"מה שלומך?"

כמה פעמים שנשאלתי את השאלה הזו בשבוע האחרון. כל פגישה, כל שיחה נפתחת איתה.

בימים רגילים זו שאלה פשוטה, שקל לענות עליה, אפילו בהיסח הדעת. אבל היום, בכל פעם, לפני שאני עונה עליה, יש רגע קטן כזה של היסוס.

איך עונים על שאלה כזו בימים האלו? כשהכל בחוץ כל כך כואב, שחור ומפחיד מסביב.

בחוץ הכל שחור, אבל אצלי בפנים – לא.

בפנים, בתוכי, אני בטוב. לא בטוב עם כל מה שקורה בחוץ, בטוב עם עצמי.

אבל מתקשה לענות כך כשנשאל מה שלומי.

כאילו אין לגיטימציה, בתקופה הזו, להרגיש טוב עם עצמך. כאילו שאם אני מרגיש בטוב עם עצמי אז זה מבטל את כל מה שקורה בחוץ, או שאולי אני לא רגיש למה שקורה בחוץ ולאיך שאחרים מרגישים עכשיו.

זה ממש לא נעים להרגיש בטוב בתקופה כזו.

וגם לכתוב את זה כאן עכשיו, יכול להרגיש כמו לתקוע אצבע בעין של האחר.

ואולי זה רק סיפור בראש שלי? אני יוצר לעצמי איזה סיפור או סרט על זה, שזו לא תקופה שזה מתאים ולגיטימי להרגיש בה טוב.

זה לא נעים להיות בטוב, כשכל כך הרבה אנשים, גם קרובים אלי, מרגישים וחווים כל כך הרבה כאב עכשיו.

אז כששואלים אותי מה שלומי, אני מתמהמה רגע ובקול חלש, חצי מתנצל אומר שאני בטוב.

כי לומר משהו אחר, לא יהיה אמת. אז אני בוחר באמת.

המילים האלו מחכות להיכתב כבר ימים ארוכים, עוד מאותה שבת ארורה. הלב לא יכול לתפוס ולהכיל את עוצמת הכאב של כל מה שקרה.

כמו הרבה אחרים, אחרי השוק הראשוני ממה שקרה, גם אני נכנסתי למוד של עשייה בעצימות גבוהה. זו דרך ידועה להדחיק ולברוח מהחדשות והמדיה וכל מה שאופף אותנו.

ביחד עם קבוצה של כ-20 יזמים הקמנו מרחב דיגטלי בשם "חיבוק לנפש" שנועד לאפשר מעגלי תמיכה ואיוורור לכל מי שזקוק לכך. www.hibuk.co

יום רדף יום, והייתי מסיים אותו תשוש. לא ישנתי הרבה בימים הראשונים. מי יכול היה? התמונות, המחשבות על כל מה שקרה שם, על האבדן, הכאב.

ואז החלו להגיע השמות, אנשים שמכירים, מעגל ראשון ושני ושלישי. אני לא חושב שיש מישהו במדינה שזה לא נגע בו במעגל ראשון או שני.

ואז ההלוויות, וניחומי האבלים. ועוד הודעות ועוד הלוויות. מעגל כאב שאינו נגמר.

לאחר שבוע כבר לא יכולתי יותר, הרגשתי מותש. זה פשוט יותר מדי להכיל. אז עצרתי לרגע, הורדתי הילוך וחזרתי קצת להתמקד בעצמי.

ובתוך כל הימים האלו, חוזרת לי שוב ושוב השאלה, למה דבר כמו זה קורה?

לפני יומיים נתקלתי בפוסט שכתבתי ב-25 ביולי השנה. ושם כתבתי את הפסקה הבאה:

"הכל מתפרק עכשיו ובקצב הולך וגדל. אני לא חושב שזה דווקא דבר רע. להיפך. כל שינוי קורה מתוך כך שמשהו ישן מתפרק ומת. זה הכרחי כדי שמשהו חדש יווצר.

לפני מערכת הבחירות האחרונה, אמרתי באיזה מפגש משפחתי (וזכיתי לקיטונות של ביקורת על כך) שכנראה מה שצריך לקרות זה שביבי יזכה ויקים ממשלה משלו עם כל הקיצוניים, ויקח את הדברים לקיצון. אולי רק אז אנשים יתחילו להתעורר ולהבין.

זה בדיוק מה שקורה עכשיו, רק עדיין כנראה לא מספיק.

כנראה שזה עוד צריך להחמיר ולהסלים (לצערי) לפני שזה יתפרק לחלוטין.

אני אגב מאמין שזה יתפרק. ויחסית מהר (לא יודע אם זה עניין של כמה חודשים או שנה שנתיים, אבל זה לא מאד רחוק).

אבל כנראה שכעת, נדרש משהו קיצוני עוד יותר. כדי שאנשים יתעוררו עוד ובעוד רמה."

לא יכולתי לדמיין שמשהו קיצוני כל כך וכואב כל כך יקרה, וכל כך מהר.

לא יכולתי לדמיין שהמחיר יהיה כל כך קשה ויקר.

כל כך הרבה מערכות סביבנו כבר מתפרקות והתפרקו. זה תהליך שקורה כבר במשך כמה שנים, והואץ מאד מאז הקורונה. זה לא יחודי רק לנו כאן בישראל, זה קורה בכל העולם.

מערכות מוכרות, מוסדיות, שלטוניות, וכאלו שלכאורה הינן "מובנות מאליהן" מתפרקות כל הזמן ומאבדות את הרלוונטיות שלהן.

זה קורה במערכת החינוך, מערכת הבריאות, המערכת הכלכלית, התקשורת המגויסת שאיבדה רלוונטיות, וכעת גם מערכת הבטחון. שלא נדבר על המערכת הפוליטית שמזמן איבדה את זכות הקיום שלה "בזכות" קבוצה של 120 עסקנים ומושחתים שמנותקים מהעם.

התחושה היא של התפרקות מוחלטת, ובעיקר מה שמתפרק עוד ועוד – הוא האמון של האנשים במערכות האלו, ויחד איתו גם הוודאות והבטחון שהתלות במערכות הללו יצרה אצל האנשים.

וזה מפחיד, ומטלטל מאד.

כי אם אנו לא יכולים לסמוך על המדינה שתשמור עלינו, על הצבא שיגן עלינו, על הרופאים שידאגו לנו (ולא לאינטרסים של חברות הפארמה), על התקשורת (שתדווח אמת ולא מניפולציות ושקרים), או על הפוליטיקאים שיפעלו מתוך דאגה לאינטרסים שלנו (ולא רק של עצמם ושל מקורביהם), אז איפה זה משאיר אותנו?

עם הרבה פחד, בלבול, חרדות ובאופן כללי דכאון של עם שלם שנמצא כעת בטראומה בלתי נתפסת.  

זו תקופה שחורה וחשוכה. מהחשוכות שידענו.

אחד החוקים האוניברסליים בעולם שלנו הוא חוק הקוטביות. שאומר בפשטות שלכל דבר בעולם שלנו, כמו למגנט, יש שני קטבים: חושך ואור, טוב ורע, גבוה ונמוך, חם וקר וכדומה.

למעשה, הדברים מוגדרים מעצם קיומו של הקוטב הנגדי. כלומר, לא היה קיים אור, אלמלא היה חושך שמנוגד לו. לא היינו יכולים להעריך את גובה הפסגה שטיפסנו אליה, אלמלא היינו לפני כן בתחתית ההר. לא היינו יכולים להעריך את קור המזגן אם לא היה חמסין בחוץ.

וכך גם עכשיו. בתוך כל החושך הזה, יש גם אור.

לא תמיד קל להבחין בו בתוך כל השחור שאופף אותנו, בין ההלוויות לשבעה, בין זעקות משפחות החטופים, האזעקות, הפיצוצים והדי המלחמה מכל עבר. זה טבעי שנתמקד רק במה שחשוך, ובמה שכואב. אבל יש גם אור.

אז הנה כמה נקודות אור שאני יכול לראות כרגע, מן הסתם יש עוד אחרות שכבר קיימות או שיווצרו בעתיד:

כדי שיוולד כאן משהו חדש, הישן צריך למות

אני חושב שהארוע הדרמטי שאנו עברנו ועוברים הוא כזה שבעקבותיו דברים לא יוכלו לחזור לרגיל שלהם. זה לא רק בהיבט של הממשלה והכנסת הזו שתיפול / תופל או תתפטר (מה שפחות סביר שיקרה), אני לא חושב שיש הרבה אנשים שחושבים שהם ימשיכו להחזיק במפתחות. החכמים ביניהם יניחו את המפתחות וילכו בשקט, אלה שלא, יגורשו בבושת פנים ובקלון.

השינוי שנדרש כאן הוא לא "עוד מאותו הדבר", אלא restart מוחלט על כל השיטה והמנגנונים הישנים. כשהכל מתפרק, אפשר ליצור משהו חדש.

והחדש הזה מתחיל להיווצר.

ההתארגנות האזרחית שהחלה מיד עם פרוץ המלחמה היא בסדרי גודל שלא נראו כאן בעבר. אפשר לומר כמובן שהמענה היה צריך להינתן על ידי המדינה, וזה נכון, אבל כשהכל מתפרק האזרחים קמו ויצרו כאן מערכות חלופיות, יעילות יותר, הומניות יותר, נטולות אינטרסים ופוליטיקה.

היוזמות החדשות שקורות בשטח, חזקות יותר מכל דיון תאורטי בוועדה כזו או אחרת על "איך אפשר לפתור את הבעיה". מהמקומות האלו יגיעו הפתרונות החדשים, מאנשים אחרים שאינם נגועים בשיטה הישנה ובחשיבה הישנה.

זהו ארוע מכונן להתעוררות של האנשים

עד כמה שזה חבל וכואב שהיה נדרש ארוע כל כך טראומתי, האימפקט שלו על האנשים הוא כל כך עצום, שאף אחד לא יכול להישאר אליו אדיש.

הקורונה גרמה להרבה אנשים להתעורר ולהבין את ההונאות, השקרים והמניפולציות שמאכילים אותנו כאן במשך שנים. אבל העוצמה של מה שקורה עכשיו היא אחרת.

הרבה מאד אנשים מתעוררים ומבינים שאין להם מה לסמוך על "המנהיגים", המדינה ואפילו (בצער גדול) על הצבא.

המשמעות היא שאנשים מבינים שהם צריכים להיות אחראיים על חייהם. לדאוג לעצמם. ולא להיתלות במישהו אחר, חיצוני שיציל או ידאג להם.

ראינו את זה כבר בשבת עצמה כאשר אזרחים יצאו לשטח לחלץ את בני משפחותיהם ואחרים. אין ספק שזה אבסורד שהם היו צריכים לעשות את זה במקום הצבא, אבל בהסתכלות רחבה יותר, אני רואה בכך את המקום של לקיחת אחריות אישית למצב ולסיטואציה.

ההתעוררות וההתפכחות הזו תביא בעיני אנשים למקום שבו הם עוברים למקום פרואקטיבי ופעיל בחייהם. למקום שהם לא נתלים במישהו אחר, חיצוני, ולוקחים אחריות מלאה על חייהם.

כך היה גם בקורונה, אצל אנשים ובעלי עסקים, שבמקום לחכות שהממשלה תציל אותם עם מענק מפוקפק, לקחו אחריות ויצרו לעצמם את הפתרונות הכלכליים.

הסיבה הגבוהה יותר

אם ננסה רגע להתנתק מהכאב של האירועים ונעלה גבוה יותר להסתכל על מה שקרה וקורה כאן, אני מאמין שתמיד לדברים יש סיבה גבוהה יותר.

גם כשחליתי בסרטן, חיפשתי מה הסיבה הגבוהה יותר לכך שיצרתי חווית חיים כזו עבורי.

אני חושב שבמיוחד לארועים בעלי עוצמה כזו גבוהה, ברמה הלאומית וברמה האישית, יש סיבה גבוהה יותר.

ואני מחזיק בתקווה שהארוע הזה יהווה את הטריגר להתפכחות וליצירה של משהו חדש לחלוטין בישראל.

אם נסתכל היסטורית, מדינת ישראל הוקמה מתוך החורבות של השואה. נכון שהתנועה הציונית היתה קיימת לפני והיו מחשבות על הקמה של מדינה, אבל הארוע היווה את הזרז המשמעותי שאחריו הוקמה המדינה בפועל.  היא גם יצרה אקלים פוליטי בעולם שאיפשר לזה לקרות.

אני מרגיש, שבמידה מסוימת, אנו נדרשים להקים את המדינה שלנו מחדש עכשיו. וכרגע, בהרבה חזיתות, נראה שהעם הוא זה שמוביל ומנהיג

אין ספק שהמחיר ששילמנו ואנו משלמים הוא יקר וכואב. אבל אם לא ניצור מתוך הסיטואציה הקשה הזו משהו חדש, הרי שזה מחיר ששילמנו לריק.

אז מה עכשיו?

במקום שבו המנהיגות נעלמה ודוממת (ועדיף שיהיו כך, שמענו אותם מספיק וראינו לאן הם יודעים להוביל), נוצר ואקום שבתוכו יכולים להיווצר מנהיגים חדשים. מתוך אותן יוזמות אזרחיות, יש אנשים שמביאים בשורה אחרת.

במקום שבו המדינה אינה דואגת לאזרחים שלה ומפקירה אותם, עלינו להתעורר, לקחת אחריות על חיינו כאן ולעשות עבור עצמנו את העבודה. אף אחד אחר לא יעשה את זה עבורנו.

אני אופטימי. כמו שכתב שלום חנוך ב"נגד הרוח": תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. השחר עוד יבוא.

שמחתי להתארח בפודקאסט החדש של דר' אייל הורוביץ: חכמת המצוינות.

דיברנו בפתיחות על מגוון של נושאים, בין השאר גם על המצב בארץ ועל השינויים שעברתי בחיי. 

הנה מה שהוא כתב על הפרק:

ברוכים הבאים לפרק השלישי של הפודקאסט "הדרך למצוינות". היום יש לנו אורח יוצא דופן שהקדיש את שני העשורים האחרונים להובלת אנשים פרטיים, יזמים, עסקים וארגונים בטרנספורמציות עמוקות – ערן שטרן.

לאורך הקריירה שלו, ערן עמד לצידם של מנכ"לים, בכירים ויחידים מרקעים שונים, והתמודד יחד עם אינספור אתגרים אישיים, עסקיים ופיננסיים. האינטראקציות שלו עם עשרות אלפי לקוחות בארץ ובעולם העניקו לו עושר ייחודי של ניסיון ומתנה יצירתית לפתרונות חלוציים המשנים חיים המסע של ערן עצמו משכנע לא פחות.

בתפקידו הקודם כמנהל בכיר בענקית הטכנולוגיה העולמית, אינטל, הוא ניהל תקציביים בינלאומיים של מיליוני דולרים, הוביל צוותים מגוונים ברחבי העולם, והיה בדרך לקריירה מבטיחה.

עם זאת, בשיא הצלחתו הארגונית, ערן חש שמשהו לא בסדר – הוא כבר לא הרגיש מסופק. בצעד נועז, בניגוד לחוכמה המקובלת ולעצות הסובבים אותו, הוא בחר לצאת מ"כלוב הזהב" של ההייטק ולאמץ את הייעוד האמיתי שלו: לעזור לאנשים להגשים את החלומות והמטרות השאפתניות ביותר שלהם. מאז ההצלחה באה בעקבותיו, והוא לא הביט לאחור.

בפרק זה של "הדרך למצוינות" אנחנו יוצאים למסע מאיר עיניים עם ערן שטרן. אנו מתעמקים באמנות להמציא את עצמך מחדש שוב ושוב, בניית ביטחון בלתי מעורער בתוך אי הוודאות של השינוי, רתימת כישלונות כאבני קפיצה לצמיחה, והתבוננות באיזון בין ערעור הנורמות הקבועות לבין האמונה בהן בלב שלם. השיחה הזו מבטיחה לאתגר את נקודות המבט שלך ולעורר אותך בדרך משלך למצוינות. הישאר מעודכן לדיאלוג שובה לב שיכול לעצב מחדש את ההבנה שלך לגבי צמיחה אישית ומקצועית.

אנחנו רגע לפני השנה החדשה, ועבור הרבה אנשים שנמצאים בעולמות ההתפתחות האישית והאימון, תחילתה של שנה חדשה היא תמיד הזדמנות לעצור ולהגדיר לעצמנו מטרות חדשות, ליצור תוכניות עבודה לשנה החדשה, לאתגר את עצמנו עם יעדים חדשים.

וזה מעולה. אני חושב שזה תמיד טוב לבחון את המקום שאנו נמצאים בו ולאתגר את עצמנו למקום חדש. זו המהות של התפתחות בעיני. להתקדם, מיום ליום, משנה לשנה. להפוך היום להיות קצת יותר בטוב ממה שהייתי אתמול.

בימים האחרונים, יצא לי לחשוב על כך שהשנה האחרונה, עבורי, היתה סוג של "שנת שמיטה". שנה שבה דווקא לא הצבתי לי מטרות ויעדים לשנה החדשה כמו תמיד.

האמת שזה לא לגמרי מדויק. היתה לי מטרה השנה. היא רק היתה מאד שונה במהותה מהמטרות של כל השנים שקדמו לה. היא היתה מטרה של לעצור, להסיר מעצמי תלויות, מחוייבויות, התחייבויות ולשחרר מבנים ישנים והגדרות ישנות.

עצרתי את השיווק של כל התוכניות שלי, סיימתי התחייבויות ללקוחות הקיימים, נפרדתי מהאנשים שעבדו איתי בצוות. הורדתי הילוך, או בעצם אפילו שניים/שלושה הילוכים.

זה לא היה פשוט עבורי. בכלל לא. כמי שרגיל תמיד להיות בעשייה, בהתקדמות, בחתירה לעבר מטרות ויעדים חדשים, נדרש ממני כאן דפוס פעולה אחר לחלוטין. כזה שאני בכלל לא מכיר ולגמרי לא מיומן בו.

"לעשות כלום" זו משימה מאד קשה. מאד.

זה אמנם לקח כמה חודשים, אבל בכל יום שעבר, ירדה ממני עוד מחוייבות, עוד התחייבות, עוד עשייה. עוד מבנה שהתפרק.

התפנה לי פתאום הרבה זמן עם עצמי. כזה שאין בו עשייה אינטנסיבית כמו שהייתי רגיל אליה, שאין בו חתירה לעבר מטרה כלשהי.

וזה היה לי קשוח. מאד קשוח. לקום בבוקר מבלי שיש לי מטרה מוגדרת לחתור אליה, מבלי שיש לי משימות על הראש להספיק ולסמן עליהן וי. ולפעמים לקום בבוקר עם תחושה של חוסר תכלית. זה לא פשוט.  

עצרתי הכל. גם את הפודקאסטים שלי. חודשים שלא הקלטתי פרקים חדשים. זה אולי כמעט ולא הורגש כי היו לי בצנרת הרבה פרקים מוקלטים מראש.

זה נמשך כך כשבעה-שמונה חודשים, שהרגשתי בהם שאני רק צולל עוד ועוד. זה לקח אותי עמוק עם עצמי לבחינה של מי אני מול העשייה שלי, ועד כמה העשייה שלי מגדירה אותי ואת מי שאני, בעיני, ובעיני אחרים בחוץ.

סוג של מסע פנימי עמוק.

זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שבה סיימתי משהו מבלי שאני יודע מה הדבר הבא שלי. שאני עוזב דבר אחד מבלי להתחיל תנועה לעבר הדבר השני, החדש.

להיות בסוג של ריק.

ריק חסר משמעות.

קשוח.

מתישהו סביב יום ההולדת שלי במאי, הרגשתי סוג של אנרגיה חדשה שנכנסת למערכת שלי. משהו מחדש התעורר בי. משהו ניצת מחדש. ואז התחלתי ללוות כמה לקוחות נבחרים באופן אישי.

זה משהו שתמיד אהבתי לעשות. בשנים האחרונות עשיתי את זה פחות ופחות, ובעיקר עבדתי עם קבוצות.

כשהפעם חזרתי לעשות את זה, חזרתי אחר. הרבה יותר חד ונוקב מאי פעם. לא פעם יוצא לי לעמת את מי שמולי מול דברים עמוקים והיבטים מורכבים בחייו. בלי הנחות ובלי לנסות לייפות את הדברים. אמת פשוטה. לשמחתי, מרבית אלו שאני עובד איתם אמיצים מספיק כדי להעמיק ביחד איתי פנימה ולבחון את הדברים שעולים. היו כמה שנבהלו וברחו . אני לא מאשים אותם, זה קשה להעמיק ככה עם עצמך. לגלות דברים ששנים הדחקת ולא רצית לראות. זה לא תמיד קל לראות את האמת.

אז אני משלים עוד מעט כמעט שנה של "שנת שמיטה".

שנה עם עשייה מצומצמת יחסית, עם הרבה הזנה פנימית. עם הרגעה של המערכת שלי, לתנועה הרבה יותר איטית ממה שהייתי רגיל לה.

התפנה לי זמן ללמוד דברים חדשים ולהעמיק לתחומים חדשים שמושכים אותי, סיימתי בשנה הזו לימודים בשתי תוכניות מרתקות, אחת של הכשרת מנחים בשדה המיניות הגברית, והשניה של עבודת צללים דרך קונסטלציה משפחתית. שתיהן פתחו בפני עולמות חדשים ומרתקים של עומק נוסף והשאירו אותי עם טעם של עוד.

התפנה לי זמן לעשות דברים שתמיד אהבתי ורציתי לעשות, כמו לתקלט במסיבות, להעמיק בעולם האלכוהול דרך קורס ברמנים שאני עושה עכשיו ביחד עם ניר, הבן שלי.

הגיעו אלי בתקופה הזו לא מעט פניות, הצעות והזדמנויות לעשות דברים חדשים. למרביתן סירבתי. בחנתי אותן באופן שונה מפעם. לא על פי מה אני חושב שהפוטנציאל שלהן, אלא על פי מה מרגיש לי שתואם אותי כעת או שלא. היו בתקופה הזו גם מערכות יחסים שהסתיימו עם אנשים שונים בחיים שלי. זו היתה הזדמנות עבורי להעמיק עם עצמי ולבחון מה באמת מתאים לי, מה כבר לא תואם אותי ומי כבר לא תואם אותי.

עם כל המורכבות של השנה הזו עבורי, היא היתה מבחינתי שנה של התפתחות והתקדמות, לא פחות מכל שנה אחרת שהיתה עמוסה ביעדים ובמטרות לכבוש.

מה שמביא אותי למסקנה, שלפעמים, דווקא ההתקדמות הגדולה יותר שלנו, מושגת ממקום של אי עשייה, והעמקה פנימה. להכרות שלנו עם עצמנו, עם המנגנונים שלנו, עם הפחדים והחששות, עם האזורים שפחות בא לנו לפגוש בתוכנו. וכמו שבחקלאות, שנת השמיטה מאפשרת לאדמה לנוח, ולהתחדש, כך גם לנו האנשים יש צורך בכך.

אז כשאתם יושבים לתכנן את השנה החדשה שלכם, תבדקו עם עצמכם, אולי הגיע הזמן גם לשנת השמיטה שלכם?

שתהיה לכם שנה טובה!

זה מרגיש כאילו העולם יצא מדעתו. כאילו אי שם מתחילת 2020, כשהגיחה הקורונה לחיינו, אנו מוצאים את עצמנו באיזה סוג של דהירה לעבר כאוס טוטאלי שקורה כאן. בכל המישורים.

הרבה מבנים מוכרים מתפרקים.

מערכות כלכליות, מערכות יחסים, עסקים, הפוליטיקה, הבריאות, הבטחון, רמת האמון של האנשים בגופי הממסד השונים.

מלחמה באוקראינה, נסיון הפיכה ברוסיה, הפיכה/רפורמה (תלוי באיזה צד אתם) משפטית בישראל.

הרבה מאד פירוקים של המוכר (ו"הבטוח").

והרבה מאד דברים חדשים שנוצרים כאן, כל עולם הבינה המלאכותית שהולך ומתפתח בקצב שיא שלא נראה כמוהו עד היום לאימוץ טכנולוגיות חדשות, ויהפוך מיליוני עובדים בעולם למובטלים חדשים. שמצטרפים למובטלי הקורונה, ולמיליוני העובדים שהחליטו להתפטר ולעזוב את עבודתם לאחר הקורונה (תופעת ההתפטרות השקטה).

קצב שינויים גדל והולך.

החיים בעולם של היום מורכבים יותר מאי פעם.

כי זה לא רק שהמוכר והבטוח נעלם ומשתנה, אלא גם כמות האפשרויות החדשות וההזדמנויות החדשות שיש היום הולכת וגדלה.

כשהשתחררתי מהצבא אי שם, לפני כ-30 שנים, האפשרויות שלי היו די ברורות ומאד מצומצמות: טיול, לימודים, עבודה.

היום למשוחררים הטריים מהצבא, כמות האפשרויות וההזדמנויות שפתוחות בפניהם היא עצומה. כמעט אינסופית.

המורכבות של חיינו הולכת וגוברת, מה שהופך אותם למאתגרים יותר לניווט אל מול כל כך הרבה לא נודע.

חשבו על האופן שבו חיי היומיום שלנו השתנו בשנים האחרונות: ההתקדמות טכנולוגית, השינויים הפוליטיים בעולם, הנורמות החברתיות החדשות שמשתנות שיבשו את הסדר המוכר שהסתמכנו עליו פעם. הדרך בה אנו עובדים, מתחברים לאחרים ואפילו כיצד אנו מגדירים הצלחה מתפתחת ומשתנה כל הזמן. זה לא מפתיע שכל כך הרבה אנשים מרגישים אבודים, חרדים וחסרי בטחון וכיוון מול חוסר הוודאות שהשינויים האלו גורמים להם להרגיש.

שמחתי להתארח בפודקאסט "מתנהלים בחכמה" של אמיר צוקר

הנה מה שאמיר כתב על הפרק:

שיחה מרתקת עם אחד המנטורים הוותיקים בישראל, שבמשך מעל 15 שנים השפיע ושינה את חייהם של אלפי אנשים, תוך כדי מסע אישי מרתק שלו עצמו – ערן שטרן על התנהלות נכונה בתקופה של אי-וודאות, על כשלונות והצלחות, על הצעדים הקטנים שמרכיבים מסע ארוך, ועוד..