אז נהיה בחופש. או באושר.

אנחנו מחכים ליום שבו "המצב יירגע" או "יסתדר" כדי להתחיל לחיות.

אבל האמת הכואבת היא, שהמצב אף פעם לא באמת נרגע, והוא אף פעם לא באמת "יסתדר".

תמיד יהיה משהו.

אם זה לא אירן, זה מיתון כלכלי.

אם זה לא מיתון כלכלי, זה משבר אישי.

אם זה לא משבר אישי, אז זה אצל מישהו מהקרובים אלינו.

אם נחכה שהים יהיה ללא גלים כדי להשיט את הספינה שלנו, אנחנו נישאר עומדים בנמל לנצח.

חופש אמיתי, ריבונות אמיתית, היא היכולת לא לתת לנסיבות החיצוניות לכבול אותנו.

זה לא אומר להתעלם מהמציאות.

זה לא אומר להיות אדישים או חסרי אחריות.

זה אומר להבין שהשליטה על התודעה שלי, על הפעולות שלי ועל הבחירות שלי, נמצאת אצלי. תמיד.

אני לא יכול לשלוט במי שישגר טיל מאירן ומתי.

אבל אני יכול לשלוט במי שאני אהיה ברגע הזה.

אני יכול לשלוט בהאם אני בוחר בפחד, בשיתוק ובלשים את החיים שלי ב-hold, או שאני בוחר בתקווה, בעשייה ובלחיות אותם במלואם. בכל רגע. גם עכשיו.

השבוע, בתוך כל המתח הזה, ובזמן שכולנו ממתינים לראות מה יקרה, אני מזמין אתכם לעשות מעשה של מרידה.

מרידה בנסיבות.

תעשו משהו שרציתם לעשות ודחיתם אותו בגלל "המצב".

תקבעו את הפגישה הזו.

תרשמו ללימודים.

תצאו לדייט.

תכתבו את הפרק הראשון בספר.

יש בפעולה הזו, אמירה מאד חשובה כלפי עצמכם.

זו אמירה של: אני בוחר בי.

אל תתנו לכותרות בעיתון להיות הבמאי של החיים שלכם.

אל תתנו לפחד לכתוב לכם את התסריט.

נסיבות תמיד יהיו.

השאלה היא רק אחת: האם אתם העלה שנידף ברוח של הנסיבות?

או שאתם הגזע שנשאר יציב, צומח וחי, לא משנה איזו סופה משתוללת בחוץ?

הבחירה הזו, ורק היא, היא החופש האמיתי.

~~~~~~~~~~~~

ואם קשה לכם לחשוב על הפעולה הזו, ומה היא יכולה להיות…

אני לא אשאיר אתכם בלי פתרון!

מוזמנים להציץ כאן, אולי זה המענה המתאים שלכם, למצב הזה >>

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון.

והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".

תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".

במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני.

הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא?

אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות.

אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב.

רק בגלל שהוא מוכר לנו.

אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי.

אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד.

אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

למה?

כי המוח שלנו מכור לוודאות.

ומבחינת המוח, כאב מוכר עדיף פי אלף על עונג פוטנציאלי לא מובטח ולא ידוע.

הכאב המוכר הוא כמו בריכה מחוממת, אבל עכורה.

אנחנו שוחים בתוכה. המים לא נעימים, הם מריחים לא טוב, הם מכבידים עלינו.

אבל אנחנו יודעים לשחות שם.

אנחנו יודעים איפה הקירות. אנחנו יודעים איפה המים עמוקים ואיפה הם רדודים.

יש בזה סוג מעוות של נחמה.

אנחנו מספרים לעצמנו: ש"לפחות אני יודע לקראת מה אני קם בבוקר".

מחוץ לבריכה הזו, יש אוקיינוס של אפשרויות.

יש שם חופש. יש שם שמחה. יש שם יצירה.

אבל אנחנו לא יודעים מה הטמפרטורה של המים שם.

אנחנו לא יודעים אם יש שם גלים.

ואנחנו בעיקר לא יודעים מי אנחנו נהיה כשנצא מהמים העכורים האלה.

וזה אחד הפחדים הכי גדולים שלנו: הריק, חוסר הודאות, אי הידיעה.

החשש שאם נעזוב את הכאב שמגדיר אותנו, לא יישאר שם כלום.

מי אני בלי הלחץ הזה? מי אני בלי התלונה הקבועה הזו? מי אני בלי הדרמה? מי אני בלי הקורבנות?

שנים של שחייה בבריכה של "המצליחן העייף" לימדו אותי את זה בדרך הקשה.

סבלתי. הייתי מותש. אבל הרגשתי בטוח.

ידעתי בדיוק איך לתפעל את הדמות הזו. איך לתחזק את הפרסונה המוכרת.

איך לשהות בתוך הזהות הזו שיצרתי לעצמי. שלא היתה אני באמת, אבל נראה היה שהסביבה החיצונית מעריכה אותה.

היציאה מהבריכה הזו הייתה אחד הדברים המפחידים שעשיתי בחיי.

הרגשתי חשוף. הרגשתי שקר לי. הרגשתי פגיע. הרגשתי שאני לא יודע לנשום בתוך הדמות החדשה, שעדיין לא התגבשה.

לאט לאט, ככל שאיפשרתי לעצמי לשהות בחוץ, מחוץ למים העכורים, התחלתי להרגיש קצת יותר נוח.

הבנתי שהביטחון שחשבתי שיש לי בתוך הכאב, היה רק אשליה.

זה לא היה ביטחון, זה היה קיפאון.

החופש האמיתי לא נמצא בתוך המוכר והבטוח.

הוא נמצא בנכונות שלנו לצאת מהמים, להתנגב מהכאב הישן, להשיל מעצמנו את מה שלא תואם אותנו יותר, ולהסכים לפגוש את הלא נודע.

להסכים לא לדעת מה יקרה מחר, אבל לדעת שמחר אנחנו נהיה אנחנו. באמת.

אז הנה ההזמנה שלי אליכם. שאלה לשאול את עצמכם השבוע: "איפה אני שוחה בתוך כאב, רק בגלל שהוא מוכר?"

איפה אני מספר לעצמי שזה "ביטחון", כשבעצם זה פשוט הפחד לצאת מהמים המוכרים?

~~~~~~~~~~

בקרוב, בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו הולכים ללמוד לשחות במים חדשים.

אנחנו ניצור סביבה מוגנת, אוהבת, תומכת ומכילה שבה תרגישו בטוחים לעזוב את הכאב המוכר.

אנחנו נחזיק אחד לשני את היד בזמן שאנחנו יוצאים מהבריכה העכורה ומתחילים לנשום אוויר נקי של חופש.

זה מפחיד לעזוב את המוכר, אני יודע.

אבל האלטרנטיבה היא להמשיך לשחות במעגלים באותם מים בדיוק, ולקרוא לזה חיים.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לצאת, בואו.

אנחנו מחכים לכם על שפת הבריכה.

** בתמונה: רגע מהריטריט האחרון, אחרי ההסכמה "לצאת מהמים המוכרים"…

רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון.

או מדחייה.

או מלהישאר לבד.

אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר.

ומפחיד יותר…

הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו.

אנחנו שמים שומרים בדלת.

אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת.

אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה…

אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות.

אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום.

הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.

זה יכול להראות, כאילו אנחנו בורחים מהשיעמום. או מהבדידות.

אבל אם נהיה כנים באמת, נוכל אולי לראות שאנחנו בורחים ממשהו אחר לגמרי.

משהו הרבה יותר מפחיד מכישלון, או בדידות או דחיה.

אנחנו בורחים ונמנעים מהרגע שבו הרעש ייפסק, הסחות הדעת יעלמו, המסיכות יורדו, וניאלץ להישיר מבט אל הדבר הכי זר והכי מפחיד בעולם: אל עצמנו.

הדבר שאולי מפחיד אותנו יותר מהכל, זה לפגוש את עצמנו.

אני יודע שזה יכול להישמע מוזר ואבסורדי, כי הרי אני זה אני.

אז ממה יש לפחד?

אני מכיר את עצמי, לא?

אז זהו, שלא.

לרוב לא.

האמת היא, שרובנו חיים עם זר מוחלט.

במשך חלק ניכר מחיי, אני לא הכרתי באמת את ערן.

הכרתי איזו שהיא דמות חיצונית, שהאמנתי (בכל ליבי) שהיא מי שהעולם סביבי חושב שאני צריך להיות.

היו לדמות הזו הרבה צורות שונות לאורך השנים.

הרבה בגדים שהיא לבשה ופשטה, כמו "המנהל הבכיר באינטל", "המנטור המצליח", "זה שיודע".

בניתי סביבי מגוון זהויות וטייטלים.

פרסונה נוצצת ומשוריינת ששכנעה את כולם, אבל בעיקר את עצמי, שזה מי שאני.  

אבל מתחת לכל הדמויות האלו, היה פחד תהומי.

פחד מהגילוי, מהחשיפה, מההכרה, של "מי אני בלי הפרסונה הזו?".

אתמול, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה כעת, הגענו לרגע הזה בדיוק.

היא פתאום פגשה את הפחד הזה מול העיניים.

אם אני מורידה את החליפות, הטייטלים, התפקידים והכותרות, אז מי נשארת שם?

האם אני אגלה שם ריק? שאין שם כלום בלי המטען החיצוני הזה שאני נושאת על עצמי?

או אפילו גרוע מכך, האם אני אגלה שם חושך?

זה הרובד השני של הפחד, והוא אולי המשתק מכולם.

אנחנו מפחדים לפתוח את הדלת לחדר החשוך הזה, כי אנחנו מפחדים לגלות שאנחנו לא רק "טובים" ו"מוצלחים".

אנחנו מפחדים לגלות שיש לנו צללים.

שאנחנו לא מושלמים כמו שגרמנו לעולם סביבנו להאמין.

זה מפחיד להודות בפני עצמי שאני לא רק "איש של אהבה ונתינה".

זה מפחיד לגלות שיש בי גם קנאה, גם קטנוניות, גם קטנות, וגם קורבנות (ועוד הרבה דברים אחרים שלא נעים לפגוש ולגלות על עצמנו).

זה מפחיד לראות שפגעתי באנשים, לפעמים בהכי קרובים אלי.

זה מפחיד לפגוש את הצדדים שגם נמצאים בי, החלשים, הנזקקים, האנוכיים…

אז סיפרתי לעצמי סיפורים.

השקעתי אנרגיה מטורפת בלטייח, בלהסתיר, בלהדחיק.

הלכתי על קצות האצבעות בתוך הבית של עצמי, רק לא להעיר את השדים שישנים במרתף.

אבל הצדדים האלו, הם חלק ממי שאנחנו.

הם לא מגדירים אותנו.

אם יש בי קורבנות, זה לא אומר שאני קורבן.

זה רק אומר שיש בי גם צד כזה.

לצד האחרים שיש בי.

ויש עוד צד לפחד הזה.

אנחנו לא מפחדים רק מהחושך שלנו.

אנחנו מפחדים, לפעמים אפילו עוד יותר, מהאור שבנו.

כי אם נפגוש את עצמנו באמת, ונראה כמה עוצמה יש לנו…

כמה יופי, כמה כישרון ייחודי, כמה אהבה יש לנו לתת כשאנחנו לא עסוקים בהישרדות…

אז לא יהיו לנו יותר תירוצים.

לא נוכל להמשיך להקטין את עצמנו.

לא נוכל להמשיך לחיות "ליד" החיים.

זה מפחיד גם כי זה מחייב.

זה דורש מאיתנו לצאת לעולם ולבטא ולהביע את האור הזה.

לא נוכל יותר לספר לעצמנו סיפורים, שעכשיו זה לא הזמן המתאים.

או אחרי שהילדים יגדלו, או כשהמלחמה תסתיים, או כשנהיה בפנסייה או כש… (השלימו את התירוץ החסר).

אז אם זה כל כך מפחיד ומאיים, למה שנרצה לעשות את זה?

למה לבחור להיכנס לתוך מרחב הפחד הזה מרצון חופשי?

כי החופש שלנו נמצא אך ורק שם.

בצד השני של המפגש הזה.

כשאנחנו מסכימים לפגוש את כל החלקים שיש בנו, היפים והמכוערים, המוארים והחשוכים, רק שם המלחמה הפנימית נגמרת.

פתאום לא צריך להחזיק שום דבר בכוח.

לא צריך לזכור איזה שקר סיפרנו למי ועל מה.

לא צריך לתחזק את הפרסונה והמסיכות.

וכל האנרגיה, שהתבזבזה על ההסתרה והעמדת הפנים מהעולם (ומעצמנו), משתחררת ואנו הופכים להיות קלים יותר.

הופכים להיות אמיתיים יותר.

אותנטיים.

משוחררים.

ובעיקר – חופשיים!

במקום הזה, מגלים, שדווקא כשאנחנו מסכימים להיות "לא מושלמים", אנחנו הופכים להיות יותר שלמים.

אנחנו הופכים להיות אנושיים.

והכי חשוב, אנחנו חוזרים הביתה, אל עצמנו.

אנחנו מגלים שהאדם שאולי הכי מפחיד אותנו לפגוש במהלך החיים שלנו, הופך להיות אולי החבר הכי טוב שאי פעם יהיה לנו.

~~~~~~~~~~~

בקרוב, בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו הולכים לעשות את זה יחד.

אנחנו ניצור את המרחב הבטוח והנדיר הזה שמאפשר להוריד את השריון, להניח בצד את הפרסונה.

ולפגוש את עצמכם. באמת. את האור ואת הצל.

ולגלות, ששם, ורק שם, מתחיל החופש האמיתי.

אם נמאס לכם לברוח, אם אתם מרגישים שהגיע הזמן להפסיק לפחד ולהתחיל לחיות את מי שאתם באמת, בואו.

אנחנו מחכים לכם שם.

אבל חשוב מכך, עצמכם מחכה לכם שם.

שנתיים עברו מאותו בוקר נורא שכולנו התעוררנו אליו.

וגם הבוקר התעוררתי מהדי הפיצוצים בעזה שמרעידים את הבית שלי, למרות שאני גר במושב ליד אשדוד, הם מורגשים כאן היטב.

לפני שבוע, בבוקר יום כיפור השתתפתי בשיחה שבין השאר דובר בה על המלחמה הזו שלא נראה שיש לה סוף. ועלו בי כמה מחשבות על ההקבלה בין מה שאנו חווים בשנתיים האלו כעם, ולחיים האינדיווידואלים של כל אחד מאיתנו.

אף אחד לא בא

בשנתיים שעברו יצא לי לפגוש וגם לראיין כמה מהאנשים שהיו שם, בבתים בקיבוצים המותקפים, סגורים בממ"ד ומחכים שמישהו יבוא ויציל אותם.

ואף אחד לא בא.

אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את התחושה הנוראית הזו.

לאחר שנים שבהם כולנו חונכנו להאמין שיש על מי לסמוך. שכשנצטרך אז הצבא והמשטרה יהיו שם להגן עלינו.

וברגע האמת, כשצריכים אותם יותר מתמיד, אף אחד לא בא.

זו תחושה איומה של בגידה, של חוסר אונים, ושלא נדבר על הפחד.

מתישהו במהלך היום, חלק מהאנשים הבינו שאף אחד לא בא להציל אותם ושהם צריכים להציל את עצמם.

גם בחיים שלנו עצמם, אף אחד לא יבוא להציל אותנו.

אין מי שיציל אותנו. גם לא אלו שלכאורה זה התפקיד שלהם.

וזה דורש מאיתנו להיות אלו שמצילים את עצמנו.

זו יכולה להיות התפכחות כואבת. אבל היא הכרחית.

אדם צריך לקחת את האחריות ואת גורלו בידיו.

רק אנחנו יכולים להציל את עצמנו.

אין מבוגר אחראי

אחד הטקסטים שהמנחה הביא לאותה שיחה בבוקר יום כיפור, דיבר על כך שנראה שאין מבוגר אחראי שבאמת דואג לנו כאן. שאין כאן מנהיגות שבאמת אכפת לה מהאנשים עצמם.

מבלי להיכנס לשיח הפוליטי, אני חושב שזה בדיוק ההמשך להבנה הקודמת שאף אחד לא בא.

גם בחיים שלנו, אין מבוגר אחראי יותר.

כשהיינו ילדים, אז זה היה תפקידם של ההורים (בין אם עשו את זה טוב יותר או פחות), אבל כעת כשאנו אנשים בוגרים, אין יותר מבוגר אחראי.

אנחנו המבוגר האחראי. בין אם נרצה להכיר בכך או שלא.

וגם זו התפכחות לא נעימה תמיד.

היא דורשת מאיתנו לקחת את האחריות המלאה על החיים שלנו. בכל ההיבטים שלהם.

לרוב, כבני אדם, נעדיף להעביר את האחריות הזו למישהו אחר. שהוא ידאג לדברים, שהוא יקבל את ההחלטות, שהוא יוביל.

רוב האנשים יעדיפו לתת למישהו אחר להוביל אותם ולהחליט בשבילם, מאשר לעשות את זה בעצמם.

וזו טעות בעיני. טעות קשה.

כי לאף אחד אחר לעולם לא יהיה אכפת מאיתנו, כמו שלנו אכפת מעצמנו.

אף אחד אחר לא ישים את האינטרסים האישיים שלנו לפני שלו.

אף אחד אחר לא ידאג לנו כמו שאנו נדאג לעצמנו.

כשחליתי בסרטן, מן הסתם נעזרתי ברופאים לריפוי שלי. אבל בשום נקודה או שלב בדרך, לא העברתי אליהם את האחריות לריפוי שלי.

השארתי את זה בידיים שלי. בדקתי את מה שאמרו והציעו לי בעצמי. ביקשתי חוות דעת נוספות. בחרתי להוסיף גם טיפולים אלטרנטיביים למה שהרפואה הקונבציונאלית הציעה לי.

בקורונה, רוב האנשים העדיפו לסמוך על אחרים שיאמרו להם מה הם צריכים להזריק לגוף שלהם, מאשר לקחת אחריות על עצמם ולבחון בעצמם מה נכון ומתאים להם לעשות. ולשמור על הבריאות שלהם בעצמם.

קל מאד במקרים כאלו להשאיר את האחריות אצל מישהו אחר. או לחפש במישהו אחר שיהיה המבוגר האחראי עלינו.

אני חושב שזו טעות קשה.

כאוס

מאז אותו בוקר, והאמת שבכלל בשנים האחרונות, נראה שהחיים שלנו הפכו להיות יותר ויותר כאוטיים.

לא רק בארץ, בעולם כולו.

אני לא חושב שזה עומד להשתפר. בדיוק להיפך. אני חושב שאנחנו עומדים לפגוש את הכאוס בעוצמות גבוהות יותר ויותר.

כי העולם הוא כזה – כאוטי. החיים הם כאוטיים.

כבני אדם אנחנו מקדשים סדר, בטחון, וודאות.

אנחנו מוכנים לשלם מחירים יקרים כדי לשמור עליהם.

שלא יטלטלו לנו יותר מדי את הספינה, שלא ירעידו את האדמה שמתחת לרגליים שלנו.

אבל העולם הוא לא כזה. הוא לא של סדר, בטחון או וודאות.

בדיוק להיפך.

וזו גם התפכחות כואבת.

מול הכאוס הזה, אנחנו יכולים לבחור להיות בשני מצבים: פאסיביים או אקטיביים.

הפאסיביים יחפשו שמישהו יציל אותם, שיהיה מבוגר אחראי שיחליט בשבילם. זה מסלול שיוביל אותם רק ליותר כאוס ויותר מורכבות. ובסופו של דבר כנראה ליותר כאב.

אין הרבה תקומה במקום הפאסיבי. זהו מקום של הישרדות. שבו אנשים ינסו לשרוד את החיים שלהם. רק כדי לנסות ולהחזיק בעוד קצת שבב של וודאות או בטחון מעושה, כי אין באמת כאלו.

האקטיביים יצטרכו לפגוש את הכאוס פנים מול פנים.

לחזק בתוככם את היכולת להכיל יותר ויותר אי וודאות ולמרות הפחד הטבעי שזה מעורר בנו, לפגוש את הפחד הזה full on מול הפנים.

כי אין ברירה אחרת.

רק ששם גם יש את זרעי ההזדמנות.

שם שוכן הפוטנציאל.

הפוטנציאל לשינוי, הפוטנציאל לגדילה והתפתחות.

הפוטנציאל להזדמנויות חדשות שלא ראינו קודם לכן.

זה לא פשוט לעשות את זה. זה אומר לרוב שנצטרך להיכנס ללב הסערה, ללב הכאוס. ולהתמודד עם מה שנפגוש שם.

עם חוסר הוודאות ועם חוסר הבטחון.

וזה דורש יכולות אחרות ממה שכנראה נדרשנו להן עד היום.

מתוך הכאוס והתוהו ובוהו נוצר העולם.

מתוך הכאוס של השואה נוצרה מדינת ישראל.

מתוך הכאוס של הסרטן שפגשתי נוצרו לי חיים חדשים וטובים יותר.

יש בכאוס הזדמנויות. אנחנו רק צריכים להיות אקטיביים ולחפש אותן.

וגם ברמה הלאומית שלנו, אני מאמין שמתוך הכאוס הנורא שאנו חווים כעת, יש את הפוטנציאל למשהו חדש שיצמח כאן.

אני מחזיק בתקווה הזו.

יש בחיים מהכל – מהטוב ומהרע

לפני שנתיים נחשפנו לרוע בלתי נתפס. כזה שאנחנו זוכרים מאירועי השואה.

זו יכולה להיות נקודת שבר בפני עצמה עבור אנשים שמאמינים שכל האנשים טובים ביסודם.

או אלו שמאמינים בטוב שבעולם.

אנחנו מוסללים להאמין שהחיים אמורים להיות רק טובים.

מוסללים לחפש רק את החלק הטוב שבחיים. רק את הרגעים היפים, רק את הרגשות הנעימים.

אני שנים האמנתי שאם רק אסדר את ה-______ בחיים שלי, אז אגיע למנוחה והנחלה.

שנים הדחקתי כל רגש לא נעים ולא אפשרתי לעצמי להרגיש ולפגוש אותו.

אבל המנוחה והנחלה מעולם לא הגיעה. לא כמו שציפיתי לה. תמיד היה עוד משהו שהרגשתי שלא שלם ולא יושב במקום בחיים שלי.

המפגש עם הסרטן והתהליכים העמוקים שעברתי לאחריו, לימדו אותי שיעור חשוב בלקבל את המציאות עצמה.

שבמציאות עצמה יש מהכל.

יש רגעים יפים ונפלאים, ויש רגעים ואירועים איומים ונוראים.

יש רגעים של אהבה ואושר, ויש רגעים של כאב וצער נורא.

החיים שלנו אף פעם לא יהיו מושלמים.

אנחנו עומדים לפגוש בהם עוד כאב, צער ואובדן.

זה טבעם של החיים.

אנחנו גם עומדים לפגוש בהם עוד אושר, שמחה ואהבה.

זה טבעם של החיים.

יהיה לנו יותר קל אם פשוט נקבל את זה. שיש בהם את הכל.

אז איפה זה משאיר אותנו?

כנראה שהיום במיוחד, אנחנו נהיה עם הכאב ועם הצער.

ועם הזכרונות והגעגועים למה שהיה ולמי שהיו כאן איתנו.

ואני מקווה שגם היום, נוכל להיות גם עם התקווה והאמונה.

ועם לקיחת האחריות האישית, של כל אחד על חייו ועל ה- well being שלו.

ועם הרצון והתשוקה להיטיב את החיים שלו ואת החיים כאן בארץ הזו.

כי אין לנו ארץ אחרת.

ואם בחרנו להתגלגל לכאן, ולהיות יהודים בעולם הזה, ודווקא כאן, כנראה שיש לכך סיבה.

ועם זה אנחנו צריכים להתמודד.

בתקווה ובתפילה שכולם יחזרו הביתה במהירה, ושמתוך הכאוס הזה, נשכיל לבנות כאן משהו חדש וטוב יותר.

במהלך טיול ארוך שלי בקוסטה ריקה התארחתי מספר ימים בביתו של יובל שוורצמן שם. 

ואז הוא הזמין אותי להצטרף אליו לשידור במסגרת כנס "עוצמת האותנטיות", אז כך בהפתעה, הצטרפתי אליו במהלך השידור וההקלטה הזו עלתה כפרק בפודקאסט המיוחד של יובל "ליצנות כלכלית".

דיברנו על אותנטיות, ועל כמה קשה להיות אנחנו עצמנו בעולם שכל הזמן מנסה לשנות ולהפוך אותנו להיות מישהו אחר. 

שמחתי להתארח בפודקאסט "מה היעוד שלי" עם לירז קולטון. 

הנה מה שלירז כתבה על הפרק:

מוזמנים להקשיב לשיחה מרתקת שלי עם ערן על הדרך לחיים אותנטיים יותר.

בפרק הזה דיברנו על המשמעות האמיתית של ייעוד – איך לצאת מהתבניות וההגדרות המוכרות, ולהתחבר למי שאנחנו באמת.

שוחחנו על החופש שבלהסתכל על הייעוד במבט אחר, כזה שמתחיל קודם כל בחיבור עמוק לעצמנו.

זו שיחה שתיגע בכל מי שמרגיש שהוא רוצה לחיות חיים יותר מדויקים ואותנטיים, אבל לא בטוח איך לעשות את זה.