אי אפשר שלא להצטרף לטרנד ולכתוב גם על הסדרה של כאן 11 "מקום שמח".

כל הפיד שלי מלא בזה.

וכנראה שזה לא במקרה.

יש משהו בסדרה הזו שמצליחה לדקור בדיוק איפה שכואב.

איפה שאנחנו מפחדים להסתכל.

איפה שהלב יודע שמשהו שם מוכר מדי.

גם אני בסיבוב הקודם שלי הייתי במקום הזה.

המקום שבו אתה מתעורר יום אחד ולא בטוח לאן נעלמה האהבה שהיתה פעם ברורה כמו אור יום.

הרבה אנשים שמעיזים לדבר על זה איתי, אומרים את זה בצורה דומה:

לא קרה משהו גדול.

לא איזו דרמה.

לא פרידה.

לא סיפור מטורף.

פשוט…

לאט, לאט.

Little by little.

שחיקה שקטה.

עייפות.

התרחקות.

חוסר תשומת לב קטנטן שבשגרה הרגילה של יום שלישי בצהריים לא נראה משמעותי מדי.

אבל כשהוא מצטבר לאורך שנים, הוא הופך להרים של ריחוק.

וזה כמעט תמיד נראה אותו הדבר.

זוג רגיל. אנשים טובים. באמת אוהבים.

עובדים קשה. מגדלים ילדים. משלמים חשבונות.

מנווטים בין עייפות להישרדות.

משימות. מחויבויות. אחריות.

מרחב קטן מדי לנשימה. לחיבור.

ובתוך כל זה, הזוגיות יורדת בסדר העדיפות והופכת לפרויקט תפעולי ולא למערכת יחסים חיה.

הם הופכים להיות סמנכ"לי תפעול של חברה שנקראת "משפחה בע"מ".

החברות מתפוגגת ונשארים שותפים לדירה. ולחיים.

שיחות עומק רגשיות ואינטימיות מתחלפות בשיחות של מי אוסף מהגן ומי משלם את החשמל.

יוצאים למסעדה פעם בחודש כדי להרגיש שעשינו משהו. לסמן V על בילוי משותף.

אבל אם מסתכלים סביב, רואים זוגות שיושבים ביחד, אבל כל אחד בבועה שלו עם הנייד.

ויש גם את המיניות, שנעלמת לא כי אין חשק.

אלא כי לפני חשק צריך קרבה.

ולפני קרבה צריך אינטימיות.

ולפני אינטימיות צריך להרגיש שרואים אותי.

וכשאין את זה, המפגש המיני הופך לטכני,

למשהו שקורה פחות.

עד שהוא נשחק ונעלם.

ואנשים נשארים עם תחושת בדידות בתוך קשר שיש בו לכאורה הכל.

חוץ מהדבר שבאמת רצינו: קרבה, אהבה, אינטימיות ותחושה שיש לי איפה להניח את הראש כשקשה לי.

אז מחפשים ריגושים בחוץ.

אחד הולך לקבוצת רכיבה.

השניה מצטרפת לקבוצת כדורשת.

השלישי נשאב לעבודה ועף על הקריירה שלו.

הרביעית לקורסים והתפתחות אינסופית.

וזה נהדר שיש חיים אישיים. חובה אפילו.

זה באמת חשוב שלכל אחד יהיו את תחומי העניין, העיסוקים והחברים שהם רק שלו.

אבל הרבה פעמים זה מגיע ממקום אחר:

לא טוב לי בבית.

אני מרגיש שלא רואים אותי.

ריק לי מבפנים.

אז אולי בחוץ אמצא משהו שיזיז לי את הנשמה. שירגש אותי.

ובחוץ באמת יותר מעניין.

כי כל מה שחדש תמיד מעורר.

ולפעמים כן, זה הולך רחוק יותר.

כשמישהו מוצא מישהי אחרת שנותנת לו לחוות את הניצוץ שנעלם לו בבית.

או מישהי מוצאת מישהו שמזכיר לה שהיא קיימת ושרואים אותה.

וזה אף פעם לא ביום אחד.

זה לא כי משהו קרה או התפוצץ פתאום.

לא כי יש בעיה אחת גדולה.

זה בגלל אלף רגעים קטנים שלאט לאט בונים חומה.

רגעים שלא שמנו לב אליהם בזמן אמת.

Little by little.

כמו הצפרדע שמתבשלת בלי להרגיש.

היא לא מרגישה את שינוי הטמפרטורה עד שהמים כבר ממש רותחים.

אבל אז זה מאוחר מדי לקפוץ החוצה.

אבל זה לא חייב להיות ככה.

זה הפיך.

אפשר לעצור את התנועה הזו ולהפוך את הכיוון.

אפשר לחזור.

אפשר להצית.

אפשר להתעורר ביחד מחדש.

זה דורש לקחת אחריות.

זה דורש "לעבוד בזה".

לתת לזה את המקום ולתעדף את זה גבוה בסדרי העדיפות שלנו.

כן, לפעמים גם, לפני הילדים.

לפני העבודה או הקריירה.

לפני שמטפלים בהורים או בשאר המשפחה.

לתעדף אותנו.

את הקשר ואת האהבה שלנו.

נשמע טריוויאלי?

ממש לא.

הרבה זוגות, לא יהססו לרגע לפני שירשמו את הילד לעוד חוג או יקנו לו פלאפון חדש.

אבל לעצמם, לאפשר להם סופ"ש זוגי, או ריטריט זוגי, או כל פעילות זוגית אחרת, הם יהססו, יחשבו על כך עוד ועוד.

ובמקרים רבים יוותרו.

כי הילדים חשובים יותר.

או כל תירוץ אחר.

~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב, ורד ואני נקיים את ריטריט הזוגות שלנו "חוזרים לאהבה".

סופ"ש זוגי, בקבוצה אינטימית של 10 זוגות בלבד.

שבאים כדי לעצור לרגע את הרעש של החיים ולהיזכר בנו.

ללמוד מחדש לגעת, לדבר אינטימית, לנשום ביחד, ולגלות מחדש אחד את השניה.

לעורר את התשוקה, הרצון והמשיכה.

בלי דרמות גדולות. פשוט. אבל עמוק.

אם מצאתם את עצמכם או את הזוגיות שלכם איפשהו בין השורות האלו.

ואתם מרגישים שהגיע הזמן להחזיר נשימה, חיות, קרבה ותשוקה לקשר שלכם.

אז אולי הריטריט הזה הוא בדיוק הרגע לעצור ולהגיד לעצמכם אנחנו מתעדפים אותנו עכשיו.

עוד פרטים מחכים לכם כאן >>

שלשום הסתיים עוד ריטריט של "50 גוונים של חופש".

זה היה הריטריט הרביעי וכל אחד מהם שונה מהאחרים.

התחלנו ביום רביעי בצהריים, 24 אנשים זרים.

מבוכה, שקט, תהיות של אנשים בינם לבין עצמם (וגם חלק בקול), אם הגיעו למקום הנכון.

חמישה ימים אחר כך, בראשון אחר הצהריים זה הסתיים. כבר לא זרים. 24 אנשים שהרשו אחד לשני להציץ לעומק הלב והנשמה אחד של השני.

צחקנו על כך שזה הריטריט ש"ביזבז" הכי הרבה טישו. אני חושב שרק אני לבדי פרקתי חבילה.

יש משהו כל כך משחרר במרחב של אהבה שמאפשר לאנשים להביע רגשות, לדבר את הכאבים, לשתף במה שבאמת חי בהם, לבקש חיבוק או עזרה או סתם לראות עיניים טובות שמביטות בך.

יש משהו כל כך משחרר במרחב שבו הסיפור שלך לא משנה. לא משנה מי אתה ומה ההיסטוריה או התואר או התפקיד שלך. מה שבאמת משנה הוא הלב שלך, וזה מה שאחרים רואים, ובעיקר – פוגשים מרגישים.

זה תמיד מפעים אותי לראות איך האנשים מתקלפים במהלך הימים האלו. מבוקר לבוקר הם משילים עוד ועוד משקל מכביד.

קילוגרמים של אשמה, של כאב, של ציפיות (של עצמי ושל אחרים), של ריצוי, של ביקורת עצמית ושיפוטיות. ובמקומם הכניסו עוד ועוד אהבה לחייהם.

וגם אני עברתי שם תהליך עמוק מאד עם עצמי.

משתף כאן בשלושה היבטים אישיים שחוויתי מול עצמי.

הראשון:

בשנתיים האחרונות, בתוך התהליכים והטיפולים שאני עצמי עובר, יותר ויותר הסכמתי לקבל על עצמי, שהכוח האמיתי שלי הוא אהבה.

זה לא פשוט לי לומר/לכתוב את זה, כי זה עדיין, באיזה שהוא מקום בתוכי, נתפס לי כמשהו רוחניקי כזה, של "מחבקי עצים" וזו זהות שממש קשה לי לקבל על עצמי.

אבל אם אני מצליח לכמה רגעים, לנתק את הזהות הזו, מהמהות שלה, אז אני ממש יכול לראות איך האהבה שבי היא כח מאד עוצמתי וחזק.

וזה גם מה שהנחתי בפתיחה של הריטריט, ברביעי האחרון. אמרתי למשתתפים, שהיו אז עדיין, קבוצה של זרים מוחלטים, שהבסיס לכל מה שאנו יוצרים כאן במרחב המשותף הוא – אהבה.

וזה מה שהיה שם – בלי סוף אהבה, ללא תנאי, ובעוצמות גבוהות.

והפעם, היה לי קל יותר לראות ולקבל את זה, שזה מה שיש שם. ולקבל את זה בעצמי, על עצמי.

השני:

לפני כמה חודשים, כשהייתי בטיול שלי בקוסטה ריקה, עברתי שם סשן מאד עוצמתי וחזק אצל מטפל הודי. אלו היו 3 שעות שהיה בהם הרבה כאב, לצד תובנות עמוקות וגם מידעים שהגיעו אלי.

באחד הרגעים שם, קיבלתי את ההכרה (או אפילו הציווי) להסתכל על עצמי כאיש של ריפוי. זה משהו שגם עלה בצורה מסויימת בעבר בתהליכים קודמים שעברתי, אבל הייתה בי הרבה התנגדות לכך.

וגם שם, במהלך הטיפול ההוא, ההתנגדות הזו הופיעה.

עבורי, יש משהו מאד מחייב ומשמעותי במילה "ריפוי". ואני מתייחס אליה בסוג של חרדת קודש.

כי בעולם שלנו שהפך להיות כל כך סיסמתי ואינסטנט, שבו כולם מחפשים את "גלולת הקסם" שתפתור להם את כל צרותיהם, יש בעיני כבר סוג של זילות בכל כך הרבה מילים. כמו ריפוי.

בראיון שקיימתי לפני כמה שבועות עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה שכנות בשדה של אהבה = ריפוי.

וזה בדיוק מה שהיה שם בריטריט, הרבה מאד כנות ואותנטיות, אינטימיות עמוקה ופגיעות, על מצע של אהבה. אהבה ללא תנאי.

אנשים נפתחו ושיתפו על מקומות מאד קשים ומורכבים שעברו, מטענים כואבים שסוחבים איתם הרבה מאד שנים, ופתאום שם, הצליחו להניח אותם ואפילו לרגע אחד, ולא לשאת את כל המשקל הזה עליהם לבד.

המילה שחרור חזרה על עצמה הרבה פעמים אצל אלו שעשו זאת.

ביום שבת בצהריים, אחרי שיצאנו להפסקת הצהריים והאולם התרוקן, ורד חיבקה אותי ואני התפרקתי.

אחרי הימים האחרונים שעברנו, ומה שקרה שם לאנשים, פתאום הרגשתי את זה.

הרגשתי את הריפוי שהיה שם.

והייתי, לראשונה, מוכן לקחת על כך בעלות. על היכולת שלי ליצור מרחבים כל כך מיוחדים כאלו שריפוי מתאפשר שם.

במעגל הסיום אחד המשתתפים דיבר אלי ואמר לי שאני מנהיג של ריפוי דרך אהבה.

ואז, לראשונה, המילים האלו לא עוררו בי התנגדות. הסכמתי לקבל אותן.

השלישי:

במעגל הסיום, אנשים אמרו לי תודה.

תמיד, בסיטואציות כאלו, הייתי שומע את המילים, אבל לא תמיד זה היה נכנס לי ללב. לא תמיד הרגשתי את זה.

הפעם הרגשתי. ממש הרגשתי את התנועה של הלב. את הרטט שלו, את התודה של האנשים, נכנסת עמוק ללב שלי ומרטיטה אותו מבפנים.

אולי זה בגלל כל הימים האלו שהלב היה כל כך פתוח ורוטט גם ככה.

אני לא יודע, וזה גם לא באמת משנה. מה שמשנה הוא שהרגשתי את זה וזה הלך איתי הביתה, ועודנו שם איתי בפנים.

כמישהו שתמיד עבד מאד עם הראש, עם צד מנטאלי מאד מאד חזק, התחושה הרגשית שחוויתי שם בימים האלו, היתה מאד עוצמתית ומשמעותית.

זה היה גם שיקוף מאד חזק עבורי, על הדרך שעשיתי בשנים האחרונות ועל פתיחת הלב והמערכת הרגשית שלי.

ולא הייתי יכול לעשות את זה לבד. יחד איתי החזיקו את המרחב הזה, ורד, אהבתי,. שהאנרגיה שלה נוכחת וחזקה במרחב ושהנוכחות שלה בריטריט כל כך משמעותית עבורי, ועבור כל אחד מהמשתתפים.

וגם רוני וכינרת שהיו אסיסטנטים והביאו את הלב שלהם בצורה כל כך עמוקה ומשמעותית והיו שם בשבילי ובשביל כל האחרים.

תודה לכם ועליכם!

~~~~~~

ממש בקרוב נצא שוב למסע משותף בריטריט "50 גוונים של חופש".

הוא מיועד לאנשים אמיצים שמוכנים להביא עוד כנות ואמת לחיים שלהם.

שמוכנים לפגוש את עצמם ולהביא יותר אהבה וקבלה עצמית לחיים שלהם.

אם אתם מרגישים אתם אחד מהם, הנה הצעד הבא שלכם >>

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי.

יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז.

אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש.

וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם.

ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים.

המשפט היה:

ריפוי = כנות בשדה של אהבה

בום!

פתאום הנקודות התחברו לי.

הבנתי למה המשתתפים הריטריט "50 גוונים של חופש" התכוונו במשובי הסיום שלהם ובדברים שאמרו.

אחד הפידבקים שחזרו עליהם שוב ושוב ושוב, היה שהם הרגישו המון אהבה במרחב שנוצר.

האהבה הזו נתנה להם המון בטחון להיפתח, להרגיש בנוח לחשוף בעצמם דברים (מול עצמם ולעיתים גם מול אחרים), ובעיקר – להתבונן בכנות על עצמם, על החיים שלהם, על הבחירות שלהם, ועל הרצונות שלהם.

מרחב של אהבה מעניק לנו בטחון.

הבטחון מאפשר לנו לפגוש עוד חלקים בתוכנו ולהסתכל עליהם בכנות. לראות את האור שבנו וגם את החלקים שבצל.

בלי הבטחון, יהיה לנו מאד מפחיד וקשה להעז ולהתבונן עליהם. האהבה והבטחון מאפשרים את זה.

וכשמעזים להסתכל על כל החלקים שלנו, כולל הכואבים והמורכבים שיש בנו (ובכולנו יש), אפשר גם לקבל ולהכיל אותם במקום להדחיק ולהסתיר אותם (מה שעשיתי בהצלחה מרובה חלק ניכר מחיי).

ואז אנו יכולים להיות יותר ויותר כנים עם עצמנו. לראות את האמת שבנו. גם אם היא לפעמים מורכבת.

כשאנו רואים את כל החלקים שבנו, ומוכנים לקבל אותם ואפילו לאהוב את עצמנו ביחד איתם, יש שחרור של הרבה מאד אנרגיה שהשתמשנו בה כדי להסתיר, להדחיק או לתחזק איזו פרסונה חיצונית שהיא לא אנחנו.

האנרגיה הזו שמשתחררת, ולא נדרשת יותר, מורגשת כתחושה עמוקה של הקלה, שחרור וחופש.

והיא זמינה לנו לדברים אחרים בחיים שלנו.

במקום אנרגיה שמתבזבזת על הסתרה, הדחקה ותחזוקה של פרסונה מזויפת, יש אנרגיה זמינה ליצירה, להתחדשות, לאהבה, לעומק ואינטימיות.

במקום אנרגיה שמכלה את הכוחות שלנו, יש אנרגיה חדשה שמעוררת ומעניקה לנו חיים ותשוקה.

במקום אנרגיה שמרחיקה אותנו ממי שאנחנו באמת, יש אנרגיה שמחברת אותנו לעצמנו.

זה שינוי עצום.

זה שינוי עצום בחיים ובכל חווית החיים.

ושם, גם יש פוטנציאל לריפוי.

כי כשאני מוכן להתבונן על עצמי ועל החיים שלי בכנות, אני יכול להשלים ולקבל את כל החלקים שבי, לאהוב את עצמי על שלל היבטי וחלקי.

ואהבה עצמית, לדעתי, היא הריפוי הכי גדול שיש.

היא הכוח הכי חזק שיש לנו.

וככל שאנו אוהבים יותר את עצמנו, כך נוכל גם לתת יותר אהבה לאחרים.

כי כמו עם כסף, כך גם עם אהבה ואנרגיה: אני לא יכול לתת לאחרים יותר ממה שיש לי.

כנות בשדה של אהבה מאפשרת ריפוי.

ואיזו ברכה זו לחיים שלנו!

~~~~~~

ממש בקרוב נצא שוב למסע משותף בריטריט "50 גוונים של חופש".

הוא מיועד לאנשים אמיצים שמוכנים להביא עוד כנות ואמת לחיים שלהם.

שמוכנים לפגוש את עצמם ולהביא יותר אהבה וקבלה עצמית לחיים שלהם.

אם אתם מרגישים אתם אחד מהם, הנה הצעד הבא שלכם >>