סוף סוף מתפנה קצת לכתוב על הריטריט "50 גוונים של חופש" שהסתיים ביום ראשון השבוע.

אם יש משהו שהבנתי על מה שקורה לי עם הריטריט הזה, הוא שבכל פעם שהוא מתקיים, אני נדרש לעבור בו איזו שהיא קפיצת מדרגה.

זה לא רק שהמשתתפים עוברים בו תהליך עמוק עם עצמם, כך קורה גם לי.

אז נכון שאני הוא המוביל של הרכבת הזו, הקטר. אבל ביחד עם זה, אני גם קרון ברכבת, בתהליך העמוק שסוחף את כולנו שם.

התכנסנו ביום רביעי שעבר, 22 אנשים, שיוצאים ביחד למסע חקירה פנימית עמוק.

לאף אחד מאיתנו לא היה מושג מה מצפה לנו.

לכל ריטריט, לכל קבוצה, יש את התמה שלה. כל פעם זה משתנה מקבוצה לקבוצה.

למדתי לבוא בסקרנות לגלות מה תהיה התמה של הקבוצה הזו.

בשבת בבוקר, כשהתארגנתי לקראת פתיחת היום הרביעי של הריטריט, עוד תהיתי ביני לבין עצמי מה התמה של הקבוצה הזו, ואז בשמונה ורבע בבוקר זה כבר היה ברור.

ההתראה הראשונה של פיקוד העורף תפסה אותנו בתחילת הפעילות של הבוקר. עוד לא הבנו אז, שזו רק היתה ההודעה על כך שנפתחה המלחמה, ולא באמת אזעקת טילים.

הלחץ והסטרס מיד ניכרו אצל האנשים, אז נכנסנו למרחב הסדנה, שלשמחתנו היה גם מרחב מוגן, שמנו מוסיקה, ורקדנו…

שחררנו קצת את המתח שכלוא בגוף, שקשקנו אותו ויצאנו לארוחת בוקר.

בזמן הארוחה, ישבתי עם הצוות וחשבנו מה עושים מכאן.

באופן טבעי, אצל רבים עולה הלחץ, הסטרס, הפחד. הרצון לחזור הביתה, להיות עם המשפחה.

היה לי ברור בתוכי, שאם נפזר את הריטריט, לא נוכל לחזור שוב לאותה נקודה שהיינו בה.

יש משהו מאד מיוחד, עמוק ועוצמתי, בתהליך הזה שקורה לקבוצה ביחד.

את האנרגיה הזו, לא ניתן יהיה לשחזר אם היינו משלימים את היומיים הנוספים במועד מאוחר יותר.

אז מבחינתי, רציתי שנמשיך ונסיים את הריטריט כמתוכנן.

אבל זה אני.

אני לא יכול לבחור ולהחליט עבור המשתתפים.

בשלב הזה, התסריט הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו הוא שאנו ממשיכים ויהיו 4-5 אנשים שיעזבו.

לאחר ארוחת הבוקר, במעגל עם כולם, פתחתי את זה איתם, וביקשתי לשמוע אחד אחד, מה הם מרגישים, האם ירצו להמשיך, מה יעזור להם להרגיש בטוחים יותר ולהמשיך איתנו.

הזכרתי את מה שאמרתי להם בפתיחת הריטריט, שהחכמה היא לא לדבר על חופש בחיים שלנו בתנאי מעבדה, של ריטריט, כשהכל נוח ונעים, אלא לפגוש את החיים עצמם.

ובתוך החיים עצמם, עם כל המורכבויות שיש לנו, לראות איך אנחנו יכולים להביא יותר חופש לחיים שלנו.

והארוע הזה שאנו נמצאים בו, הוא החיים עצמם.

תמיד יהיו ארועים, נסיבות, מחוייבויות, אתגרים.

והמציאות סידרה לנו מגרש אימונים מטורף לדבר הזה עצמו.

אחד אחד הם שיתפו במעגל, ובסיומו, החליטו כולם להישאר ולהמשיך עד הסוף.

וביומיים הבאים המשכנו. העובדה שהיינו בתוך מרחב מוגן הקלה, וכך גם כשהיו בחוץ אזעקות, המשכנו בפעילות כמעט ללא הפרעה.

זו היתה חוויה מאד משמעותית עבורי, להצליח ולהחזיק את המרחב העדין הזה, ביחד עם כל הסטרס והלחץ שמגיע מבחוץ, החששות של המשתתפים, ושלנו.  

זה דרש את קפיצת הגדילה שלי, בהובלה, במנהיגות ובאמון.

כולנו קיבלנו את מגרש האימונים שלנו.

אחרי שחזרנו, ביום שני, חוויתי את נפילת המתח.

אז הבנתי כמה אנרגיה נדרשה ממני להחזיק את המרחב והארוע הזה ביחד.

עכשיו מתחיל לאט לאט לחזור לעצמי

ולא הייתי יכול לעשות זאת לבדי.

יחד איתי היתה שם ורד אהובתי, שהביאה את הרגישות והחוכמה שלה ותמכה לא רק בי בתוך הסערה הזו, אלא בכל שאר הקבוצה.

אורן ומיה שהיו אסיסטנטים, ועזרו לנו להחזיק את הקבוצה ביחד.

גילת שהיתה ההלפרית שלנו ודאגה שהכל יתקתק כמו שצריך.

ורוני, שדאג להנציח ולצלם אותנו שם, ברגעים הכל כך מיוחדים שעברנו שם ביחד.

ותודה אחרונה, למשתתפים עצמם, על ההתמסרות, ועל הבטחון שנתתם בי ובצוות, ונשארתם עד הדקה האחרונה, כשסיימנו ביום ראשון בחמש אחר הצהריים.

תודה!

לא מזמן עשיתי קצת סדר בספרייה שלי ונתקלתי בספר "מחכים לגודו", המחזה שכתב סמואל בקט.

פעם לפני הרבה שנים קניתי אותו כי השתמשתי בקטע קצר ממנו בסדנה שהעברתי.

מאז לא פתחתי אותו.

תכל'ס זה אחד המחזות הכי משעממים שיש בעולם.

שני קבצנים/בטלנים יושבים מתחת לעץ כל היום ומחכים.

מחכים לגודו.

הם בדיאלוגים אינסופיים ומשמימים, תוהים, שוקלים וחושבים מה יעשו אם הוא יבוא, ומתי הוא יבוא, ואם בכלל…

ובפועל, בנתיים לא קורה כלום.

הם עדיין יושבים שם מתחת לעץ ומחכים, באותו המקום שלפני כ-15 שנים היו כשקניתי את הספר הזה.

כל המצב הזה די מזכיר את המצב של הרבה אנשים כרגע סביב המצב עם אירן.

יושבים, ומחכים.

קוראים פרשנויות, מלהגים, מתדיינים, שוקלים לכאן ולכאן, יוצרים תרחישים משל עצמם, מנתחים תרחישים של אחרים…

ובפועל – לא עושים כלום.

האמת שזה לא מדוייק. לא עושים במודע כלום. בפועל קורים כמה דברים:

• הם לא מקדמים שום דבר משמעותי בחיים שלהם
• הם מעמיסים את התודעה שלהם ברעל אינסופי
• הם מדרדרים את האנרגיה שלהם
• הם מכניסים את עצמם לסטרס ולחץ
• וגם את המשפחה שלהם והסובבים אותם
• הם בשיתוק ובפחד
• ובעצם משרתים את המטרה האולטימטיבית של האירנים: משבשים לעצמם את החיים.

וכל זה – עוד מבלי שטיל אחד נורה לכיוון ישראל.

הישג די מדהים מבחינת האירנים, אם תשאלו אותי…

הרבה אנשים פשוט שמו את החיים שלהם ב-hold ומחכים שיקרה משהו.

• הם הפסיקו לתכנן תוכניות לעתיד, אפילו לעתיד הקצר כמו הצגה או הרצאה בשבוע הבא…
• הם לא מתחייבים כלפי אף אחד ושום דבר
• הם מבטלים תוכניות שכבר היו להם לעתיד
• ובגדול רק יושבים בפחד, בוהים בטלוויזיה וברשתות ומחכים שמשהו יקרה.

אם היה בדברים האלו משהו שבאמת היה עוזר או משפר את המצב, אז ניחא. אבל אין בכך שום דבר שעוזר במשהו.

להיפך, זה רק מזיק.

לאדם הרגיל מן הישוב (שזה רובנו) אין באמת השפעה על המצב עם אירן, אם יגיבו או שלא ואיך.

אבל לכל אחד מאיתנו יש שליטה מלאה על האופן שהמצב הזה ישפיע עלינו ועל הסובבים אותנו.

אנחנו כבר למעלה משנה חיים במצב של חוסר וודאות קיצוני, הסיטואציה הספציפית כעת עם אירן לא משנה את זה יותר מדי.

ואם נהיה רגע כנים עם עצמנו, כל החיים שלנו הם סוג של חוסר ודאות אחד גדול.

אנחנו חיים מתוך אשליה שיש לנו ודאות, אבל בפועל לא. האשליה הזו מסייעת לנו לתפקד ביום יום.

וכעת, עם כל מה שקרה ב-7/10 ואחריו הוא שהאשליה התנפצה. וכעת קשה לנו יותר לתפקד בגלל שמרביתנו לא מורגלים לפעול בתנאים של חוסר ודאות קיצוניים.

ודפוס הפעולה של מרבית האנשים מול חוסר וודאות – הוא שיתוק.

הדרך האפקטיבית יותר, היא הפוכה.

הדרך להקל על תחושת חוסר הוודאות היא על ידי יצירה של עוגנים שמעניקים לנו תחושת ביטחון.

כל תוכנית לעתיד שאנו עושים היא סוג של עוגן כזה.

דווקא עכשיו זה הזמן לפעול.

דווקא עכשיו זה הזמן לתכנן קדימה ולעשות תוכניות לעתיד. (כך או כך, הם כנראה ישתנו בהמשך הדרך).

דווקא עכשיו זה הזמן לשמור על התודעה שלנו נקייה. להפסיק לצפות בחדשות, להמעיט במדיה, ובשיחות עם אנשים מפוחדים והיסטריים.

דווקא עכשיו זה הזמן לקדם את הדברים שחשובים לכם.

דווקא עכשיו זה הזמן לשמור על האנרגיה שלנו, לחזק ולהעצים אותה.

דווקא עכשיו זה הזמן להראות דוגמה אישית לילדים שלנו, שאנו לא משותקים מפחד אלא פעילים, חיוניים ונמרצים. להראות להם שלמרות כל האירועים המורכבים שאנו עוברים, אנו ממשיכים לקיים את החיים שלנו כאן בארץ.

כתבתי קודם שלאדם הרגיל מן הישוב אין השפעה על המצב עם אירן. אבל בעצם, דווקא יש לנו.

אם כל אחד מאיתנו יפעל כפי שכתבתי כאן, למרות האיומים וההפחדה הרבתית שאנו חווים (לא רק מאירן, גם מהמנהיגים שלנו, ומהתקשורת שמלבה את הפניקה בצורה משמעותית), נוכל להראות שהחיים כאן ממשיכים. למרות הכל.

החיים חזקים מהכל.

אנחנו כאן בשביל לחיות.

לא בשביל לשבת מפוחדים בבית. לא מזמן זה היה מ"מגיפת סוף העולם", ועכשיו זה מהאירנים. מחר זה יהיה מ"משבר האקלים" או מחייזרים או מכל המצאה יצירתית אחרת שימציאו.

כי קל יותר לשלוט באנשים מפוחדים.

הם לא שואלים שאלות.

הם לא מטילים ספק.

הם מסתפקים במה שנותנים להם.

ועכשיו השאלה, איך אתם בוחרים לחיות?