הרבה שואלים אותי: "ערן, מה תכל'ס קורה בריטריט?"

ואני מוצא שלא קל לי לענות על השאלה הזו.

כי קשה להסביר את זה.

אם אגיד לכם שאנחנו יושבים במעגל ומדברים.

או שמים מוזיקה ורוקדים.

או שעושים תרגיל כזה או אחר.

זה לא באמת יעביר את החוויה עצמה.

לפעמים זה אפילו יישמע מנותק, הזוי, ולחלק אולי אפילו מפחיד. וזה תמיד יהיה "אאוט אוף קונטקסט".

כי איך אפשר להסביר במילים את הרגע שבו מישהו מבין שהסיפור שהוא מחזיק בו כל כך הרבה שנים ותוקע אותו, כבר לא משרת אותו, ומסכים להניח לו.

או את הרגע שבו מישהי שרגילה תמיד לנהל, לשלוט, לנווט את הספינה, פתאום מסכימה להרפות.

לנשום אל תוך חוסר הודאות, ולגלות את ההקלה העצומה שיש שם.

או את השקט שנוצר בחדר.

כששני אנשים שעד לפני רגע היו זרים לחלוטין,

רואים אחד את השנייה באמת, מבלי להסתתר מאחורי שום תדמית או פרסונה.

או את הצחוק הזה שפורץ החוצה מהבטן.

כשהגוף נזכר פתאום איך זה מרגיש להיות לגמרי חופשי, בלי ביקורת עצמית. פשוט חי ונוכח.

או את הרגע שבו הלב, שהתרגל להיות סגור ומוגן מתוך פחד להיפגע, מסכים להיפתח מחדש.

ונותן לאהבה, גם לעצמי וגם לאחרים, פשוט להיכנס פנימה ולהתמלא מחדש.

אז החלטתי פשוט להראות.

הוידאו הזה הוא אוסף קטן של רגעים.

קצת מאיך שזה נראה ומרגיש מבפנים.

אלו מספר רגעים מצומצם.

יש שם עוד כל כך הרבה.

הרבה רגעים אינטימיים, שאי אפשר להראות, שנשארים רק בין קירות החדר, במרחב המשותף שיצרנו.

אבל הוידאו הזה כן מספק הצצה קטנה.

לאהבה. לחיבור.

לשמחה, ולעומק של החוויה שאנחנו עוברים שם יחד.

בקרוב נצא שוב לריטריט "50 גוונים של חופש".

אם הלב שלכם קורא לכם לעשות את הצעד הזה, אל תחכו.

כל הפרטים מחכים לכם כאן >>

אני כותב כעת מסרי לנקה.

כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר.

טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו.

הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו.

אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים.

תמיד חיכיתי לחופשה הבאה.

לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות.

הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי.

זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים.

אבל שם זה היכה בי מחדש.

גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי.

ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו.

זה כולל את כל הפחדים שלנו.

את הביקורת העצמית.

את רגשות האשמה.

את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.

לא משנה לאיזו חופשה נברח, אי אפשר לברוח ממי שאנחנו.

אם אנחנו סוחבים איתנו, בתוכנו את הכלא הפנימי שלנו, שינוי הגיאוגרפיה לא ישנה את זה.

יש לנו נטייה לחפש פתרונות אינסטנט. גלולות קסם. מתכונים או שיטות.

אנחנו חושבים שאם נשנה את העבודה, או את בן הזוג, או שיהיה לנו יותר כסף, נגיע לחופש המיוחל.

פגשתי לא מעט אנשים עם המון כסף (כזה שמספיק להם ולנכדי נכדיהם לכל החיים) שלא חווים אפילו רגע אחד של חופש.

להיפך, הם חיים מתוך חרדה מתמדת לאבד את מה שיש להם.

זה לא חופש.

חופש הוא גם לא בהכרח לעשות מה שבא לנו.

זה משהו הרבה יותר עמוק.

זה להסכים לפשוט את התדמיות החיצוניות.

להוריד את המסכות שעטינו על עצמנו שנים. להניח לפרסונה החיצונית שטיפחנו.

ולהסכים לפגוש את עצמנו באמת. על כל שלל חלקינו וההיבטים השונים שיש בנו.

להסכים לפגוש את גם הרגשות הפחות נעימים שלנו, את הכאב והפחד.

להסכים לפגוש את הצללים שלנו.

וגם להסכים ולפגוש את האור שיש בנו, ואת הטוב.

ולקבל ולחבק ולאהוב את כולם.

אבל זה מפחיד.

כי לרוב אנחנו לא באמת מכירים את עצמנו.

ולצאת לחיפוש הזה כרוך בחוסר וודאות מפני הלא נודע והתגליות.

זה כרוך בהסכמה לוותר על הזהות המוכרת לטובת זהות חדשה שעדיין לא התגלתה.

וזה כרוך בהסכמה לשהות רגע בתוך הריק הלא מודע של החיפוש.

אנחנו מורגלים לחשוב שהחופש תלוי במשהו חיצוני.

כמו למשל, שאם רק יהיה לנו מספיק כסף אז נהיה חופשיים.

אני ממש בעד כסף, אבל הציפייה שמשהו חיצוני ישפיע על האושר שלנו היא כלא מסוכן בפני עצמו.

פריצת דרך אמיתית מגיעה רק כשאנחנו מוכנים לחקור את עצמנו פנימה.

כשאנחנו בודקים אילו הסכמים לא כתובים מנהלים אותנו.

כשאנחנו מסכימים להתבונן על הציפיות הלא מדוברות שמנהלות אותנו.

כאנחנו מסכימים להטיל ספק ב"אמיתות" שאנו חיים על פיהן.

ובעיקר, כשאנחנו מפסיקים לחיות חיים של מישהו אחר ומתחילים לחיות את החיים שלנו בתנאים שלנו.

לחיות באותנטיות ללא מסכות או הצגות.

חופשה יכולה לתת לנו הפוגה.

אבל חופש אמיתי דורש מאיתנו להסתכל פנימה.

להסכים להיות מי שאנחנו באמת על כל החלקים שלנו.

המסע הזה אל החופש הפנימי הוא בדיוק מה שאנחנו עושים בריטריט "50 גוונים של חופש".

אנחנו לא לומדים שם נוסחאות או שיטות פלא.

וגם אין לי גלולות קסם לחלק לכם.

אני כן יודע ליצור מרחב בטוח שבו תוכלו לחקור את עצמכם בצורה מעמיקה ולפגוש את המלכודות שמשאירות אתכם כלואים.

מרחב שבו מותר לא לדעת, מותר להיות פגיעים ומותר סוף סוף להשתחרר.

הריטריט שוב יוצא לדרך בקרוב. 

אם הדברים האלו נוגעים בכם באיזו שהוא אופן, אם הרגשתם את הצביטה הפנימית כשקראתם עד כאן, אל תתעלמו מכך.

כי אם הרגשתם כעת משהו, זה כנראה הסימן לכך שזה הזמן שלכם לעשות את הצעד האמיץ הראשון ולבחור בעצמכם.

כל הפרטים מחכים לכם ממש כאן >>

לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ.

לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא.

הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849.

הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק.

מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר.

הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים.

כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן.

תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר.

ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי.

חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה.

וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.

עד שהמחיר של להיות מישהו אחר היה גבוה מדי.

ואז חל השינוי.

ההיפך מיאוש בהקשר הזה הוא לא שמחה.

אלא ההסכמה להיות מי שאני באמת.

ההסכמה לקבל את עצמי על שלל היבטי.

ההסכמה לאהוב את כל החלקים שבי.

וזה לא פשוט.

לאחרונה בשיחה עם לקוחה, היא אמרה לי את המשפט "אבל אני לא באמת יודעת מי אני".

וזה נכון.

אנחנו לרוב לא מכירים את מי שאנחנו באמת.

אנחנו מכירים גרסה שיצרנו ותחזקנו לאורך השנים, של מי שאנו חושבים שהסביבה מאמינה שאנו צריכים להיות.

הנכונות לשאול את השאלה הזו של "מי אני באמת?", דורשת אומץ.

כי זה לא פשוט להסכים להשיל את הזהות המוכרת, הבטוחה והנוחה, ולהכיר זהות חדשה של מי שאני.

אנחנו פוחדים מהרגע הזה.

אנחנו פוחדים מהריק.

מהמקום שבו הדמות הישנה שלנו מתה אבל הדמות החדשה עוד לא נולדה.

אנחנו פוחדים לגלות מי אנחנו נהיה אם נפסיק לרצות את כולם סביבנו.

אנחנו לכודים במלכודת הזהות.

אנחנו מאמינים שאנחנו חייבים להיות מי שאחרים מצפים מאיתנו להיות, וחושבים (בטעות) שאחרים יגיבו לעולם בדיוק כמונו.

אבל זו אשליה שגובה מאיתנו מחיר כבד של ניתוק עמוק מעצמנו.

כי כל עוד אנחנו לא פוגשים את עצמנו, את הצללים והחסמים הרגשיים שלנו, שום דבר חיצוני בחיים או בעסקים לא באמת ישתנה.

אנחנו יכולים להחליף עבודה, לקנות רכב חדש, לטוס לחו"ל או לעבור לדירה גדולה יותר.

אבל אנחנו תמיד ניקח את עצמנו איתנו לאן שלא נלך.

פריצת הדרך האמיתית שלנו מגיעה רק כשאנחנו מסכימים להוריד את המסכות.

כשאנחנו מסכימים להודות שאנחנו לא יודעים הכל.

בשביל העבודה הזו נוצר הריטריט "חמישים גוונים של חופש".

זה לא מרחב שבו אנחנו מנסים לתקן את עצמנו.

אנחנו לא מקולקלים.

זה מרחב שבו אנחנו הולכים יחד לבחון את ההסכמים הלא כתובים של החיים שלנו.

מקום שבו אנחנו יכולים להסכים לשהות בתוך הריק ובתוך חוסר הוודאות.

לגלות מחדש מי אנחנו כשאף אחד לא דורש מאיתנו להיות משהו אחר.

מקום שבו מותר לנו להיות אותנטיים ופגיעים ולחשוף גם את ההיבטים הפחות זוהרים שלנו.

והכל על מצע של אהבה וכנות.

אני מזמין אתכם להצטרף אלי למסע הזה.

לקלף את השכבות ולהיזכר איך מרגיש חופש אמיתי.

אם אתם מרגישים את הקריאה, מוזמנים להצטרף אלינו לריטריט הקרוב. 

אתמול קיימתי יום הקלטות לפודקאסט "עושים שינוי".

אחד הפרקים שהקלטתי היה עם 3 בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" (תוכלו להאזין לו כבר בשבוע הבא).

ישבנו באולפן, המצלמות מכוונות עלינו, ותוך כדי השיחה איתם, עברה בי המחשבה שכמו שלמצלמות שמצלמות אותנו, יש אפשרות לשנות את זווית הצילום, לקרב ולהרחיק, כך זה גם בחיים שלנו.

וזה גם מה שעלה מתוך השיחה איתם: איך שינוי זווית ההסתכלות על היבטים שונים בחיים שלהם, יצר שינויים משמעותיים בחייהם.

תחשבו על איזו מציאות מסויימת שמתקיימת בחיים שלכם.

זה יכול להיות משבר, אתגר, או אפילו טראומה מלפני שנים רבות.

וכעת דמיינו שיש לכם מצלמה שמכוונת לאירוע הזה ודרך עדשת המצלמה אתם מתבוננים על האירוע והמציאות הזו.

יש את המבט הישיר והרגיל שלנו.

זו זווית ההסתכלות המוכרת. לרוב אנחנו רואים שם את הכאב, את הכעס, את העצב, את המורכבות.

לרוב אנו נתבונן על המציאות הזו, רק מהזווית הזו. המוכרת.

וכעת, תרגלו איתי בדמיון את המהלכים הבאים:

כמו במצלמה, כשאתם מתבוננים על הארוע הזה, תעשו זום-אאוט. תרחיקו את המבט על האירוע.

אני אוהב לדמות את זה למצב שבו אני יוצא מתוך המציאות הספציפית ועולה לגובה רב שמאפשר לי משם להתבונן על זווית רחבה בהרבה ממה שאני רגיל לראות.

כשאנו מתבוננים על ארועים / אתגרים / משברים מזווית רחבה יותר, לרוב נצליח לראות עוד היבטים בתמונה הרחבה יותר.

פתאום אפשר לראות לא רק את הבוס שפיטר אותנו או את העסק שקרס.

אפשר לראות תהליך שלם ורחב יותר.

אפשר לזהות את השחיקה והתסכול שהחזקנו שנים.

את הפחד מלעשות שינוי בעיסוק שלנו.

את הדמות החיצונית והפרסונה שתיחזקנו, שכבר מזמן לא תואמת אותנו יותר.

והמשבר הזה למרות הכאב שבו הוא בעצם קריאת השכמה.

הוא הזדמנות לעצור את הריצה העיוורת הזו על גלגל האוגרים ולהיזכר מה בכלל רצינו.

הזום אאוט מאפשר לנו לראות את הנסיבות, את התקופה ואת התמונה המלאה יותר.

וזה מאפשר מקום חדש להבנה, לקבלה של המצב, ולהשלמה עם מה שקרה.

עכשיו בואו נשחק שוב עם העדשה.

הפעם נעשה זום אין.

הכי קרוב שאפשר.

פנימה לתוך עצמנו.

כי לרוב כשיש משבר כלשהו או ריב, הנטייה שלנו תהיה להסתכל החוצה. על האחר. על מה שהוא "עשה לנו".

הזום אין דורש מאיתנו להעמיק את המבט פנימה.

להכנס עוד ועוד פנימה אל עצמנו. לאזורים שפחות מוכרים לנו, ולא פעם גם לא מודעים.

אני מלווה כעת זוג שעוברים משבר בקשר ביניהם.

אפשר להתבונן על כל חיכוך או מריבה ביניהם ולראות את המילים הפוגעות שהיא או הוא אמרו, ומה הם עשו.

אבל אפשר, עם כל אחד מהם, לעשות זום אין לתוך עצמם.

ולהתבונן ולשאול: מה קורה לי בפנים?

איזה פחד עתיק התעורר בנו ברגע הזה?

איזה פצע מוכר שוב מדמם בתוכנו?

אולי זה הפחד שלא יראו אותנו.

אולי הפחד שנישאר לבד או חרדת הנטישה שלנו.

אולי אנחנו פוגשים שם את החלק המרצה שלנו, זה שרק רוצה שיהיה שקט ולכן ממהר לוותר.

פעולת הזום אין עוזרת לנו לפגוש את ההיבטים המוסתרים, שבתוכנו. את הצללים שלנו.

זה מפחיד לשהות שם. בתוך הריק הזה ובתוך הכאב החשוף.

אבל שם מתחילה החלמה אמיתית. כשאנחנו מסכימים לא לדעת ופשוט לפגוש ולהרגיש את מה שנוכח בנו בפנים.

הפעולה השלישית שאני מזמין אתכם לעשות, היא שינוי זווית הצילום.

לקחת את המצלמה ולזוז איתה לצד השני של החדר.

עדיין להתבונן על אותו האירוע, אבל מזווית אחרת.

זה מאפשר לנו לראות צדדים אחרים של אותו האירוע.

לא רק את מה שנלקח מאיתנו אלא גם את מה שניתן לנו.

לא רק את ההפסדים, אלא גם את הרווחים.

אני זוכר את זה היטב מהמסע האישי שלי עם הסרטן.

מהזווית הרגילה והישירה יכולתי לראות רק איום קיומי, פחד מוות, כאב ותסכול.

אבל כשהסכמתי לשנות את הזווית, גיליתי שם מתנה.

גיליתי שהמפגש עם הסרטן, הכריח אותי להוריד מעלי את השריון הכבד שנשאתי.

הוא הכריח אותי להשיל מעליי את הזהות הישנה שלי.

את "ערן המצליחן" שחי כדי לרצות את כל העולם ולהיות בסדר עם כולם. והתאים את עצמו למה שאחרים חשבו שהוא צריך להיות.

מזווית אחרת הסרטן היה שער שדרכו נכנסתי לחיים של כנות, של אמת ושל חופש לבחור מי אני רוצה להיות באמת.

שינוי זווית לא אומר שאנחנו מתעלמים מהכאב או מדחיקים אותו.

הוא פשוט מאפשר לנו להחזיק את שני הקצוות.

גם את הקושי וגם את הצמיחה שנובעת ממנו.

החופש שלנו לא נמצא בבריחה ממשברים.

הוא גם לא נמצא בניסיון לתקן את מה שנפגע.

החופש שלנו מתחיל ביכולת שלנו לשחק עם המצלמה של החיים שלנו.

להרחיק כדי להבין.

לקרב כדי להרגיש.

ולשנות זווית כדי לצמוח.

בפעם הבאה שאתם מרגישים כלואים בתוך סיטואציה.

תעצרו רגע.

תנשמו.

ותשאלו את עצמכם דרך איזו עדשה אנחנו מסתכלים עכשיו?

ואיך שינוי זווית ההסתכלות יכולה לעזור לי להשיל מעלי את מה שלא תואם אותי יותר, לפגוש את עצמי בעמוקים, ולקבל תובנות חדשות עבור חיי ולמען ההתפתחות שלי.

~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב, אנחנו יוצאים למסע נוסף של הריטריט "50 גוונים של חופש"

קבוצה אינטימית, 25 משתתפים, שמגיעים לחקור את החופש בחייהם.

הוא ישב מולי בקליניקה ושיתף שאחרי הרבה הרבה זמן הוא נהנה מסוף שבוע עם עצמו לבד.

בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.

לבד, עם עצמו.

שאלתי אותו מתי בעבר הוא איפשר לעצמו זמן כזה.

הוא חשב קצת ואמר, רק כשהייתי טס לחו"ל מטעם העבודה.

והתשובה שלו החזירה אותי כ-25 שנים אחורה. לתקופה שבה עבדתי באינטל.

נזכרתי עד כמה אהבתי את הנסיעות העסקיות לחו"ל. והיו לי לא מעט כאלו.

אהבתי אותן לא רק בגלל הנסיעה לחו"ל, השהיה במקומות חדשים, הפינוקים במסעדות. אלו בוודאי היו כיפיים.

אהבתי אותן, בגלל שזו היתה ההזדמנות שלי להיות בשקט רק עם עצמי לבד.

בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.

מה שאני מבין היום (ולא הבנתי אז), שבעצם השתמשתי בלגיטימציה החיצונית של נסיעה עסקית מטעם העבודה, כתירוץ טוב להתרחק קצת משגרת החיים האינטנסיבית, מהמחוייבויות, מהמשימות.

בשפה פשוטה אפשר לקרוא למה שעשיתי: לגנוב את החופש שלי.

במקום שתהיה לי הלגיטימציה העצמית, הרשות הפנימית לעצמי, לקחת לעצמי זמן שקט שהייתי צריך. גנבתי אותו.

זו תופעה שקורית בהרבה היבטים שונים של החיים.

אנחנו משתמשים במניפולציות כדי להשיג את מה שאנחנו באמת רוצים, במקום פשוט לבקש (או לדרוש) את זה באופן ישיר.

אנחנו מחפשים הצדקה ולגיטימציה חיצונית, סוג של תרוץ "טוב", שיאפשר לנו את מה שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו לבקש בצורה ישירה.

אנחנו גונבים את החופש, כי אנחנו לא מאמינים שהוא מגיע לנו בצורה לגיטימית.

אנחנו עושים את זה כל הזמן.

אנחנו מוצאים דרכים יצירתיות ומניפולטיביות כדי להשיג לעצמנו קצת שקט.

במקום פשוט לבקש אותו באופן ישיר.

למשל כשאנחנו מייצרים ריב בכוונה.

אנחנו נטפלים למשהו קטן שמקפיץ אותנו.

אנחנו מרימים את הקול טורקים את הדלת ומסתגרים בחדר.

אולי אפילו לוקחים את האוטו ונוסעים להירגע.

השגנו לעצמנו כמה שעות של שקט ולבד.

או כשאנחנו משתמשים בעבודה כתירוץ האולטימטיבי.

אנחנו נשארים במשרד עוד שעתיים או פותחים את הלפטופ בבית אל תוך הלילה.

יש לי "פרויקט דחוף" אנחנו אומרים.

אבל האמת היא שפשוט חיפשנו לגיטימציה חיצונית לא להיות חלק מההמולה של הבית.

להיות פטורים מהמקלחות, ההשכבות והשיחות על מה קרה היום.

לפעמים אנחנו אפילו מזמנים לעצמנו מחלה.

פתאום יש לנו מיגרנה איומה או כאב בטן בדיוק לפני אירוע או ארוחת שישי אצל ההורים.

הגוף שלנו משתף איתנו פעולה כדי לייצר לנו פטור רשמי.

פטור ממחויבות חברתית/משפחתית שלא באמת רצינו להיות בה.

לפעמים היא תאמר שכואב לה הראש.

פשוט כי לא נוח לה לומר לו שהיא לא רוצה לשכב איתו הלילה.

בכל המקרים האלו השגנו את החופש שלנו.

אבל זו גניבה.

זו מניפולציה שאנחנו עושים על הסביבה ובעיקר על עצמנו.

כי אנחנו מאמינים שאסור לנו פשוט להגיד אני צריך עכשיו שעתיים לעצמי.

או לא מתאים לי לבוא היום כי אני עייף.

או שלא מתאים לי לשכב אתך הערב.

אבל מה המחירים שאנו משלמים על כך?

דרמות, מריבות, כעסים, ניכור מול הצד השני.

ויש מחיר גבוה עוד יותר.

לא מול אחרים.

מול עצמנו.

זה המחיר של לאמן את עצמנו להאמין שלא מגיע לנו.

שלא מגיע לנו רק מעצם כך שאנו רוצים את זה.

אז אנחנו צריכים לגנוב את זה.

אנחנו חושבים שאם נבקש את מה שאנחנו באמת צריכים נראה אנוכיים.

שאולי יכעסו עלינו.

שאולי יתאכזבו מאיתנו.

אז אנחנו משתמשים במניפולציות כדי שהצד השני יוותר לנו.

אבל חופש אמיתי לא מושג דרך גניבה.

חופש אמיתי מגיע מתוך כך שאנחנו מוכנים לעמוד מאחורי הצרכים והרצונות שלנו.

כשאנחנו מבינים שהרצון שלנו בשקט בלבד או פשוט בחופש מפעולה הוא לגיטימי בדיוק כמו כל צורך אחר.

בלי תירוצים בלי דרמות בלי מחלות.

פשוט כי זה מה שנכון לנו כרגע.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אם נמאס לכם לגנוב את החופש במניפולציות, מוזמנים להצטרף אלינו לריטריט "50 גוונים של חופש" הקרוב. 

מאז שעברתי לבית החדש שלי בפרדס חנה,  בבוקר כשאני יוצא לשבת קצת במרפסת בחוץ, אני לרוב רואה אותו. 

עורב שחור שמלווה אותי. 

משקיף עלי מהגג של השכן או מהעץ ברחוב שמולי. 

לפעמים כשאני בתוך הבית, אני רואה אותו מגיע למרפסת שלי, לחפש אם השארתי שם משהו מעניין עבורו. 

ציפור מעניינת העורב הזה. 

הוא לא קיבל מראה יפה במיוחד, וגם הקול שלו, אתם יודעים, לא ממש כזה שמפיק צלילים נעימים. 

אבל הוא שם. על העץ, גם עכשיו כשאני בדיוק כותב עליו, יושב מולי וצועק. 

משמיע את קולו. מבטא את עצמו. 

וחשבתי עליו, איך הוא מתקיים, בין שלל מיני הציפורים האחרות ביקום, שזכו בצבעים מרהיבים ובקולות נעימים. 

ועלתה בי ההקבלה שלו, השחור, האפל, לצדדים האפלים שקיימים בתוכנו. 

לצללים שלנו. 

לאותם חלקים, לרוב לא מודעים, שקיימים בכל אחד מאיתנו. 

החלקים האלו, שאנחנו כל כך מתאמצים (לרוב באופן לא מודע) להסתיר. שלא יגלו אותם, שלא יראו אותם. שלא ישייכו אותם אלינו. 

אבל כמו העורב, הם שם. בין שלל הציפורים היפות והנעימות, בין שלל החלקים היפים והמיוחדים שיש בכל אחד מאיתנו. 

וכמו העורב, גם הם דורשים את הנראות שלהם בעולם, למרות הצבע השחור והקול הצרוד והצורם. 

והם שם, מופיעים, לרוב בצורה לא נשלטת, ובאופן לא מבוקר, בלי שנרצה. 

הם מגיעים, ודורשים את תשומת הלב שלהם. 

יש להם הרבה צורות ופנים: הקורבני, חסרת האונים, הילד הקטן, הילד הפגוע, הילדה הננטשת, הכוחני, האלים, המפונקת, העצלן, התלותית, הקנאית והנוקם. 

ויש כמובן עוד הרבה נוספים.

אנחנו לרוב לא אוהבים לפגוש אותם. 

בטח לא להכיר בקיומם או להודות שהם שייכים לנו, שהם חלק מאיתנו, חלק ממי שאנחנו. 

אז אנחנו עובדים מאד קשה להסתיר ולהחביא אותם. 

כדי שלא יגלו שהם נמצאים שם. 

לרוב הדרך "הטובה" ביותר להסתיר אותם, היא לפתח דפוסי אופי שהם ב-180 מעלות הפוכים להם. 

כך אף אחד לא יוכל אפילו לחשוד שהם חלק מאיתנו. 

אז את הצד הכוחני והאלים שבי אכסה עם ריצוי וויתור עצמי. 

את הצד הנינוח והעצלן אחביא עם השגיות ופעלתנות יתר. 

את הקנאית שבי אטשטש עם נחמדות ופירגון אינסופי. 

את חוסר הביטחון נחביא עם מוחצנות. 

וכך אנו מפתחים ובונים את הדמות החיצונית שלנו, את הפרסונה שאנו מציגים לעולם. 

פרסונה שהיא הרבה דברים, אבל היא לא מי שאנחנו באמת. 

ומתוכה אנו חיים ופועלים יום יום. אליה נמשכים האנשים שמקיפים אותנו. אותה הם אוהבים. 

את הגבר המרצה, את האשה ההישגית והפעלתנית, את האיש המוחצן או האשה המפרגנת בלי סוף. 

ואנו לומדים שזו הדרך שלנו לזכות באהבה. 

שזו הדרך שלנו לשמור על כך שלא נהיה לבד או שנרגיש שייכים. 

וזה רק מעודד אותנו עוד יותר לתחזק את הפרסונה הזו. להשקיע בה עוד ועוד אנרגיה. 

מתישהו נתחיל להרגיש שזה מעייף. נרגיש מותשים. כי כמה אפשר לתחזק דמות חיצונית כזו?

האמת היא שאפשר, הרבה מאד שנים. אבל זה מרוקן אותנו אנרגטית. 

אנו חשים שאנו חיים בשקר, לא אותנטיים, שאין מקום לביטוי המלא האמיתי והאותנטי שלנו. 

מתישהו הדיסוננס הפנימי הזה יביא אותנו למצב שנצטרך להפסיק לשקר. 

לפעמים זו תהיה מחלה, לפעמים משבר אחר, פיטורים, גירושים, אבדן כלשהו. 

משהו יקרה. 

העורב יופיע על העץ ויצעק בקול. לא מוכן לוותר על הנוכחות שלו בעולם. גם אם היא פחות יפה או נעימה לאוזן. 

השאלה היא: האם נקשיב לו? 

האם נהיה מוכנים לוותר רגע על ההצגה החיצונית, על הפרסונה, על הדמות שלימדנו את כל העולם סביבנו לאהוב ולהעריך? 

האם נהיה מוכנים לתת הכרה גם לחלקים הפחות נעימים ויפים שיש בנו? 

האם נהיה מוכנים לקבל ולאהוב אותם, את עצמנו, גם עם כל החלקים האלו שקיימים בנו? 

בתהליך האישי שלי, שם גיליתי מה זו אהבה עצמית אמיתית. איך אפשר לאהוב את עצמי, ביחד עם החלקים האפלים ועם הצללים שקיימים בי. 

בתהליכי הליווי שאני עושה עם אנשים, לא פעם, אנו צוללים לעומקים האלו, למפגש עם היבטי הצל שנמצאים שם. לומדים לאהוב אותם ולאהוב את עצמנו קצת יותר. 

אם אתם מרגישים את הדיסוננס הפנימי הזה את התחושה שאתם לא אמיתיים ואותנטיים בעולם, מוזמנים לבוא ולחקור ביחד, לגלות אותם, ולתת להם, ובעיקר לעצמכם, עוד אהבה. 

מוזמנים לקרוא כאן עוד על תהליכי הליווי האישי עמי >>

אתמול, במהלך יום הזכרון, הרדיו בבית היה פתוח במשך שעות ארוכות על גלגל"צ, שהשמיעו כל היום, שירים שנכתבו מתוך מילים שהשאירו אחריהם חיילים שנפלו.

אחד מהשירים האלו תפס את הלב שלי במיוחד.

מתוך הפרויקט "שבעה שירים באוקטובר".

שירו של ג'ימבו ג'יי שנכתב למילים של סרן יובל זילבר ז״ל.

והמילים עצמן, שגרמו לי לעצור ולחפש את מילות השיר המלא היו: "אם אתם קוראים את המילים שלי, תבטיחו לי לחיות חיים ששווה לחיות".

חיים ששווה לחיות.

לכאורה, זה ברור, אבל זה באמת לא מובן מאליו.

זה גרם לי לעצור ולשאול את עצמי, על החיים שלי, האם אני חי חיים ששווה לחיות?

אם אני כנה עם עצמי, כשאני מסתכל לאורך החיים שלי, אז היו שנים שלא יכולתי לענות על השאלה הזו ב-"כן" ברור.

תקופות שבהן חייתי חיים של מישהו אחר.

לפי הסללות, תפיסות ואמונות של אחרים.

לקח לי זמן לעצור, ולבחון את המקומות האלו. איפה אני חי חיים שלי, ואיפה אני פשוט נמצא על מסלול כלשהו שהותווה אי שם בילדות, ופשוט ממשיך וממשיך.

היו לי כמה נקודות עצירה לאורך השנים, לבחון את המסלול הזה ולעשות בו תיקונים.

אבל ללא ספק, המפגש עם הסרטן, לפני כשבע שנים, היה תמרור העצור המשמעותי ביותר מהן.

עם כל מה שבא אחריו, והפירוקים של הרבה מבנים, תבניות, היבטי פרסונה ואישיות שהורדתי ממני, אני יכול היום להיות שלם יותר עם האמירה של "חיים ששווה לחיות".

וחלק מהחיים האלו, אלו גם המשברים, הנפילות, הכישלונות, האכזבות, ההפסדים, הפגיעות, הכאבים.

לצד השמחות, האושר, האהבה, היצירתיות, התעוזה, החוויות, העונג, והיופי.

הכל. כל אלו ביחד. מרכיבים את מה שאנו קוראים לו "חיים".

פעם האמנתי שחיים "טובים, מאושרים ונכונים" הם כאלו שיש בהם רק מהטוב. רק מהיופי.

היום אני יודע, שאלו חיים שיש בהם מהכל. הם לא מושלמים, אבל הם הרבה יותר שלמים.

אני לא מושלם, אבל היום אני מרגיש הרבה יותר שלם.

יותר שלם עם מי שאני.

יותר שלם עם מה שיש לי.

וגם יותר שלם עם מה שלא.

ויש לי עוד עבודה לעשות עם זה

זה לא באמת נגמר מתישהו.

איפה זה פוגש אתכם?

מה עבורכם הם "חיים ששווה לחיות"?

הייתה לי לאחרונה אינטראקציה לא נעימה עם מישהי.

לא איזו חברה קרובה או מישהי שאני מכיר לעומק. למעשה, נפגשנו פעם אחת לשיחה של כשעה וזהו.

לאחריה היא שלחה לי כמה שאלות.

עניתי לה בשמחה.

אחרי כמה ימים קיבלתי עוד כמה בקשות. עניתי שוב.

ואחרי כמה ימים כבר זה הפך לסוג של רשימת משימות.

משימות שמשרתות רק אותה.

בלי לשאול לשלומי. בלי לבדוק אם זה בכלל מתאים לי.

בלי שאני חייב לה משהו.

הרגשתי איך הגוף שלי מתכווץ.

חוויתי את זה כחוסר נעימות צורם.

היא לא ראתה אותי כאדם בתוך הסיטואציה הזו.

היא ראתה אותי כמשאב. ככלי שאמור לשרת את המטרות שלה.

אולי היא לא באה עם הכוונה המודעת הזו, אבל כך זה הרגיש לי.

שהפכתי לעוד טרנזקציה בדרך ליעד שלה.

בעבר, הייתי מרצה.

הייתי עושה את מה שביקשו ממני רק כדי לסיים עם זה.

הייתי בולע את התסכול וממשיך להיות נחמד לכאורה.

רק כדי להימנע מהעימות.

רק כדי שלא יחשבו עלי שאני לא נחמד.

רק כדי לא לשהות בחוסר נוחות של לשים גבול למישהו.

הצבתי מולה גבול ועצרתי את הדיאלוג החד צדדי הזה.

הסכמתי לשהות בחוסר הנוחות שבא איתו.

האירוע הזה שלח אותי לחשוב על האנרגיה שאנחנו מסתובבים איתה בעולם.

בחוויה שלי יש שני סוגי אנשים בעולם.

יש אנשים שמסתובבים בעולם באנרגיה של נתינה.

אלו הם אנשי ה"לתת".

זה לא אומר שהם פראיירים או שהם מבטלים את עצמם ואת הצרכים שלהם.

זה פשוט אומר שהם מסתובבים בעולם עם לב פתוח.

הם רואים את האדם שמולם.

הם מבינים שמערכות יחסים הן מרחב של הפריה הדדית.

כשהם עוזרים או פועלים זה מגיע ממקום של רצון נקי, משוחרר ואמיתי.

לפני הרבה שנים, פגשתי אדם מעניין למספר פגישות.

הוא סייע לי, ללא שקיבל מכך שום תמורה (לכאורה).

שאלתי אותו באחת הפגישות למה הוא עושה את זה?

התשובה שלו נשארה איתי עד היום.

הוא אמר שלכל אחד מאיתנו יש נר שדולק בפנים.

לפעמים הנר הזה נכבה.

ושהוא יודע, שאם אי פעם הנר שלו יכבה, אז יהיו מספיק אנשים סביבו בעולם שיגיעו וידליקו את הנר שלו בחזרה.

ולכן גם הוא, מדליק את הנרות של האחרים.

בצד השני, ישנם את האנשים שמסתובבים באנרגיה של לקיחה.

אנשי ה"לקחת".

הם לאו דווקא עושים את זה בכוונה רעה.

הרבה פעמים זה מגיע ממקום של פחד.

אולי מתחושה עמוקה של חוסר שגורמת להם להרגיש שהעולם חייב להם.

שהם צריכים לחטוף או לדרוש כדי לשרוד.

במבט שלהם אנשים אחרים הם פונקציות שנועדו לשרת אותם.

המלצר שמביא להם הקפה, הקולגה במשרד או האדם שעונה להם להודעה.

כל אינטראקציה איתם מרגישה כמו סוג של טרנזקציה.

קל לזהות את האנשים האלו כשפוגשים אותם.

לרוב האנרגיה הזו תכווץ אותנו.

כולנו רוצים שיראו אותנו באמת.

כולנו רוצים שיתייחסו אלינו כבני אדם ולא כאל אמצעי להשגת מטרה.

לא כאל עוד טרנזקציה.

התפקיד שלנו הוא לא לתקן מישהו אחר.

התפקיד שלנו הוא לבחון את עצמנו.

מתוך איזו אנרגיה אנחנו פועלים.

איך אנחנו מתנהגים כשאנו פוגשים את אנשי ה"לקחת"?

האם אנחנו מרצים אותם?

האם אנחנו יודעים לשים את הגבול?

וגם, בצד השני:

כשאנחנו שולחים הודעה למישהו ומבקשים טובה.

כשאנחנו עומדים בתור בסופרמרקט.

כשאנחנו מנהלים משא ומתן בעסק או כשאנחנו יושבים בבית עם בני הזוג שלנו.

האם אנחנו שם רק כדי לקחת?

או האם אנחנו באים בלב פתוח.

מוכנים לראות באמת את האדם שמולנו.

הגבול שהצבתי לא היה רק מולה.

הוא היה גם עבור עצמי.

תזכורת לכך שהחופש שלי מתחיל ביכולת לבחור איזו אנרגיה אני מסכים להכניס למרחב האישי שלי.

ואיזו אנרגיה אני בוחר להדהד החוצה אל העולם.