מכירים את זה שאתם נמצאים בסיטואציה כלשהי ומבינים שאתם צריכים להיות "נחמדים"?

בואו נדבר רגע בכנות על ה"נחמדות" הכרונית הזו שלנו.

אנחנו מכירים אותה היטב.

זו הנחמדות שגורמת לנו לחייך בנימוס בארוחת שישי כשאנחנו רק רוצים לצרוח ולברוח משם.

זו הנחמדות שגורמת לך להגיד לבוס "בטח, בשמחה" על עוד משימה, כשכל הגוף שלך מתכווץ וצועק "לא".

זו הנחמדות שגורמת לך לשתוק מול בת הזוג שלך כדי לשמור על שקט ו"שלום בית", בזמן שבפנים, בתוכך מתחוללת מלחמה.

זו הנחמדות שגורמת לך להכנס איתו למיניות, למרות שממש, אבל ממש לא בא לך על זה כרגע.

במשך שנים סיפרתי לעצמי שאני אדם טוב. שאני מתחשב. שאני רואה את האחר.

אבל יום אחד, בתוך רגע של כנות אכזרית מול עצמי, הבנתי את האמת: הנחמדות שלי לא הייתה טוב לב. היא הייתה מניפולציה.

זה כואב להודות בזה, אני יודע. אבל בואו נפרק את זה רגע ביחד.

כשאנחנו מבטלים את הרצון שלנו כדי שמישהו אחר לא יכעס עלינו, אנחנו לא באמת נחמדים.

אנחנו מנסים לשלוט ברגשות שלו.

אנחנו עושים איתו עסקה סמויה ומלוכלכת בלי שהוא בכלל יודע.

העסקה הזו נראית ככה: אני אקטין את עצמי, אני אעלים ואוותר על הצרכים שלי, (למשל: אני אבוא לאירוע שלא בא לי עליו ואהיה הילד הטוב)…

ובתמורה? אתה תהיה חייב לאהוב אותי. או לפחות לא לעזוב אותי. או לפחות לא לכעוס עלי.

זו לא אהבה.

זה מסחר בפחד.

וזה הכלא הכי משוכלל שאנחנו בונים לעצמנו במו ידינו.

המחיר שאנחנו משלמים על העסקה הזו הוא יקר מאד.

המחיר הוא לא רק תסכול או עייפות.

המחיר הוא אובדן העצמי שלנו.

כי כשאנחנו מתרגלים להיות "הילד הטוב" שלא עושה בעיות, או "האישה המכילה" שתמיד מבינה, או "החבר שתמיד אפשר לסמוך עליו", אנחנו שוכחים מי חי שם באמת מתחת למסיכה.

אנחנו שוכחים את עצמנו.

חופש אמיתי, מתחיל ברגע המפחיד הזה שבו אנחנו מוכנים להפסיק להיות "נחמדים" ולהתחיל להיות אמיתיים.

זה הרגע שבו אנחנו מסכימים לאכזב.

אנחנו מסכימים שמישהו אחר יכעס עלינו.

אנחנו מסכימים להיות "האיש הרע" בסיפור של מישהו אחר, רק כדי להציל את הסיפור של עצמנו.

אנחנו מסכימים להפסיק לרצות אחרים ולהיות מרוצים מעצמנו.

זה לא אומר שאנחנו הופכים לאגואיסטים או שאנחנו מחפשים לפגוע במישהו בכוונה.

זה פשוט אומר שאנחנו מתחילים לכבד את האמת שלנו יותר מאשר את הפחד שלנו מדחייה.

בקרוב אנחנו ניפגש כדי לתרגל בדיוק את המקום הזה.

לא נלמד איך להיות "טובים יותר" או איך לרצות את העולם.

נלמד איך להיות אמיתיים יותר.

במשך חמישה ימים, אנחנו נלמד להניח את המניפולציות בצד.

נלמד להגיד "לא" נקי ופשוט, בלי התנצלויות ובלי רגשות אשמה.

נגלה שדווקא כשאנחנו מפסיקים לנסות לרצות את כל העולם בחוץ, אנחנו סוף סוף מצליחים לפגוש את עצמנו באמת.

אם התעייפתם מלהחזיק את המסיכה הזו, אם הגב שלכם כבר כואב מרוב "נחמדות", הריטריט "50 גוונים של חופש" הוא המקום להניח את המשא הכבד הזה.

מחכה לפגוש אתכם, בלי מסיכות.

אתמול, בקבוצה של משתתפי הריטריט האחרון, אחד המשתתפים שלח את הקטע הבא, שקראתי מזמן מתוך הספר של אושו: 'חופש – האומץ להיות עצמך':

"אנשים מדברים הרבה על חופש,

אבל הם לא רוצים חופש בדיוק;

הם מבקשים חוסר אחריות.

הם אומרים שהם מבקשים חופש,

אבל עמוק מתחת לפני השטח,

באופן לא מודע;

הם מבקשים אישור

להיות חסרי אחריות.

חופש אמיתי הוא סימן לבגרות;

הרצון באישור לחוסר אחריות הוא רצון ילדותי.

חופש אפשרי רק כאשר אתה כל כך בוגר,

עד כי אתה יכול לקבל את האחריות להיות חופשי.

העולם עדיין אינו מקום חופשי משום שהאנשים אינם בשלים.

אז כשאני אומר "חופשי",

אני מתכוון להיותך אחראי.

ככל שאתה אחראי יותר,

כך אתה הופך להיות חופשי יותר;

או, אתה הופך להיות יותר חופשי,

ככל שאתה לוקח יותר אחריות.

אז אתה צריך להיות ערני מאוד

לגבי מה שאתה עושה

ומה שאתה אומר.

אתה צריך להיות מודע אפילו למחוות הקטנות ביותר שלך

כי אין אף אחד אחר שמסוגל לשלוט בך.

כשאני אומר לך שאתה חופשי,

אני מתכוון שאתה אלוהים לעצמך.

החופש איננו אישור להיות ילדותי;

החופש הוא משמעת ובגרות."

מאד התחברתי לקטע הזה, כי אני חושב ומרגיש שיש בו הרבה מן האמת.

ויש בו משהו פרדוקסלי לכאורה, כי בתפיסה של הרבה אנשים, חופש הוא היעדר אחריות והיעדר מחוייבויות.

אבל חופש אמיתי הוא לא על החוף באיזה יעד אקזוטי עם קוקטייל ביד ולא לעשות כלום.

חופש הוא המשמעת המוחלטת לקחת אחריות מלאה על מי שאני.

חופש הוא האחריות המלאה לקחת בעלות על החיים שלי.

ברוב הזמן, אנחנו מעדיפים להישאר משועבדים כי זה נוח. זה מוריד מאיתנו את האחריות.

הרבה יותר קל להגיד "אני לא חופשי בגלל הבוס שלי", "בגלל המצב הכלכלי", או "בגלל שבן הזוג שלי לא מבין אותי".

ברגע שאנחנו מאשימים מישהו אחר, אנחנו אולי מרגישים "צודקים", אבל אנחנו מוותרים על החופש שלנו.

להיות חופשי באמת זה אומר להסכים להסתכל על עצמנו בכנות במראה ולהגיד: "אני יצרתי את הכלא הזה, ואני היחיד שיכול לשחרר את עצמי ממנו".

זה אומר להפסיק לרצות אחרים על חשבון האמת שלנו.

זה אומר להכיר בכל החלקים שלנו, גם אלו הפחות "זוהרים", אלו ששמנו בצל כי פחדנו שלא יאהבו אותנו אם יראו אותם.

זה אומר לחיות לפי החוקים שאנו מגדירים לעצמנו, ולא לפי הציפיות של הסביבה.

זה בדיוק מה שאנחנו עושים בריטריט "50 גוונים של חופש".

זה לא מסע לימודי. אני לא מתיימר ללמד נוסחאות או שיטות (כי אין כאלו). זו מעבדה חיה של חקירה והתנסות.

אנחנו יוצאים לחמישה ימים, למקום נטול הפרעות, כדי לקלף שכבה אחרי שכבה מהזהויות הישנות, מהפרסונות ומהשרשראות הבלתי נראות של החיים.

אנחנו חוקרים את הפינות הכי אינטימיות: את הפחדים מכסף, את המלכודות הרגשיות, את הביטוי העצמי, התפיסות, המיניות שלנו ואת מערכות היחסים שמכווצות אותנו.

זה מסע לאנשים אמיצים. כאלו שמוכנים להפסיק לבקש "אישור להיות חסרי אחריות" ולהתחיל להיות הריבונים של חייהם.

האם אתם מוכנים להיות "אלוהים לעצמכם", כפי שאושו כתב?

** בתמונה: אושו ואני, על החוף ביעד אקזוטי שותים קוקטיילים, כשעוד האמנו שזה חופש

בזמן האחרון אני פוגש יותר ויותר כאלו.

אנשים שללא ספק, רוב מי שיסתכל עליהם, יגדיר אותם כ"מצליחים".

זה מתחיל במנטורים ובמאמנים, כאלו שלאורך השנים בנו אימפריות של ידע והשראה, ליוו ועזרו לאינספור אנשים, אבל גם מנכ"לים, יזמים ואנשים שלכאורה, וכלפי חוץ, כבשו כל פסגה אפשרית.

הם מסתובבים בעולם עם "חליפה" מושלמת. חליפה של "זה שהצליח", "זו שיודעת את התשובה", "זה שתמיד בשליטה". הם השקיעו שנים בתפירת החליפה הזו, בבניית הפרסונה, בשכלול המסכות.

והעולם? הוא מגיב בהתאמה.

העולם מוחא להם כפיים.

אבל כשהם לא באור הזרקורים, כשאנחנו יושבים ביחד לשיחה שקטה וכנה בקליניקה, הם מודים (ולפעמים בפעם הראשונה גם כלפי עצמם) באמת הכואבת: שהחליפה הזו כבר לא מתאימה להם.

היא לוחצת בכתפיים, היא לא מאפשרת לנשום, היא שוקלת טונות ומכבידה עליהם, ובעיקר מרגישה להם כמו שריון כבד שמפריד בינם לבין עצמם ומרחיק אותם מעצמם.

החליפה שיצרו, המערכת, העסק, הפרסונה – כל אלו כבר לא משרתים אותם יותר.

החליפה שיצרו, חונקת את הנשמה שלהם.

זה לא פשוט להודות בכך.

הייתי במקום הזה בעצמי, ויותר מפעם אחת.

בכל גלגול שעברתי ב-30 שנות הקריירה שלי (באינטל ואחר כך כבעל עסק), חוויתי את הרגע הזה מחדש.

זה רגע מפחיד ומאיים מאד.

כי בנקודה הזו, לרוב מתחיל להתבהר שמה שעשיתי עד היום כבר לא עובד לי יותר.

לפעמים זה גם מלווה בכך שהכלים, השיטות והמהלכים הישנים, אלו שהביאו אותי עד הלום, פשוט לא עובדים יותר, או שעובדים באפקטיביות נמוכה יותר ולא משיגים את התוצאות שהתרגלתי אליהן.

האפקטיביות נעלמת, והתשוקה מתחלפת בעייפות מצטברת.

והפחד? הפחד משתק.

כי אם אני אוריד את החליפה, מי אהיה?

מי אני בלי הזהות שלי של "המנהל הבכיר מאינטל"?

מי אני בלי הזהות של המנטור המצליח שעומד על במות ומרצה למאות ולאלפים?

מי אני בלי הזהות של בעל העסק שמרוויח סכומים גבוהים?

מי אני בלי הזהות שנבנית מתוך המשרדים והצוות שאני מעסיק?

אם אפסיק להיות "הדמות" הזו, האם יישאר שם משהו?

לאחרונה, לקוחה שליוויתי, שהיתה דירקטורית במספר חברות ושהרגישה שזה לא מתאים לה יותר, נדרשה לשאלה הזו בדיוק: "מי אהיה בלי ההגדרה של חברת דירקטוריון?".

לרוב, כשהם מגיעים אלי לתהליך של ליווי אישי עמי, הם מרגישים תקועים.

תקועים בתוך ה"ביניים".

זה המקום שבו הזהות הישנה כבר בתהליכי גסיסה מתקדמים, אבל הזהות החדשה עוד לא נולדה. היא עדיין לא ידועה.

אין להם מושג איך נראית החליפה הבאה שלהם, והמקום הזה מרגיש לא פעם כמו לצנוח צניחה חופשית, רק בלי מצנח.

להיות אותנטי ברגע הזה, זה להסכים להסתכל במראה ולהגיד: "אני כבר לא האיש הזה".

להיות אותנטי, זה להבין שהתפרקות המבנים הישנים היא לא תקלה, היא לא טעות או בעיה. להיפך, היא הזמנה לטרנספורמציה.

להיות אותנטי, זה להסכים לשהות בתוך הריק, בתוך הלא-נודע, מבלי לנסות "לתקן" אותו מיד עם עוד תוכנית עבודה או אסטרטגיה עסקית.

כי כל נסיון ליצור תוכנית עבודה חדשה בתקופת ה"ביניים" הזו, מוביל ליצירה של "עוד מאותו הדבר", אולי רק באריזה שונה, אבל לא במהות שונה.

זה לא פשוט. זה מפחיד. וזה דורש אומץ. הרבה אומץ.

בתהליכי הליווי האישי שלי, אנחנו לא מנסים לתקן את החליפה הקיימת. אנחנו לא מנסים להרחיב או להצר את החליפה הישנה. אנחנו מגיעים לנקודה שבה האדם מסכים לפשוט אותה.

להוריד אותה, ואפילו רק לכמה רגעים, ולהתבונן מסביב ולראות, אולי יש בגדים או חליפות אחרות שמתאימות לי יותר.

אנחנו יוצאים למסע חקירה בתוך הפינות המורכבות ביותר, בסמטאות של הפחדים, הצללים, והתשוקות שהם כבר שכחו שקיימים בהם, כי כל כך התרגלו לחליפה הנוכחית.

זהו מסע חקירה לתוך מרחב שבו מותר להם, סוף סוף, לא לדעת. מרחב שבו פריצת הדרך הבאה שלהם לא תגיע מהראש, מהשכל ומההיגיון. אלא מהסכמה עמוקה לפגוש את הלב שלהם, להיות פגיעים. ובעיקר – להרגיש.

להרגיש מה כבר לא נכון להם יותר ומה כן.

אם אתם מרגישים שאתם מחזיקים בשיניים בזהות שכבר לא משרתת אתכם, אם מרגיש לכם שהחליפה שלכם הפכה לכלא, אני מזמין אתכם להיעזר בי. להיות זה שצועד איתכם בתוך הערפל עד שתתגלה האמת החדשה שלכם.

כתבו לי כאן הודעה >>

בואו נוריד רגע את המסכות ונתחיל לגעת באמת.

שלשום הסתיים עוד ריטריט של "50 גוונים של חופש".

זה היה הריטריט הרביעי וכל אחד מהם שונה מהאחרים.

התחלנו ביום רביעי בצהריים, 24 אנשים זרים.

מבוכה, שקט, תהיות של אנשים בינם לבין עצמם (וגם חלק בקול), אם הגיעו למקום הנכון.

חמישה ימים אחר כך, בראשון אחר הצהריים זה הסתיים. כבר לא זרים. 24 אנשים שהרשו אחד לשני להציץ לעומק הלב והנשמה אחד של השני.

צחקנו על כך שזה הריטריט ש"ביזבז" הכי הרבה טישו. אני חושב שרק אני לבדי פרקתי חבילה.

יש משהו כל כך משחרר במרחב של אהבה שמאפשר לאנשים להביע רגשות, לדבר את הכאבים, לשתף במה שבאמת חי בהם, לבקש חיבוק או עזרה או סתם לראות עיניים טובות שמביטות בך.

יש משהו כל כך משחרר במרחב שבו הסיפור שלך לא משנה. לא משנה מי אתה ומה ההיסטוריה או התואר או התפקיד שלך. מה שבאמת משנה הוא הלב שלך, וזה מה שאחרים רואים, ובעיקר – פוגשים מרגישים.

זה תמיד מפעים אותי לראות איך האנשים מתקלפים במהלך הימים האלו. מבוקר לבוקר הם משילים עוד ועוד משקל מכביד.

קילוגרמים של אשמה, של כאב, של ציפיות (של עצמי ושל אחרים), של ריצוי, של ביקורת עצמית ושיפוטיות. ובמקומם הכניסו עוד ועוד אהבה לחייהם.

וגם אני עברתי שם תהליך עמוק מאד עם עצמי.

משתף כאן בשלושה היבטים אישיים שחוויתי מול עצמי.

הראשון:

בשנתיים האחרונות, בתוך התהליכים והטיפולים שאני עצמי עובר, יותר ויותר הסכמתי לקבל על עצמי, שהכוח האמיתי שלי הוא אהבה.

זה לא פשוט לי לומר/לכתוב את זה, כי זה עדיין, באיזה שהוא מקום בתוכי, נתפס לי כמשהו רוחניקי כזה, של "מחבקי עצים" וזו זהות שממש קשה לי לקבל על עצמי.

אבל אם אני מצליח לכמה רגעים, לנתק את הזהות הזו, מהמהות שלה, אז אני ממש יכול לראות איך האהבה שבי היא כח מאד עוצמתי וחזק.

וזה גם מה שהנחתי בפתיחה של הריטריט, ברביעי האחרון. אמרתי למשתתפים, שהיו אז עדיין, קבוצה של זרים מוחלטים, שהבסיס לכל מה שאנו יוצרים כאן במרחב המשותף הוא – אהבה.

וזה מה שהיה שם – בלי סוף אהבה, ללא תנאי, ובעוצמות גבוהות.

והפעם, היה לי קל יותר לראות ולקבל את זה, שזה מה שיש שם. ולקבל את זה בעצמי, על עצמי.

השני:

לפני כמה חודשים, כשהייתי בטיול שלי בקוסטה ריקה, עברתי שם סשן מאד עוצמתי וחזק אצל מטפל הודי. אלו היו 3 שעות שהיה בהם הרבה כאב, לצד תובנות עמוקות וגם מידעים שהגיעו אלי.

באחד הרגעים שם, קיבלתי את ההכרה (או אפילו הציווי) להסתכל על עצמי כאיש של ריפוי. זה משהו שגם עלה בצורה מסויימת בעבר בתהליכים קודמים שעברתי, אבל הייתה בי הרבה התנגדות לכך.

וגם שם, במהלך הטיפול ההוא, ההתנגדות הזו הופיעה.

עבורי, יש משהו מאד מחייב ומשמעותי במילה "ריפוי". ואני מתייחס אליה בסוג של חרדת קודש.

כי בעולם שלנו שהפך להיות כל כך סיסמתי ואינסטנט, שבו כולם מחפשים את "גלולת הקסם" שתפתור להם את כל צרותיהם, יש בעיני כבר סוג של זילות בכל כך הרבה מילים. כמו ריפוי.

בראיון שקיימתי לפני כמה שבועות עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה שכנות בשדה של אהבה = ריפוי.

וזה בדיוק מה שהיה שם בריטריט, הרבה מאד כנות ואותנטיות, אינטימיות עמוקה ופגיעות, על מצע של אהבה. אהבה ללא תנאי.

אנשים נפתחו ושיתפו על מקומות מאד קשים ומורכבים שעברו, מטענים כואבים שסוחבים איתם הרבה מאד שנים, ופתאום שם, הצליחו להניח אותם ואפילו לרגע אחד, ולא לשאת את כל המשקל הזה עליהם לבד.

המילה שחרור חזרה על עצמה הרבה פעמים אצל אלו שעשו זאת.

ביום שבת בצהריים, אחרי שיצאנו להפסקת הצהריים והאולם התרוקן, ורד חיבקה אותי ואני התפרקתי.

אחרי הימים האחרונים שעברנו, ומה שקרה שם לאנשים, פתאום הרגשתי את זה.

הרגשתי את הריפוי שהיה שם.

והייתי, לראשונה, מוכן לקחת על כך בעלות. על היכולת שלי ליצור מרחבים כל כך מיוחדים כאלו שריפוי מתאפשר שם.

במעגל הסיום אחד המשתתפים דיבר אלי ואמר לי שאני מנהיג של ריפוי דרך אהבה.

ואז, לראשונה, המילים האלו לא עוררו בי התנגדות. הסכמתי לקבל אותן.

השלישי:

במעגל הסיום, אנשים אמרו לי תודה.

תמיד, בסיטואציות כאלו, הייתי שומע את המילים, אבל לא תמיד זה היה נכנס לי ללב. לא תמיד הרגשתי את זה.

הפעם הרגשתי. ממש הרגשתי את התנועה של הלב. את הרטט שלו, את התודה של האנשים, נכנסת עמוק ללב שלי ומרטיטה אותו מבפנים.

אולי זה בגלל כל הימים האלו שהלב היה כל כך פתוח ורוטט גם ככה.

אני לא יודע, וזה גם לא באמת משנה. מה שמשנה הוא שהרגשתי את זה וזה הלך איתי הביתה, ועודנו שם איתי בפנים.

כמישהו שתמיד עבד מאד עם הראש, עם צד מנטאלי מאד מאד חזק, התחושה הרגשית שחוויתי שם בימים האלו, היתה מאד עוצמתית ומשמעותית.

זה היה גם שיקוף מאד חזק עבורי, על הדרך שעשיתי בשנים האחרונות ועל פתיחת הלב והמערכת הרגשית שלי.

ולא הייתי יכול לעשות את זה לבד. יחד איתי החזיקו את המרחב הזה, ורד, אהבתי,. שהאנרגיה שלה נוכחת וחזקה במרחב ושהנוכחות שלה בריטריט כל כך משמעותית עבורי, ועבור כל אחד מהמשתתפים.

וגם רוני וכינרת שהיו אסיסטנטים והביאו את הלב שלהם בצורה כל כך עמוקה ומשמעותית והיו שם בשבילי ובשביל כל האחרים.

תודה לכם ועליכם!

~~~~~~

ממש בקרוב נצא שוב למסע משותף בריטריט "50 גוונים של חופש".

הוא מיועד לאנשים אמיצים שמוכנים להביא עוד כנות ואמת לחיים שלהם.

שמוכנים לפגוש את עצמם ולהביא יותר אהבה וקבלה עצמית לחיים שלהם.

אם אתם מרגישים אתם אחד מהם, הנה הצעד הבא שלכם >>

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי.

יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז.

אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש.

וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם.

ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים.

המשפט היה:

ריפוי = כנות בשדה של אהבה

בום!

פתאום הנקודות התחברו לי.

הבנתי למה המשתתפים הריטריט "50 גוונים של חופש" התכוונו במשובי הסיום שלהם ובדברים שאמרו.

אחד הפידבקים שחזרו עליהם שוב ושוב ושוב, היה שהם הרגישו המון אהבה במרחב שנוצר.

האהבה הזו נתנה להם המון בטחון להיפתח, להרגיש בנוח לחשוף בעצמם דברים (מול עצמם ולעיתים גם מול אחרים), ובעיקר – להתבונן בכנות על עצמם, על החיים שלהם, על הבחירות שלהם, ועל הרצונות שלהם.

מרחב של אהבה מעניק לנו בטחון.

הבטחון מאפשר לנו לפגוש עוד חלקים בתוכנו ולהסתכל עליהם בכנות. לראות את האור שבנו וגם את החלקים שבצל.

בלי הבטחון, יהיה לנו מאד מפחיד וקשה להעז ולהתבונן עליהם. האהבה והבטחון מאפשרים את זה.

וכשמעזים להסתכל על כל החלקים שלנו, כולל הכואבים והמורכבים שיש בנו (ובכולנו יש), אפשר גם לקבל ולהכיל אותם במקום להדחיק ולהסתיר אותם (מה שעשיתי בהצלחה מרובה חלק ניכר מחיי).

ואז אנו יכולים להיות יותר ויותר כנים עם עצמנו. לראות את האמת שבנו. גם אם היא לפעמים מורכבת.

כשאנו רואים את כל החלקים שבנו, ומוכנים לקבל אותם ואפילו לאהוב את עצמנו ביחד איתם, יש שחרור של הרבה מאד אנרגיה שהשתמשנו בה כדי להסתיר, להדחיק או לתחזק איזו פרסונה חיצונית שהיא לא אנחנו.

האנרגיה הזו שמשתחררת, ולא נדרשת יותר, מורגשת כתחושה עמוקה של הקלה, שחרור וחופש.

והיא זמינה לנו לדברים אחרים בחיים שלנו.

במקום אנרגיה שמתבזבזת על הסתרה, הדחקה ותחזוקה של פרסונה מזויפת, יש אנרגיה זמינה ליצירה, להתחדשות, לאהבה, לעומק ואינטימיות.

במקום אנרגיה שמכלה את הכוחות שלנו, יש אנרגיה חדשה שמעוררת ומעניקה לנו חיים ותשוקה.

במקום אנרגיה שמרחיקה אותנו ממי שאנחנו באמת, יש אנרגיה שמחברת אותנו לעצמנו.

זה שינוי עצום.

זה שינוי עצום בחיים ובכל חווית החיים.

ושם, גם יש פוטנציאל לריפוי.

כי כשאני מוכן להתבונן על עצמי ועל החיים שלי בכנות, אני יכול להשלים ולקבל את כל החלקים שבי, לאהוב את עצמי על שלל היבטי וחלקי.

ואהבה עצמית, לדעתי, היא הריפוי הכי גדול שיש.

היא הכוח הכי חזק שיש לנו.

וככל שאנו אוהבים יותר את עצמנו, כך נוכל גם לתת יותר אהבה לאחרים.

כי כמו עם כסף, כך גם עם אהבה ואנרגיה: אני לא יכול לתת לאחרים יותר ממה שיש לי.

כנות בשדה של אהבה מאפשרת ריפוי.

ואיזו ברכה זו לחיים שלנו!

~~~~~~

ממש בקרוב נצא שוב למסע משותף בריטריט "50 גוונים של חופש".

הוא מיועד לאנשים אמיצים שמוכנים להביא עוד כנות ואמת לחיים שלהם.

שמוכנים לפגוש את עצמם ולהביא יותר אהבה וקבלה עצמית לחיים שלהם.

אם אתם מרגישים אתם אחד מהם, הנה הצעד הבא שלכם >>

כמה שאנחנו אוהבים את "אחרי החגים".

זה כל כך נוח.

במקום לקבל החלטות…

לנקוט בפעולות…

לעשות שינוי…

להתמודד עם חוסר וודאות..

ועם הפחדים…

קל יותר להכריז שנעשה את זה אחרי החגים.

רק שלא אמרנו איזה חגים, ותמיד יש איזה חג באופק.

מה שעושה את זה מאד נוח.

כי לא צריך לקבל החלטות ולהתמודד עם המציאות, ועם הדברים שאנו רוצים לשנות.

רק שהנוח הזה שאנחנו כל כך מכורים לו, לא באמת נוח.

כי משהו בפנים לא מניח.

משהו בפנים יודע את האמת.

ואם נהיה באמת באמת כנים עם עצמנו, אז גם אנחנו יודעים את האמת.

ולרוב, האמת היא, שלמרות שזה משאיר אותנו בנוחות, חווית החיים שלנו לא כל כך נוחה.

כי הנשמה לא מניחה.

היא מבעבעת מבפנים.

שולחת לנו סימנים.

משפיעה על המציאות להראות לנו תמרורי אזהרה.

לא תמיד אנחנו קשובים מספיק לראות אותם או להקשיב לה.

אז נפטור את זה ב"אחרי החגים".

ולרגע קטן, אפילו נרגיש טוב עם זה.

כי לכאורה קיבלנו החלטה לטפל בעניין שמפריע לנו, בחוסר הנוחות הזו שאנו מרגישים.

ואז אנחנו מקבלים הזרקה קטנה של דופמין למערכת שלנו.

שמאפשר לנו להעביר עוד כמה ימים.

ולחכות לאחרי החגים.

כדי שאחריהם נוכל לחכות לחגים הבאים… או לאחריהם.

***

אז איזו החלטה או שינוי אתם מחכים לעשות אחרי החגים?

ואם נמאס לכם לחכות לאחרי החגים, ואתם רוצים לעשות משהו עם זה, אני יכול להציע לכם 3 דברים שיעזרו לכם בשינוי המיוחל:

הריטריט הקרוב שלי "50 גוונים של חופש". 5 ימים של העמקה, חקירה פנימית, בהירות, אותנטיות וכנות עצמית, שישנו את האופן שבו אתם מסתכלים על עצמכם, על החיים שלכם ועל החופש שנהיה פתאום נגיש מתמיד.

פגישת מיקוד איתי, שבה נוכל להעמיק בדילמה או אתגר קונקרטי שתביאו לשולחן ותצאו עם בהירות ותוכנית פעולה

תהליך ליווי אישי עמי – התהליכים שאני עושה הם עמוקים, משמעותיים ומיועדים לאנשים אמיצים שמוכנים לפגוש את עצמם באמת.

אם משהו מאלו נשמע לכם מעניין עבורכם, מוזמנים לשלוח לי הודעה ונמשיך משם.

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם"  (בראשית א', ב')

כאוס.

אני חושב שזו אחת התחושות החזקות שמלוות הרבה אנשים כיום בעולם ובמיוחד בארץ שלנו.

הכל זז, משתנה, מתפרק, הופך להיות יותר כאוטי, משוגע, מוטרף ושובר הרבה מוסכמות של תרבות, מוסר, אתיקה, אחווה, חברות, ערבות הדדית – נראה שהרבה ממה שגדלנו והתבססנו עליו כחברה, פשוט מתמוסס, נשבר, נעלם, משתנה.

כנראה שזו הסיבה שבגללה כל כך קשה לנו כאנשים וכחברה כאן היום.

כל הבסיס והיסודות של החיים ושל החברה מרגישים היום כל כך לא יציבים, ארעיים, ובעיקר: כאלו שאי אפשר לסמוך או להישען עליהם יותר.

וזה משאיר אותנו עם השאלה הבלתי נמנעת: אם אי אפשר להישען על אלו, אז על מה כן?

בחודשים האחרונים יצא לי יותר ויותר לחקור עם עצמי את המושג הזה של "כאוס". את ההיבטים השונים שלו והמשמעות שלו בחיים שלי ושלנו.

כאוס נתפס אצלנו לרוב כמשהו שלילי, מפחיד ומאיים מאד.

אף אחד לא רוצה כאוס בחיים שלו. בטח לא בצורה מכוונת ומודעת.

אנחנו מעדיפים את הצד השני – את הסדר. את המצב שבו הכל במקום, ידוע, ברור ומוגדר.

הסדר מעניק לנו בטחון. וידיעה. הכל ברור, אין הפתעות. אפשר לסמוך על הדברים שיהיו במקום. אפשר לסמוך על התנהגות של אנשים או של מערכות, של ממשלות או מנהיגים.

יש קודים מוסריים, חברתיים והתנהגותיים ברורים.

אז הרבה יותר קל לנו כשהדברים הם "בסדר".

חלק גדול מהחיים שלי, הייתי ב"סדר". שמרתי על הסדר הקיים, הקפדתי לא לטלטל את הספינה ולשמור את הדברים כמו שהם.

ככה חונכתי, וככה כל הסביבה שלי התנהלה ומתנהלת. ככה רובנו מתנהלים.

בשם שמירת ה"סדר" הזה, שהעניק לי בטחון (אמנם מדומה, אבל עדיין), עשיתי בחירות והחלטות מסוימות. שמטרת העל שלהן, קודם כל ולפני הכל, היתה לשמור על ה"סדר".

מה נכון לי, מה יותר מיטיב עבורי, היה שיקול משני בקבלת ההחלטות האלו.

אני לא חושב שאני חריג בכך. אני חושב שבשם שמירה על הקיים ועל הדברים כמו שהם, הרבה מאד אנשים מקבלים החלטות שנועדו קודם כל לשמר ולשמור על הסדר הקיים.

ה-well being האישי שלהם נדחק למקום שני, שלישי או רחוק יותר.

יצא לי לפגוש לאחרונה אנשים שהמערכת הזוגית שלהם כבר מזמן אינה מתפקדת.

אין שם אהבה או משיכה או חיבור אמיתי.

יש שם שני אנשים שמתפעלים ביחד מערכת/חברה משפחתית.

במקרה אחד יש שם גם בגידה של אחד מבני הזוג, שמחפש למלא את עצמו מבחוץ. הבגידה היא קודם כל בעצמו. בכך שהוא לא קשוב לצרכים האמיתיים שלו, לנשמה וללב שלו.

ובשם השמירה על הסדר הקיים, הוא לא מוכן להסתכל על אפשרויות נוספות, מעבר להישאר באותה מערכת שאינה מיטיבה איתו יותר.

בשנים האחרונות חוויתי הרבה כאוס בחיים שלי.

הרבה מבנים קיימים ויציבים שהיו לי, התפרקו או שפירקתי אותם. סרטן, גירושים, עסק, מערכות יחסים.

טילטלתי את עולמי בהרבה מובנים וצורות.

ופגשתי את המשמעות של הכאוס מקרוב.

את חוסר הבטחון שהוא מביא איתו. את אי הידיעה וחוסר הוודאות. את הפחדים.

חוויתי אותם, את כולם, על מלא.

וכשהסכמתי לעבור ולחוות אותם, קרה שם משהו מעניין.

מתוך ההסכמה לחוות ולעבור את הכאוס, וכל מה שהוא מביא איתו, נפתחו בפני אפשרויות חדשות. כאלו שלא הכרתי ולא יכולתי לראות קודם לכן.

פתאום נוצרו הזדמנויות חדשות.

הופיעו בחיים שלי אנשים חדשים.

גיליתי בעצמי היבטים ויכולות חדשות שלא הכרתי מלפני כן.

ובאופן מוזר אפילו, גיליתי יותר חופש בחיים שלי.

גיליתי משהו מוזר ממש. שככל שאפשרתי לעצמי יותר לחוות את הכאוס, את חוסר הוודאות ואי הידיעה, כך תחושת החופש בחיים שלי גדלה.

אם תחשבו על זה לעומק, אני מאמין שתוכלו מיד להבין למה.

הסיבה היא פשוטה: הנכונות להכיל כאוס וחוסר וודאות, מאפשרת לנו להתנתק עוד ועוד מתפיסות, אמונות ומבנים שכובלים ומגבילים אותנו.

וככל שאני מסכים לשחרר את המבנים, התפיסות והמלכודות האלו, כך ארגיש יותר בחופש.

ובעצם, כל דבר חדש, נולד מתוך הכאוס.

כך החלה בריאת העולם, מתוך התהו ובהו, נברא העולם.

כך נוצרה מדינת היהודים, מתוך הכאוס של השואה.

כך נוצרים חיים, מתוך כאוס ביולוגי, התאים מתארגנים בצורה אחרת ויוצרים גוף אדם חדש.

וכך לא פעם, גם מתחילה ההתעוררות והדרך ה"רוחנית" של האדם, מתוך בלבול, משבר, אבדן כיוון, אנחנו מתחילים להקשיב ומגלים לא פעם את עצמנו מחדש.

ואני מאמין, שגם מתוך הכאוס שאנו חווים כעת במדינה שלנו, ייווצר כאן משהו חדש וטוב יותר.

איזה כאוס בחיים שלכם, אתם עדיין מפחדים לפגוש?

~~~~~~~~~~~

ואם הדברים האלו נגעו בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי למעבדת המחקר שאני יוצר בריטריט הקרוב של "50 גוונים של חופש".

אלו חמישה ימים שבהם נחקור ביחד, את המשמעות של חופש, כנות, אותנטיות, אינטימיות, אומץ, ובחירות מדויקות בחיים שלנו.

זו חוויה יוצאת דופן, לאמיצים בלבד!

אם הדברים האלו נוגעים בכם, הצעד הבא שלכם מחכה לכם כאן >>

לפני כמה חודשים, במהלך שיחה עם בעל עסק שליוויתי בתהליך אישי עמוק, מורכב וכואב, הוא זרק לי את המשפט הזה: "אני לא רוצה להיות ערן שטרן!".

אז לפני הכל דיסקלמייר חשוב: אני לא חושב שאף אחד בעולם צריך להיות ערן שטרן. למעט אני. וגם לי זה לא תמיד פשוט

כל אחד מאיתנו צריך להיות הוא עצמו וכמה שיותר קרוב לעצמו. זה בסדר להשתמש באחרים כמודלים לדברים שהיינו רוצים להיות, אבל חשוב יותר להבין מי אנחנו ולהיות כמה שיותר קרובים לגרסה הזו שלנו.

האמירה הזו שלו כמובן סיקרנה אותי וחקרתי איתו קצת יותר לעומק למה הוא התכוון.

קודם כל היה ברור שהיא נאמרה מתוך פחד. הוא חשש מהמשמעויות של להיות דומה לי.

וכששאלתי אותו למה התכוון עלו דברים כמו: הגירושים, הפירוק של עסק מאד מצליח, מעבר מבית גדול ומפואר לבית קטן וצנוע.

והוא צודק, כל אחד מהשינויים האלו שעשיתי היו מאד מורכבים, כואבים והיו כרוכים בתשלום של מחירים יקרים. יקרים מאד.

אבל הנקודה החשובה כאן, היא לא השינויים החיצוניים האלו. הם הדבר המשני כאן.

מה שקדם להם, הוא השינוי הפנימי שהוביל לשינויים החיצוניים.

מה שקרה לי שהייתי מוכן לעשות לעשות אותם, התהליך הפנימי שעברתי, התובנות החדשות שהגעתי אליהן לגבי עצמי ולגבי הרצונות והצרכים שלי.

שום שינוי אינו קורה סתם למטרת השינוי. אם הייתי מתגרש אבל לא עובר את השינוי הפנימי בתוכי, סביר מאד להניח שהייתי מוצא את עצמי במערכת יחסים חדשה שמשחזרת בדיוק את אותם הדפוסים של מערכת היחסים הקודמת (כמו שקורה למרבית הזוגות בפרק ב', כ-70% מהן מסתיימות בפרידה).

כל אחד מהשינויים המהותיים האלו, ואחרים, שעשיתי במהלך החיים שלי, קרו כי לפני כן משהו בתוכי זז והשתנה.

התקרבתי יותר לעצמי, הפסקתי לספר לעצמי סיפורים, או להאמין לפרסונה החיצונית של "המצליחן" שיצרתי מול העולם, הבנתי על עצמי מה נכון לי יותר ומה כבר לא, מה באמת חשוב ומה פחות, ובעיקר – הצלחתי להבין יותר בבהירות מי זה בכלל ערן, מה הוא רוצה בחיים שלו ומה באמת חשוב לו.

זה התהליך המשמעותי ביותר שיכול לקרות לאדם לטעמי.

לגלות מי אנחנו באמת, בלי ההתניות והמלכודות החיצוניות – החברתיות, התרבותיות והסביבתיות. בלי ההסללות שפעלנו על פיהן כי חשבנו שהן "האמת" שלנו ובלי המשקולות שאנו סוחבים, לרוב עד סוף ימי חיינו, מבלי לעצור לרגע ולשאול – למה בעצם?

לדעת מי אני באמת, זה להתחבר לאותנטיות שלי ולאמת שלי.

ועבורי, בכל נקודה בחיים שהייתי בה יותר מחובר לעצמי האותנטי ולאמת שלי, ההחלטות, גם המורכבות ביותר, היו יותר ברורות ונהירות לי. ידעתי מה אני צריך לעשות, והייתי גם מוכן לשלם את המחירים הכרוכים בכך.

בעיקר כי הבנתי באותה הנקודה, כמה המחירים הנוכחיים, שאני משלם, על לחיות בשקר ובחוסר אותנטיות, הם יקרים וכבדים עוד יותר.

ואז יכולתי לעשות את הפעולה החיצונית הנדרשת.

שאצלי היא באה לידי ביטוי, בגירושים, ביציאה מהעסק או במעבר לבית אחר.

זו היתה הדרך שנכונה לי. בשום צורה זו לא הדרך הנכונה למישהו אחר. כל אחד צריך למצוא את הדרך פעולה הנכונה ומדוייקת עבורו.

כשאנו מחוברים לאותנטיות ולאמת שלנו, קל יותר לפעול באומץ ולעשות דברים שקודם לכן מאד הפחיד אותנו לעשות אותם. ולפעול מהמקום הזה, בעיני זהו אקט אדיר של אהבה עצמית.

לאהוב את עצמנו, עבורי, זה קודם כל להכיר בעצמי, לתת מקום משמעותי למי שאני, לרצונות ולצרכים שלי, ואחר כך גם לפעול כדי לממש אותם.

האלטרנטיבה של להתפשר על עצמי ועל החיים שלי, זו לא אהבה. זו קטנות של הלב. זה לפעול מתוך חוסר אמונה בעצמי ומבלי לתת לעצמי האותנטי מקום וביטוי.

איחלתי לו בסוף השיחה, שלא יהפוך לערן שטרן, אלא שימצא בתוכו את האומץ להתמודד עם החיפוש והחקירה של מי הוא באמת.

וזה גם מה שאני מאחל לכולנו – שנמצא תמיד בתוכנו את הכוחות להעמיק ולגלות מי אנחנו באמת. מהי הגרסה האמיתית והאותנטית שלנו.

~~~~~~~~~~~

בקרוב אקיים פעם נוספת את הריטריט הטרנספורמטיבי שלי "50 גוונים של חופש".

אלו הם חמישה ימים מרתקים, סוחפים, עמוקים ומהנים של מעבדת מחקר אנושית, שבה תחקרו את עצמכם לעומק, כדי לגלות מי אתם באמת?

מי אתם בלי המסכות?

מי אתם בלי ההסללות של "צריך" וה"דבר הנכון"?

מי אתם בלי "מה יחשבו עלי אחרים" או "איך זה יראה להם"?

ובעיקר לגלות – מי אתם כשאתם לא פוחדים לבטא את עצמכם בעולם, להביע את עצמכם ולגלות את שלל החלקים שמרכיבים את האחד – שהוא אתם.

אם הדברים האלו נוגעים בכם, הצעד הבא שלכם מחכה לכם כאן >>