לכולנו יש איזו תמונה בראש.

תמונה של עצמנו.

היא שם כבר מהתקופה המוקדמת, מהילדות.

ואנו נושאים איתה איתנו לאורך שנים לבגרות, ובמקרים רבים, עד המוות.

אנחנו בטוחים שזו האישיות שלנו.

אנחנו אומרים לעצמנו: אני הטיפוס האחראי, או אני הטיפוס המצחיק, או אני זה שתמיד מסתדר לבד.

אבל האמת היא שזו לא האישיות שלנו.

זה התפקיד שלקחנו על עצמנו כילדים, כסוג של אסטרטגיית הישרדות.

אנחנו מקבלים את התפקיד הזה בגיל צעיר יחסית.

לא תמיד מישהו נותן לנו אותו במפורש.

לפעמים אנחנו פשוט מבינים שזה התפקיד שיעשה את החיים שלנו קלים יותר.

אנחנו מבינים שאם נחזיק בתפקיד מסוים, אז יאהבו אותנו.

אז יעריכו אותנו.

אז יקבלו אותנו ונרגיש שייכות.

בתור ילד, די מהר, הבנתי מה התפקיד שלי צריך להיות.

כדי שההורים שלי יהיו מרוצים ממני, אני צריך להיות הילד הטוב.

הילד שלא עושה בעיות.

הילד שלוקח אחריות.

הילד שמביא את הציונים הטובים.

הילד שלא מפריע, שמסתדר לבד, שמעסיק את עצמו.

אני הייתי ה"מבוגר האחראי" מגיל צעיר מאד.

כבר מגיל 10 בערך, לבשתי חליפה דמיונית של מבוגר קטן.

כשההורים שלי היו טסים לחופשה של כמה שבועות בחו"ל, הם היו ממנים אותי (הילד הקטן מבין שלושה) להיות זה שאחראי על הבית.

וזה עבד.

קיבלתי המון פידבקים חיוביים.

איזה ילד בוגר!

איזה ילד רציני!

אפשר לסמוך על ערן.

וכאן בדיוק נוצרת המלכודת.

כי כשהסביבה מוחאת כפיים לתחפושת שלנו, אנחנו לומדים שאסור לנו להוריד אותה.

כי אם נוריד אותה, נאבד אהבה, הערכה ושייכות.

כילד שמהר מאד הפך להיות מבוגר, ויתרתי על הרבה דברים "ילדיים".

ויתרתי על הזכות להיות ילד משתולל או שובב.

ויתרתי על הזכות להיות חסר רסן, או ספונטני או לא מתוכנן.

ויתרתי על הזכות לא לדעת לאן החיים יקחו אותי.

לקחתי על עצמי מסלול ידוע, מתוכנן ומוגדר מראש.

אבל זה לא רק התפקיד של המבוגר האחראי.

יש בינינו כאלו שלמדו בגיל חמש, שלהיות ה"ליצן" זו הדרך היחידה להפיג את המתח בחדר.

שאם הם יצחיקו את אבא, הוא לא יצעק.

או שאם הם יצחיקו את החברים בכיתה, יאהבו אותם.

אז הם הפכו להיות הבדרנים של החבורה.

אלו שתמיד מחייכים.

אלו שאסור להם להיות עצובים לרגע כי אז הם מפחדים שהם יהפכו למיותרים.

או לא אהובים.

ויש את אלו שלמדו להיות הבלתי נראים.

אלו שהבינו שהדרך הכי בטוחה לקבל אהבה או לפחות להימנע מכאב, היא לא לבקש כלום.

לא להטריח.

להיות שקופים.

לא להפריע.

לא למשוך תשומת לב.

וכך אנחנו סוחבים את התפקידים האלו עשרות שנים.

הילד האחראי, הופך לגבר שלא יודע לבקש עזרה מאף אחד וקורס מבפנים.

הילד הליצן, הופך לאדם בודד, שאף אחד לא לוקח ברצינות את הכאב שלו.

הילדה השקופה, הפכה למישהי שחייה את החיים של כולם חוץ מאת של עצמה.

וכך אפשר להמשיך, להחזיק בתפקיד הזה מתוך פחד, חיים שלמים.

הפחד שאם נפסיק להיות "האחראים" או "המצחיקים" או "הנוחים", האנשים סביבנו יפסיקו לאהוב אותנו.

אנחנו מפחדים שאם נפשוט את המדים האלו, נגלה שמתחת אין כלום.

המחיר שאנחנו משלמים הוא חיים בתוך כלא.

כלא של ציפיות.

כלא שבו החלקים הכי חיים, הכי פראיים והכי אמיתיים בתוכנו, לא מקבלים ביטוי ממשי בעולם.

העבודה שלנו היא לא לתקן את עצמנו. אנחנו לא מקולקלים.

העבודה שלנו, היא להסכים לבחון את ההסכמים הלא מדוברים האלו, שחתמנו עליהם בילדות, ולשאול את עצמנו האם הם עדיין תקפים?

האם הם עדיין משרתים אותנו?

האם אנחנו עדיין זקוקים להם?

זה דורש אומץ להסכים לאכזב.

זה דורש אומץ להגיד אני לא יודע.

זה דורש אומץ להיות רגע רציני כשכולם מצפים שתצחיק.

או להיות ילדותי כשכולם מצפים שתהיה אחראי.

זה דורש אומץ להניח לתפקיד הישן, כשאנחנו לא מכירים עדיין מי אנחנו בלעדיו.

מהו התפקיד שאתם לקחתם על עצמכם, אי שם בילדות?

האם אתם אמיצים מספיק כדי לבחון את הנחיצות שלו, כעת, בחיים שלכם?

~~~~~~~~~~~~~~

בריטריט "50 גוונים של חופש" שיתקיים בקרוב אנחנו ניגע גם במקומות האלו.

זו הזדמנות לבחון את התפקידים האלו, ולנסות לראות מי אנחנו כשאנו מסכימים להניח את התפקיד בצד.

להסכים להיות בריק הזה שבין הזהויות.

ולגלות שדווקא שם, כשאנחנו פשוט אנחנו – בלי התואר, בלי התפקיד, בלי המסיכות, מחכה לנו החופש האמיתי.

ומחכה לנו האהבה העצמית שתמיד חיפשנו.

** בתמונה, אני ביום הולדת 10 (אני חושב…), וכיאה לאדם אחראי, אתם יכולים לראות את תוכנית העבודה שאני מחזיק ביחד

מכירים את זה שאתם נמצאים בסיטואציה כלשהי ומבינים שאתם צריכים להיות "נחמדים"?

בואו נדבר רגע בכנות על ה"נחמדות" הכרונית הזו שלנו.

אנחנו מכירים אותה היטב.

זו הנחמדות שגורמת לנו לחייך בנימוס בארוחת שישי כשאנחנו רק רוצים לצרוח ולברוח משם.

זו הנחמדות שגורמת לך להגיד לבוס "בטח, בשמחה" על עוד משימה, כשכל הגוף שלך מתכווץ וצועק "לא".

זו הנחמדות שגורמת לך לשתוק מול בת הזוג שלך כדי לשמור על שקט ו"שלום בית", בזמן שבפנים, בתוכך מתחוללת מלחמה.

זו הנחמדות שגורמת לך להכנס איתו למיניות, למרות שממש, אבל ממש לא בא לך על זה כרגע.

במשך שנים סיפרתי לעצמי שאני אדם טוב. שאני מתחשב. שאני רואה את האחר.

אבל יום אחד, בתוך רגע של כנות אכזרית מול עצמי, הבנתי את האמת: הנחמדות שלי לא הייתה טוב לב. היא הייתה מניפולציה.

זה כואב להודות בזה, אני יודע. אבל בואו נפרק את זה רגע ביחד.

כשאנחנו מבטלים את הרצון שלנו כדי שמישהו אחר לא יכעס עלינו, אנחנו לא באמת נחמדים.

אנחנו מנסים לשלוט ברגשות שלו.

אנחנו עושים איתו עסקה סמויה ומלוכלכת בלי שהוא בכלל יודע.

העסקה הזו נראית ככה: אני אקטין את עצמי, אני אעלים ואוותר על הצרכים שלי, (למשל: אני אבוא לאירוע שלא בא לי עליו ואהיה הילד הטוב)…

ובתמורה? אתה תהיה חייב לאהוב אותי. או לפחות לא לעזוב אותי. או לפחות לא לכעוס עלי.

זו לא אהבה.

זה מסחר בפחד.

וזה הכלא הכי משוכלל שאנחנו בונים לעצמנו במו ידינו.

המחיר שאנחנו משלמים על העסקה הזו הוא יקר מאד.

המחיר הוא לא רק תסכול או עייפות.

המחיר הוא אובדן העצמי שלנו.

כי כשאנחנו מתרגלים להיות "הילד הטוב" שלא עושה בעיות, או "האישה המכילה" שתמיד מבינה, או "החבר שתמיד אפשר לסמוך עליו", אנחנו שוכחים מי חי שם באמת מתחת למסיכה.

אנחנו שוכחים את עצמנו.

חופש אמיתי, מתחיל ברגע המפחיד הזה שבו אנחנו מוכנים להפסיק להיות "נחמדים" ולהתחיל להיות אמיתיים.

זה הרגע שבו אנחנו מסכימים לאכזב.

אנחנו מסכימים שמישהו אחר יכעס עלינו.

אנחנו מסכימים להיות "האיש הרע" בסיפור של מישהו אחר, רק כדי להציל את הסיפור של עצמנו.

אנחנו מסכימים להפסיק לרצות אחרים ולהיות מרוצים מעצמנו.

זה לא אומר שאנחנו הופכים לאגואיסטים או שאנחנו מחפשים לפגוע במישהו בכוונה.

זה פשוט אומר שאנחנו מתחילים לכבד את האמת שלנו יותר מאשר את הפחד שלנו מדחייה.

בקרוב אנחנו ניפגש כדי לתרגל בדיוק את המקום הזה.

לא נלמד איך להיות "טובים יותר" או איך לרצות את העולם.

נלמד איך להיות אמיתיים יותר.

במשך חמישה ימים, אנחנו נלמד להניח את המניפולציות בצד.

נלמד להגיד "לא" נקי ופשוט, בלי התנצלויות ובלי רגשות אשמה.

נגלה שדווקא כשאנחנו מפסיקים לנסות לרצות את כל העולם בחוץ, אנחנו סוף סוף מצליחים לפגוש את עצמנו באמת.

אם התעייפתם מלהחזיק את המסיכה הזו, אם הגב שלכם כבר כואב מרוב "נחמדות", הריטריט "50 גוונים של חופש" הוא המקום להניח את המשא הכבד הזה.

מחכה לפגוש אתכם, בלי מסיכות.