הוא ישב מולי בקליניקה ושיתף שאחרי הרבה הרבה זמן הוא נהנה מסוף שבוע עם עצמו לבד.

בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.

לבד, עם עצמו.

שאלתי אותו מתי בעבר הוא איפשר לעצמו זמן כזה.

הוא חשב קצת ואמר, רק כשהייתי טס לחו"ל מטעם העבודה.

והתשובה שלו החזירה אותי כ-25 שנים אחורה. לתקופה שבה עבדתי באינטל.

נזכרתי עד כמה אהבתי את הנסיעות העסקיות לחו"ל. והיו לי לא מעט כאלו.

אהבתי אותן לא רק בגלל הנסיעה לחו"ל, השהיה במקומות חדשים, הפינוקים במסעדות. אלו בוודאי היו כיפיים.

אהבתי אותן, בגלל שזו היתה ההזדמנות שלי להיות בשקט רק עם עצמי לבד.

בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.

מה שאני מבין היום (ולא הבנתי אז), שבעצם השתמשתי בלגיטימציה החיצונית של נסיעה עסקית מטעם העבודה, כתירוץ טוב להתרחק קצת משגרת החיים האינטנסיבית, מהמחוייבויות, מהמשימות.

בשפה פשוטה אפשר לקרוא למה שעשיתי: לגנוב את החופש שלי.

במקום שתהיה לי הלגיטימציה העצמית, הרשות הפנימית לעצמי, לקחת לעצמי זמן שקט שהייתי צריך. גנבתי אותו.

זו תופעה שקורית בהרבה היבטים שונים של החיים.

אנחנו משתמשים במניפולציות כדי להשיג את מה שאנחנו באמת רוצים, במקום פשוט לבקש (או לדרוש) את זה באופן ישיר.

אנחנו מחפשים הצדקה ולגיטימציה חיצונית, סוג של תרוץ "טוב", שיאפשר לנו את מה שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו לבקש בצורה ישירה.

אנחנו גונבים את החופש, כי אנחנו לא מאמינים שהוא מגיע לנו בצורה לגיטימית.

אנחנו עושים את זה כל הזמן.

אנחנו מוצאים דרכים יצירתיות ומניפולטיביות כדי להשיג לעצמנו קצת שקט.

במקום פשוט לבקש אותו באופן ישיר.

למשל כשאנחנו מייצרים ריב בכוונה.

אנחנו נטפלים למשהו קטן שמקפיץ אותנו.

אנחנו מרימים את הקול טורקים את הדלת ומסתגרים בחדר.

אולי אפילו לוקחים את האוטו ונוסעים להירגע.

השגנו לעצמנו כמה שעות של שקט ולבד.

או כשאנחנו משתמשים בעבודה כתירוץ האולטימטיבי.

אנחנו נשארים במשרד עוד שעתיים או פותחים את הלפטופ בבית אל תוך הלילה.

יש לי "פרויקט דחוף" אנחנו אומרים.

אבל האמת היא שפשוט חיפשנו לגיטימציה חיצונית לא להיות חלק מההמולה של הבית.

להיות פטורים מהמקלחות, ההשכבות והשיחות על מה קרה היום.

לפעמים אנחנו אפילו מזמנים לעצמנו מחלה.

פתאום יש לנו מיגרנה איומה או כאב בטן בדיוק לפני אירוע או ארוחת שישי אצל ההורים.

הגוף שלנו משתף איתנו פעולה כדי לייצר לנו פטור רשמי.

פטור ממחויבות חברתית/משפחתית שלא באמת רצינו להיות בה.

לפעמים היא תאמר שכואב לה הראש.

פשוט כי לא נוח לה לומר לו שהיא לא רוצה לשכב איתו הלילה.

בכל המקרים האלו השגנו את החופש שלנו.

אבל זו גניבה.

זו מניפולציה שאנחנו עושים על הסביבה ובעיקר על עצמנו.

כי אנחנו מאמינים שאסור לנו פשוט להגיד אני צריך עכשיו שעתיים לעצמי.

או לא מתאים לי לבוא היום כי אני עייף.

או שלא מתאים לי לשכב אתך הערב.

אבל מה המחירים שאנו משלמים על כך?

דרמות, מריבות, כעסים, ניכור מול הצד השני.

ויש מחיר גבוה עוד יותר.

לא מול אחרים.

מול עצמנו.

זה המחיר של לאמן את עצמנו להאמין שלא מגיע לנו.

שלא מגיע לנו רק מעצם כך שאנו רוצים את זה.

אז אנחנו צריכים לגנוב את זה.

אנחנו חושבים שאם נבקש את מה שאנחנו באמת צריכים נראה אנוכיים.

שאולי יכעסו עלינו.

שאולי יתאכזבו מאיתנו.

אז אנחנו משתמשים במניפולציות כדי שהצד השני יוותר לנו.

אבל חופש אמיתי לא מושג דרך גניבה.

חופש אמיתי מגיע מתוך כך שאנחנו מוכנים לעמוד מאחורי הצרכים והרצונות שלנו.

כשאנחנו מבינים שהרצון שלנו בשקט בלבד או פשוט בחופש מפעולה הוא לגיטימי בדיוק כמו כל צורך אחר.

בלי תירוצים בלי דרמות בלי מחלות.

פשוט כי זה מה שנכון לנו כרגע.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אם נמאס לכם לגנוב את החופש במניפולציות, מוזמנים להצטרף אלינו לריטריט "50 גוונים של חופש" הקרוב.

שנתיים עברו מאותו בוקר נורא שכולנו התעוררנו אליו.

וגם הבוקר התעוררתי מהדי הפיצוצים בעזה שמרעידים את הבית שלי, למרות שאני גר במושב ליד אשדוד, הם מורגשים כאן היטב.

לפני שבוע, בבוקר יום כיפור השתתפתי בשיחה שבין השאר דובר בה על המלחמה הזו שלא נראה שיש לה סוף. ועלו בי כמה מחשבות על ההקבלה בין מה שאנו חווים בשנתיים האלו כעם, ולחיים האינדיווידואלים של כל אחד מאיתנו.

אף אחד לא בא

בשנתיים שעברו יצא לי לפגוש וגם לראיין כמה מהאנשים שהיו שם, בבתים בקיבוצים המותקפים, סגורים בממ"ד ומחכים שמישהו יבוא ויציל אותם.

ואף אחד לא בא.

אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את התחושה הנוראית הזו.

לאחר שנים שבהם כולנו חונכנו להאמין שיש על מי לסמוך. שכשנצטרך אז הצבא והמשטרה יהיו שם להגן עלינו.

וברגע האמת, כשצריכים אותם יותר מתמיד, אף אחד לא בא.

זו תחושה איומה של בגידה, של חוסר אונים, ושלא נדבר על הפחד.

מתישהו במהלך היום, חלק מהאנשים הבינו שאף אחד לא בא להציל אותם ושהם צריכים להציל את עצמם.

גם בחיים שלנו עצמם, אף אחד לא יבוא להציל אותנו.

אין מי שיציל אותנו. גם לא אלו שלכאורה זה התפקיד שלהם.

וזה דורש מאיתנו להיות אלו שמצילים את עצמנו.

זו יכולה להיות התפכחות כואבת. אבל היא הכרחית.

אדם צריך לקחת את האחריות ואת גורלו בידיו.

רק אנחנו יכולים להציל את עצמנו.

אין מבוגר אחראי

אחד הטקסטים שהמנחה הביא לאותה שיחה בבוקר יום כיפור, דיבר על כך שנראה שאין מבוגר אחראי שבאמת דואג לנו כאן. שאין כאן מנהיגות שבאמת אכפת לה מהאנשים עצמם.

מבלי להיכנס לשיח הפוליטי, אני חושב שזה בדיוק ההמשך להבנה הקודמת שאף אחד לא בא.

גם בחיים שלנו, אין מבוגר אחראי יותר.

כשהיינו ילדים, אז זה היה תפקידם של ההורים (בין אם עשו את זה טוב יותר או פחות), אבל כעת כשאנו אנשים בוגרים, אין יותר מבוגר אחראי.

אנחנו המבוגר האחראי. בין אם נרצה להכיר בכך או שלא.

וגם זו התפכחות לא נעימה תמיד.

היא דורשת מאיתנו לקחת את האחריות המלאה על החיים שלנו. בכל ההיבטים שלהם.

לרוב, כבני אדם, נעדיף להעביר את האחריות הזו למישהו אחר. שהוא ידאג לדברים, שהוא יקבל את ההחלטות, שהוא יוביל.

רוב האנשים יעדיפו לתת למישהו אחר להוביל אותם ולהחליט בשבילם, מאשר לעשות את זה בעצמם.

וזו טעות בעיני. טעות קשה.

כי לאף אחד אחר לעולם לא יהיה אכפת מאיתנו, כמו שלנו אכפת מעצמנו.

אף אחד אחר לא ישים את האינטרסים האישיים שלנו לפני שלו.

אף אחד אחר לא ידאג לנו כמו שאנו נדאג לעצמנו.

כשחליתי בסרטן, מן הסתם נעזרתי ברופאים לריפוי שלי. אבל בשום נקודה או שלב בדרך, לא העברתי אליהם את האחריות לריפוי שלי.

השארתי את זה בידיים שלי. בדקתי את מה שאמרו והציעו לי בעצמי. ביקשתי חוות דעת נוספות. בחרתי להוסיף גם טיפולים אלטרנטיביים למה שהרפואה הקונבציונאלית הציעה לי.

בקורונה, רוב האנשים העדיפו לסמוך על אחרים שיאמרו להם מה הם צריכים להזריק לגוף שלהם, מאשר לקחת אחריות על עצמם ולבחון בעצמם מה נכון ומתאים להם לעשות. ולשמור על הבריאות שלהם בעצמם.

קל מאד במקרים כאלו להשאיר את האחריות אצל מישהו אחר. או לחפש במישהו אחר שיהיה המבוגר האחראי עלינו.

אני חושב שזו טעות קשה.

כאוס

מאז אותו בוקר, והאמת שבכלל בשנים האחרונות, נראה שהחיים שלנו הפכו להיות יותר ויותר כאוטיים.

לא רק בארץ, בעולם כולו.

אני לא חושב שזה עומד להשתפר. בדיוק להיפך. אני חושב שאנחנו עומדים לפגוש את הכאוס בעוצמות גבוהות יותר ויותר.

כי העולם הוא כזה – כאוטי. החיים הם כאוטיים.

כבני אדם אנחנו מקדשים סדר, בטחון, וודאות.

אנחנו מוכנים לשלם מחירים יקרים כדי לשמור עליהם.

שלא יטלטלו לנו יותר מדי את הספינה, שלא ירעידו את האדמה שמתחת לרגליים שלנו.

אבל העולם הוא לא כזה. הוא לא של סדר, בטחון או וודאות.

בדיוק להיפך.

וזו גם התפכחות כואבת.

מול הכאוס הזה, אנחנו יכולים לבחור להיות בשני מצבים: פאסיביים או אקטיביים.

הפאסיביים יחפשו שמישהו יציל אותם, שיהיה מבוגר אחראי שיחליט בשבילם. זה מסלול שיוביל אותם רק ליותר כאוס ויותר מורכבות. ובסופו של דבר כנראה ליותר כאב.

אין הרבה תקומה במקום הפאסיבי. זהו מקום של הישרדות. שבו אנשים ינסו לשרוד את החיים שלהם. רק כדי לנסות ולהחזיק בעוד קצת שבב של וודאות או בטחון מעושה, כי אין באמת כאלו.

האקטיביים יצטרכו לפגוש את הכאוס פנים מול פנים.

לחזק בתוככם את היכולת להכיל יותר ויותר אי וודאות ולמרות הפחד הטבעי שזה מעורר בנו, לפגוש את הפחד הזה full on מול הפנים.

כי אין ברירה אחרת.

רק ששם גם יש את זרעי ההזדמנות.

שם שוכן הפוטנציאל.

הפוטנציאל לשינוי, הפוטנציאל לגדילה והתפתחות.

הפוטנציאל להזדמנויות חדשות שלא ראינו קודם לכן.

זה לא פשוט לעשות את זה. זה אומר לרוב שנצטרך להיכנס ללב הסערה, ללב הכאוס. ולהתמודד עם מה שנפגוש שם.

עם חוסר הוודאות ועם חוסר הבטחון.

וזה דורש יכולות אחרות ממה שכנראה נדרשנו להן עד היום.

מתוך הכאוס והתוהו ובוהו נוצר העולם.

מתוך הכאוס של השואה נוצרה מדינת ישראל.

מתוך הכאוס של הסרטן שפגשתי נוצרו לי חיים חדשים וטובים יותר.

יש בכאוס הזדמנויות. אנחנו רק צריכים להיות אקטיביים ולחפש אותן.

וגם ברמה הלאומית שלנו, אני מאמין שמתוך הכאוס הנורא שאנו חווים כעת, יש את הפוטנציאל למשהו חדש שיצמח כאן.

אני מחזיק בתקווה הזו.

יש בחיים מהכל – מהטוב ומהרע

לפני שנתיים נחשפנו לרוע בלתי נתפס. כזה שאנחנו זוכרים מאירועי השואה.

זו יכולה להיות נקודת שבר בפני עצמה עבור אנשים שמאמינים שכל האנשים טובים ביסודם.

או אלו שמאמינים בטוב שבעולם.

אנחנו מוסללים להאמין שהחיים אמורים להיות רק טובים.

מוסללים לחפש רק את החלק הטוב שבחיים. רק את הרגעים היפים, רק את הרגשות הנעימים.

אני שנים האמנתי שאם רק אסדר את ה-______ בחיים שלי, אז אגיע למנוחה והנחלה.

שנים הדחקתי כל רגש לא נעים ולא אפשרתי לעצמי להרגיש ולפגוש אותו.

אבל המנוחה והנחלה מעולם לא הגיעה. לא כמו שציפיתי לה. תמיד היה עוד משהו שהרגשתי שלא שלם ולא יושב במקום בחיים שלי.

המפגש עם הסרטן והתהליכים העמוקים שעברתי לאחריו, לימדו אותי שיעור חשוב בלקבל את המציאות עצמה.

שבמציאות עצמה יש מהכל.

יש רגעים יפים ונפלאים, ויש רגעים ואירועים איומים ונוראים.

יש רגעים של אהבה ואושר, ויש רגעים של כאב וצער נורא.

החיים שלנו אף פעם לא יהיו מושלמים.

אנחנו עומדים לפגוש בהם עוד כאב, צער ואובדן.

זה טבעם של החיים.

אנחנו גם עומדים לפגוש בהם עוד אושר, שמחה ואהבה.

זה טבעם של החיים.

יהיה לנו יותר קל אם פשוט נקבל את זה. שיש בהם את הכל.

אז איפה זה משאיר אותנו?

כנראה שהיום במיוחד, אנחנו נהיה עם הכאב ועם הצער.

ועם הזכרונות והגעגועים למה שהיה ולמי שהיו כאן איתנו.

ואני מקווה שגם היום, נוכל להיות גם עם התקווה והאמונה.

ועם לקיחת האחריות האישית, של כל אחד על חייו ועל ה- well being שלו.

ועם הרצון והתשוקה להיטיב את החיים שלו ואת החיים כאן בארץ הזו.

כי אין לנו ארץ אחרת.

ואם בחרנו להתגלגל לכאן, ולהיות יהודים בעולם הזה, ודווקא כאן, כנראה שיש לכך סיבה.

ועם זה אנחנו צריכים להתמודד.

בתקווה ובתפילה שכולם יחזרו הביתה במהירה, ושמתוך הכאוס הזה, נשכיל לבנות כאן משהו חדש וטוב יותר.

"אני אהיה חופשי כשהילדים יגדלו"

"אהיה חופשי כשאסיים לשלם את המשכנתא"

"אהיה חופשי כשיהיה לי מספיק כסף בבנק"

"אהיה חופשי כשאפרוש לפנסיה"

כמה פעמים אמרתם את המשפטים האלה לעצמכם? כמה פעמים דחיתם את החופש שלכם ל"יום אחד", למועד עתידי שבו כל התנאים החיצוניים יסתדרו בדיוק כמו שצריך?

אני אמרתי זאת לעצמי לא מעט פעמים בעבר.

חשבתי שאם רק אצא קצת מהמרתון של חיי היומיום – רשימת ה-TODO שלא מסתיימת, רשימת המטלות האינסופית בבית, הוואטסאפים שלא מפסיקים להכנס – אז ארגיש חופשי.

אז לקחתי את המשפחה ויצאנו לטיול של שנה בעולם. רחוק מכולם. ואתם יודעים מה? המחשבות, תחושת המחנק, חוסר המנוחה – הם פשוט ארזו מזוודה ונסעו איתי. שינוי המיקום לא שינה את מה שהתרחש בתוכי.

חשבתי שאם רק יהיה לי יותר זמן פנוי לעצמי, ארגיש חופשי. אז ארגנתי את הלו"ז שלי מחדש, פיניתי לעצמי זמן, הורדתי מטלות – ועדיין הרגשתי כבול באותם חבלים פנימיים.

וזו אולי הטעות הגדולה ביותר שאנחנו עושים: אנחנו מחפשים את החופש בחוץ: בנסיבות, בתנאים, באחרים ובמצבים חיצוניים.

בכל פעם שאנחנו אומרים "אהיה חופשי כש…", אנחנו למעשה מעבירים את האחריות על החופש שלנו למישהו או משהו מחוץ לנו. אנחנו הופכים את החופש שלנו לתלוי בגורמים שאין לנו שליטה עליהם.

וככה, אנחנו לוקחים את החופש, את הדבר שהוא אולי הכי שלנו, ומניחים אותו באדיבות בידיים של מישהו אחר.

אני זוכר היטב שיחה עם יובל, איש עסקים בשנות הארבעים שלו שליוויתי, שבאחת השיחות שלנו, סיפר לי שבדיוק קיבל מכתב מהבנק לאחר שסיים לשלם את המשכנתא על הבית שלו. אבל במקום לשמח אותו, הוא המשיך לחוש תסכול ואכזבה.

הוא חלם על הרגע הזה במשך 15 שנה. כל חודש, כשהיה מעביר את התשלום לבנק, היה חושב לעצמו 'כשאסיים עם התשלום הזה, אהיה חופשי'.

הרגע שיובל ציפה לו כל כך הרבה שנים הגיע, אבל תחושת החופש המיוחלת לא באה איתו. הבית היה שלו, אבל הוא עדיין הרגיש כבול.

במהלך התהליך שעברנו ביחד, יובל גילה שהמשכנתא הייתה רק סמל. הוא האמין שהכבלים שלו הם חיצוניים, אבל למעשה הם היו פנימיים לגמרי. מה שהחזיק אותו כלוא, היו הפחד להביע את דעתו בצורה חופשית, הצורך האינסופי שלו לרצות אחרים (כי חשש להתעמת איתם), התחושה שהוא צריך להוכיח את עצמו שוב ושוב (ללא קשר להישגים המרובים שלו).

השינוי המשמעותי אצלו קרה, כשהוא החל להיות קשוב לעצמו ולשים גבולות ברורים מול הסביבה שלו, לומר "לא" לבקשות שלא התאימו לו. זה המשיך בלבטא את עצמו בצורה כנה ואמיתית, להביע את דעתו האמיתית עם האנשים בחיים שלו. אחר כך בתיעדוף של עצמו, לאפשר לעצמו את הזמן לדברים ולפעילויות שהפיק מהם הנאה, במקום רק את אלו ש"צריך" לעשות.

לכאורה, שום דבר דרמטי לא השתנה בחיים החיצוניים שלו, אבל הכל השתנה אצלו בפנים.

החופש האמיתי הוא לאו דווקא "היכולת לעשות מה שבא לי, מתי שבא לי".

החופש האמיתי הוא היכולת להיות מי שאני באמת – גם בתוך מסגרות, כללים ומחויבויות. גם בתוך השגרה, גם בתוך מציאות שלעיתים נראה שכובלת אותנו יותר ויותר.

אני מכיר את זה היטב, מהחיים האישיים שלי. כאבא לשלושה ילדים, בן זוג, יזם עם עסק משלי, יש לי לא מעט מחויבויות. אבל הדבר שלמדתי בדרך הקשה הוא שלחכות עד ש"אהיה חופשי" זו הדרך הבטוחה ביותר להישאר כלוא.

זה מתחיל בדברים היומיומיים. למשל:

בבוקר, כשאתם עומדים מול הארון, ומתלבטים מה ללבוש. יש את הבגדים שאתם באמת אוהבים ומרגישים בהם בנוח, ויש את הבגדים ש"מתאימים" – למעמד שלכם, לגיל שלכם, למה ש"מצופה" מכם…

האם אתם בוחרים, בצורה כמעט אוטומטית, את הבגדים ה"נכונים", למרות שהם לא מרגישים לכם נכון?

אם התשובה היא כן, אז נפלתם למלכודת חופש: ויתרתם על החופש שלכם לבטא את עצמכם אפילו בדבר הבסיסי ביותר – באיך אתם נראים בעולם.

או שבערב שישי משפחתי, חמתך שוב מעירה על הדרך שבה אתה מחנך את הילדים. אתה מרגיש את הכעס בתוכך עולה, אבל בולע אותו מתוך "כבוד" לחמתך ושותק. לא אומר כלום. בדרך הביתה אתה פורק את הכעס על בת הזוג שלך, או גרוע מכך, על הילדים.

ויתרת על החופש להביע את האמת שלך (בצורה מכבדת, כמובן), והתוצאה היא שהכעס מוצא דרכים עקיפות לצאת. והחופש שלך? נעלם.

אלו המקומות, שבהם אנו כלואים. לא במשכנתא הלוחצת או בעבודה, אלו רק התירוצים שאנו מספרים לעצמנו על כך שאנו מרגישים כבולים.

אז איך זה נראה כשאנחנו כן חופשיים?

זה נראה כמו האמא שיודעת להגיד "אני צריכה שעה לעצמי" ולוקחת אותה בלי להרגיש אשמה על כך.

זה נראה כמו העובד שמעז לומר בישיבת צוות "אני חושב שיש לנו אפשרות טובה יותר", גם כשכולם מהנהנים בהסכמה למנהל.

זה נראה כמו הזוג שמעז לפתח קשר ייחודי שעובד בשבילו, גם אם הוא לא תואם את מה ש"כולם עושים", או את מה ש"מקובל".

זה נראה כמו האדם שמסתכל על הציפיות, על ה"ככה צריך", על ה"מה יגידו" – ובוחר, בצורה מודעת ואחראית, איפה להתאים ואיפה לאפשר לעצמו להיות שונה ואותנטי ואמיתי עם עצמו.

החופש הזה לא מחכה לנו "אחרי המשכנתא". לא אחרי שהילדים יגדלו. ולא אחרי שנחסוך מיליון שקלים בבנק.

הוא נמצא כאן. עכשיו. ברגעים הקטנים של בחירה.

ברגעים שבהם אנחנו יכולים לבחור להיות אותנטיים יותר, לבטא את האמת שלנו, להקשיב לקול הפנימי שלנו – גם בתוך כל המגבלות החיצוניות שיש בחיינו.

חופש הוא לא מטרה שמגיעים אליה.

אין קו סיום שאחריו נהיה "חופשיים לגמרי". זהו מסע מתמשך, שבו בכל פעם אנחנו משחררים עוד כבל שמחזיק אותנו, עוד אמונה שמגבילה אותנו, עוד פחד שמצמצם אותנו.

בריטריט "50 גוונים של חופש" שיתקיים בעוד שבועיים בדיוק, זה בדיוק מה שנעשה ביחד: נזהה את הכבלים הסמויים שמגבילים אותנו – לא אלו שבחוץ, אלא את אלו שאנחנו שמנו על עצמנו. ונלמד להשתחרר מהם, צעד אחר צעד.

אני לא מבטיח שתצאו משם "חופשיים לגמרי" – כי זה אין דבר כזה באמת. אבל אני כן מבטיח, שתיקחו איתכם כלים שיאפשרו לכם לחיות בחופש רב יותר, יום יום, בתוך החיים האמיתיים שלכם – עם כל המורכבויות, האתגרים והמחויבויות.

ההרשמה נסגרת בעוד מספר ימים. אם משהו בכם מהדהד עם המילים האלה, אני מזמין אתכם להצטרף אלינו למסע הזה.

כי החופש האמיתי לא מחכה במקום אחר, או בזמן אחר.

הוא מחכה לכם בדיוק כאן ועכשיו.

**בתמונה: אנשים שמרגישים חופשיים לשמוח ולרקוד… בריטריט בנובמבר האחרון…