אני נמצא כעת בעיצומה של ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".

ובימים האחרונים, אני נתקל שוב ושוב באותה התופעה.

בשיחת הטלפון, האדם שמולי מספר לי בעיניים בורקות מה משך אותו לריטריט.

עד כמה הוא מרגיש שזה מדויק לו.

עד כמה הנשמה שלו מבקשת את זה.

אנחנו מדברים, ואני שומע את הכמיהה בקול שלו.

אבל הוא לא נרשם.

הוא אומר שהוא צריך "לישון על זה".

הוא אומר שהוא צריך לבדוק ביומן.

וכמה ימים אחר כך, אני מקבל את ההודעה המוכרת: "חשבתי על זה, ונראה לי שכעת זה לא הזמן הנכון…"

אז בואו נדבר רגע על "הזמן הנכון".

יש לנו בראש איזו פנטזיה על הרגע הזה.

אנחנו מדמיינים אותו כמו יום בהיר, שבו השמיים נקיים מעננים.

יום שבו נקום בבוקר עם ביטחון מוחלט.

בלי דאגות כלכליות.

בלי עומס בעבודה.

בלי רגשות אשם שאנחנו משאירים את הילדים או את בן הזוג לבד.

יום מושלם כזה שבו כל הכוכבים מסתדרים וכל הרמזורים בדרך ירוקים, וכל התנאים סטריליים.

מכירים את זה?

האם יצא לכם לפגוש יום כזה בחיים שלכם?

האמת היא, ש"הזמן הנכון" הוא המצאה גאונית של האגו המפחד שלנו.

זו הדרך של המנגנון ההישרדותי שלנו לוודא שלא נזוז.

שלא נעשה שינוי.

שלא ניקח סיכון.

שנישאר במוכר ובבטוח, גם אם המוכר והבטוח האלו חונקים ומאמללים אותנו.

אני מכיר את חדר ההמתנה הזה מקרוב.

ביליתי בו לא מעט במהלך החיים שלי.

חיכיתי לרגע הנכון לעזוב את "כלוב הזהב" של ההייטק.

אמרתי לעצמי: "רק עוד פרויקט אחד", "רק עוד בונוס אחד", "רק עד שהמניה תעלה".

חיכיתי לרגע הנכון לנהל שיחות מורכבות בזוגיות.

חיכיתי לרגע הנכון להתחיל לכתוב את הספר שלי.

הייתי בטוח שאני פועל מתוך אחריות. מתוך שיקול דעת.

אבל היום אני יודע שזו הייתה פשוט תחפושת מתוחכמת של הפחד.

מתחת לכל הסיבות ה"הגיוניות", פשוט פחדתי.

פחדתי מהריק.

פחדתי ממה יקרה אם אני אקפוץ ולא יהיו מים בבריכה.

פחדתי לגלות מי אני בלי הטייטל ובלי המשכורת הבטוחה.

פחדתי להיות לבד.

פחדתי שמה שאני רוצה לעשות, לא יצליח.

אנחנו לא באמת מחכים לזמן ה"מתאים" שבו יהיה לנו יותר נוח.

אנחנו מחכים לזמן שבו לא נפחד.

אבל הזמן הזה לא מגיע לעולם.

כי הפחד תמיד יהיה שם.

בכל שינוי, או אפילו רק מחשבה על שינוי – הוא שם איתנו.

הוא שומר הסף.

היום אני מבין, שאם משהו שאני רוצה לעשות לא מפחיד אותי, זה כנראה לא הדבר הנכון לעשות אותו.

החיים שלנו הם לא מעבדה.

הם בלגן כאוטי אחד גדול.

תמיד יהיה משהו שיפריע לנו.

פעם זה הכסף, פעם זה הזמן, פעם זה הילדים, ופעם זה המצב במדינה.

החופש האמיתי הוא לא לפעול כשהכל רגוע, או כשכל החלקים יושבים במקום.

החופש הוא לפעול כשאנו מרגישים את הקריאה הפנימית ולצידה מרגישים את הפחד, ולעשות את הצעד בכל זאת.

דווקא כשיש בלאגן.

דווקא כשזה לא "מסתדר" בול ביומן.

דווקא כשזה מרגיש כמו קפיצה אל הלא נודע.

כי רק במקומות האלו, שבהם אנו פועלים בניגוד ל"אוטומטים" של המוח שלנו, שם מתחיל השינוי האמיתי.

אז למה אתם מחכים היום?

האם גם אתם יושבים בחדר ההמתנה של החיים?

לאיזה דבר אתם ממתינים שיסתדר קודם, כדי שתוכלו לעשות את מה שבאמת רציתם?

אם גם אתם מחכים לאיזה אישור מהיקום, שאולי הגיע הזמן שלכם לעשות את הצעד, אז הנה הוא.

הפוסט הזה נועד עבורכם, להזכיר לכם, לעשות את הצעד הזה עכשיו.

כי אין זמן טוב יותר, מאשר עכשיו!

~~~~~~~~~~~~~~

ואם המילים האלו פוגשות אתכם, אני מזמין אתכם לא לחכות שהפחד ייעלם. הוא לא.

אני מזמין אתכם לעשות צעד אמיץ ולהצטרף אלינו לריטריט "50 גוונים של חופש".

אנחנו בישורת האחרונה של ההרשמה.

אנחנו לא הולכים ללמוד שם איך "להעלים" פחדים, אלא איך לפעול מולם בחופש, ואיך להסכים לחיות, באמת, כבר עכשיו.

אל תתנו ל"זמן הלא נכון" לנהל אתכם שוב.

כל הפרטים כאן >>

ואני מזמין אתכם לשלוח ולשתף את הפוסט הזה עם אנשים בחיים שלכם, שאתם חושבים שהם גם יושבים בחדר ההמתנה של החיים.

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון.

והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".

תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".

במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני.

הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא?

אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות.

אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב.

רק בגלל שהוא מוכר לנו.

אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי.

אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד.

אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

למה?

כי המוח שלנו מכור לוודאות.

ומבחינת המוח, כאב מוכר עדיף פי אלף על עונג פוטנציאלי לא מובטח ולא ידוע.

הכאב המוכר הוא כמו בריכה מחוממת, אבל עכורה.

אנחנו שוחים בתוכה. המים לא נעימים, הם מריחים לא טוב, הם מכבידים עלינו.

אבל אנחנו יודעים לשחות שם.

אנחנו יודעים איפה הקירות. אנחנו יודעים איפה המים עמוקים ואיפה הם רדודים.

יש בזה סוג מעוות של נחמה.

אנחנו מספרים לעצמנו: ש"לפחות אני יודע לקראת מה אני קם בבוקר".

מחוץ לבריכה הזו, יש אוקיינוס של אפשרויות.

יש שם חופש. יש שם שמחה. יש שם יצירה.

אבל אנחנו לא יודעים מה הטמפרטורה של המים שם.

אנחנו לא יודעים אם יש שם גלים.

ואנחנו בעיקר לא יודעים מי אנחנו נהיה כשנצא מהמים העכורים האלה.

וזה אחד הפחדים הכי גדולים שלנו: הריק, חוסר הודאות, אי הידיעה.

החשש שאם נעזוב את הכאב שמגדיר אותנו, לא יישאר שם כלום.

מי אני בלי הלחץ הזה? מי אני בלי התלונה הקבועה הזו? מי אני בלי הדרמה? מי אני בלי הקורבנות?

שנים של שחייה בבריכה של "המצליחן העייף" לימדו אותי את זה בדרך הקשה.

סבלתי. הייתי מותש. אבל הרגשתי בטוח.

ידעתי בדיוק איך לתפעל את הדמות הזו. איך לתחזק את הפרסונה המוכרת.

איך לשהות בתוך הזהות הזו שיצרתי לעצמי. שלא היתה אני באמת, אבל נראה היה שהסביבה החיצונית מעריכה אותה.

היציאה מהבריכה הזו הייתה אחד הדברים המפחידים שעשיתי בחיי.

הרגשתי חשוף. הרגשתי שקר לי. הרגשתי פגיע. הרגשתי שאני לא יודע לנשום בתוך הדמות החדשה, שעדיין לא התגבשה.

לאט לאט, ככל שאיפשרתי לעצמי לשהות בחוץ, מחוץ למים העכורים, התחלתי להרגיש קצת יותר נוח.

הבנתי שהביטחון שחשבתי שיש לי בתוך הכאב, היה רק אשליה.

זה לא היה ביטחון, זה היה קיפאון.

החופש האמיתי לא נמצא בתוך המוכר והבטוח.

הוא נמצא בנכונות שלנו לצאת מהמים, להתנגב מהכאב הישן, להשיל מעצמנו את מה שלא תואם אותנו יותר, ולהסכים לפגוש את הלא נודע.

להסכים לא לדעת מה יקרה מחר, אבל לדעת שמחר אנחנו נהיה אנחנו. באמת.

אז הנה ההזמנה שלי אליכם. שאלה לשאול את עצמכם השבוע: "איפה אני שוחה בתוך כאב, רק בגלל שהוא מוכר?"

איפה אני מספר לעצמי שזה "ביטחון", כשבעצם זה פשוט הפחד לצאת מהמים המוכרים?

~~~~~~~~~~

בקרוב, בריטריט "50 גוונים של חופש", אנחנו הולכים ללמוד לשחות במים חדשים.

אנחנו ניצור סביבה מוגנת, אוהבת, תומכת ומכילה שבה תרגישו בטוחים לעזוב את הכאב המוכר.

אנחנו נחזיק אחד לשני את היד בזמן שאנחנו יוצאים מהבריכה העכורה ומתחילים לנשום אוויר נקי של חופש.

זה מפחיד לעזוב את המוכר, אני יודע.

אבל האלטרנטיבה היא להמשיך לשחות במעגלים באותם מים בדיוק, ולקרוא לזה חיים.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לצאת, בואו.

אנחנו מחכים לכם על שפת הבריכה.

** בתמונה: רגע מהריטריט האחרון, אחרי ההסכמה "לצאת מהמים המוכרים"…