מאז שעברתי לבית החדש שלי בפרדס חנה,  בבוקר כשאני יוצא לשבת קצת במרפסת בחוץ, אני לרוב רואה אותו.

עורב שחור שמלווה אותי.

משקיף עלי מהגג של השכן או מהעץ ברחוב שמולי.

לפעמים כשאני בתוך הבית, אני רואה אותו מגיע למרפסת שלי, לחפש אם השארתי שם משהו מעניין עבורו.

ציפור מעניינת העורב הזה.

הוא לא קיבל מראה יפה במיוחד, וגם הקול שלו, אתם יודעים, לא ממש כזה שמפיק צלילים נעימים.

אבל הוא שם. על העץ, גם עכשיו כשאני בדיוק כותב עליו, יושב מולי וצועק.

משמיע את קולו. מבטא את עצמו.

וחשבתי עליו, איך הוא מתקיים, בין שלל מיני הציפורים האחרות ביקום, שזכו בצבעים מרהיבים ובקולות נעימים.

ועלתה בי ההקבלה שלו, השחור, האפל, לצדדים האפלים שקיימים בתוכנו.

לצללים שלנו.

לאותם חלקים, לרוב לא מודעים, שקיימים בכל אחד מאיתנו.

החלקים האלו, שאנחנו כל כך מתאמצים (לרוב באופן לא מודע) להסתיר. שלא יגלו אותם, שלא יראו אותם. שלא ישייכו אותם אלינו.

אבל כמו העורב, הם שם. בין שלל הציפורים היפות והנעימות, בין שלל החלקים היפים והמיוחדים שיש בכל אחד מאיתנו.

וכמו העורב, גם הם דורשים את הנראות שלהם בעולם, למרות הצבע השחור והקול הצרוד והצורם.

והם שם, מופיעים, לרוב בצורה לא נשלטת, ובאופן לא מבוקר, בלי שנרצה.

הם מגיעים, ודורשים את תשומת הלב שלהם.

יש להם הרבה צורות ופנים: הקורבני, חסרת האונים, הילד הקטן, הילד הפגוע, הילדה הננטשת, הכוחני, האלים, המפונקת, העצלן, התלותית, הקנאית והנוקם.

ויש כמובן עוד הרבה נוספים.

אנחנו לרוב לא אוהבים לפגוש אותם.

בטח לא להכיר בקיומם או להודות שהם שייכים לנו, שהם חלק מאיתנו, חלק ממי שאנחנו.

אז אנחנו עובדים מאד קשה להסתיר ולהחביא אותם.

כדי שלא יגלו שהם נמצאים שם.

לרוב הדרך "הטובה" ביותר להסתיר אותם, היא לפתח דפוסי אופי שהם ב-180 מעלות הפוכים להם.

כך אף אחד לא יוכל אפילו לחשוד שהם חלק מאיתנו.

אז את הצד הכוחני והאלים שבי אכסה עם ריצוי וויתור עצמי.

את הצד הנינוח והעצלן אחביא עם השגיות ופעלתנות יתר.

את הקנאית שבי אטשטש עם נחמדות ופירגון אינסופי.

את חוסר הביטחון נחביא עם מוחצנות.

וכך אנו מפתחים ובונים את הדמות החיצונית שלנו, את הפרסונה שאנו מציגים לעולם.

פרסונה שהיא הרבה דברים, אבל היא לא מי שאנחנו באמת.

ומתוכה אנו חיים ופועלים יום יום. אליה נמשכים האנשים שמקיפים אותנו. אותה הם אוהבים.

את הגבר המרצה, את האשה ההישגית והפעלתנית, את האיש המוחצן או האשה המפרגנת בלי סוף.

ואנו לומדים שזו הדרך שלנו לזכות באהבה.

שזו הדרך שלנו לשמור על כך שלא נהיה לבד או שנרגיש שייכים.

וזה רק מעודד אותנו עוד יותר לתחזק את הפרסונה הזו. להשקיע בה עוד ועוד אנרגיה.

מתישהו נתחיל להרגיש שזה מעייף. נרגיש מותשים. כי כמה אפשר לתחזק דמות חיצונית כזו?

האמת היא שאפשר, הרבה מאד שנים. אבל זה מרוקן אותנו אנרגטית.

אנו חשים שאנו חיים בשקר, לא אותנטיים, שאין מקום לביטוי המלא האמיתי והאותנטי שלנו.

מתישהו הדיסוננס הפנימי הזה יביא אותנו למצב שנצטרך להפסיק לשקר.

לפעמים זו תהיה מחלה, לפעמים משבר אחר, פיטורים, גירושים, אבדן כלשהו.

משהו יקרה.

העורב יופיע על העץ ויצעק בקול. לא מוכן לוותר על הנוכחות שלו בעולם. גם אם היא פחות יפה או נעימה לאוזן.

השאלה היא: האם נקשיב לו?

האם נהיה מוכנים לוותר רגע על ההצגה החיצונית, על הפרסונה, על הדמות שלימדנו את כל העולם סביבנו לאהוב ולהעריך?

האם נהיה מוכנים לתת הכרה גם לחלקים הפחות נעימים ויפים שיש בנו?

האם נהיה מוכנים לקבל ולאהוב אותם, את עצמנו, גם עם כל החלקים האלו שקיימים בנו?

בתהליך האישי שלי, שם גיליתי מה זו אהבה עצמית אמיתית. איך אפשר לאהוב את עצמי, ביחד עם החלקים האפלים ועם הצללים שקיימים בי.

בתהליכי הליווי שאני עושה עם אנשים, לא פעם, אנו צוללים לעומקים האלו, למפגש עם היבטי הצל שנמצאים שם. לומדים לאהוב אותם ולאהוב את עצמנו קצת יותר.

אם אתם מרגישים את הדיסוננס הפנימי הזה את התחושה שאתם לא אמיתיים ואותנטיים בעולם, מוזמנים לבוא ולחקור ביחד, לגלות אותם, ולתת להם, ובעיקר לעצמכם, עוד אהבה.

מוזמנים לקרוא כאן עוד על תהליכי הליווי האישי עמי >>

קיבלתי השבוע הודעה כנה מאדם שמתלבט האם להצטרף לריטריט הקרוב.

הוא כתב שהוא מתלבט.

שהוא מנסה לחשב את הערך מול המחיר.

הוא מחפש את ה-ROI.

את ההחזר על ההשקעה.

וזה כל כך טבעי.

אנחנו (ובעיקר השכל שלנו) מחווטים לחפש "ערך" מדיד של עלות מול תועלת.

אנחנו רוצים לדעת שאם שמנו שקל נקבל שניים בחזרה.

כשאנחנו קונים טלפון חדש זה קל.

אנחנו משווים מפרט טכני.

כמה זיכרון יש לו.

מה איכות המצלמה.

אנחנו משלמים ומקבלים קופסה עם מוצר מוחשי.

אבל כשמדובר בנפש שלנו, המשוואה הזו לא רלוונטית יותר.

תהליך התפתחות עמוק, הוא לא מוצר מדף.

אין לו מפרט טכני של מגה-פיקסל.

אי אפשר לתרגם שינוי פנימי לטבלאות אקסל.

כמה שווה ריפוי של אשמה שאדם נושא איתו לאורך שנים?

מה המחיר של ריצוי שנמשך שנים ארוכות?

מה הערך הכלכלי של אהבה עצמית שהתחזקה אצל מישהו בלב?

במהלך השנים למדתי משהו על ההתלבטות הזו.

על הרצון שלנו לדעת שאם נשקיע בעצמנו X, נקבל מכך תועלת של 2X לפחות.

על הרגע הזה שבו היד רועדת לפני הלחיצה על כפתור ההרשמה.

לרוב, הספק שיש לנו בפנים, הוא לא לגבי הסדנה שאנו מתלבטים אם להרשם אליה או שלא.

לרוב, הספק הוא גם לא לגבי התוכן או המנחה.

אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מפקפק בערך של לחיות חיים מתוך חופש.

הספק האמיתי שיש בנו, הוא כלפי עצמנו.

למעשה, מה שאנחנו באמת מתלבטים לגביו, הוא:

האם הפעם אני אצליח להשתנות?

האם אני אקח את הכלים האלה ואיישם אותם בחיים שלי?

או שזו תהיה עוד הוצאה שתסתיים באכזבה?

האם אני סומך על עצמי שאני יכול ליצור מציאות אחרת בחיים שלי?

הפחד הוא לא מהמחיר הכספי שנשלם.

הפחד הוא מהמפגש עם עצמנו.

מהאפשרות שנגלה שיש בנו את הכוח לשנות, ושעד היום פשוט לא השתמשנו בו.

אנחנו מפחדים להתאכזב מעצמנו שוב.

אנחנו מפחדים להודות שאנחנו ראויים להשקעה הזו.

קל לנו יותר להוציא סכום כזה על ספה חדשה לסלון, כי הספה תישאר שם ודאית ומוחשית.

השינוי הפנימי דורש מאיתנו עבודה.

הוא דורש התמסרות.

הוא דורש מאיתנו להסכים לשהות בתוך אי ודאות.

אמרתי לאותו אדם שהריטריט שלו למעשה כבר התחיל.

הוא התחיל ברגע שהשאלה הזו עלתה.

ברגע שההתלבטות הגיעה.

כי זה המבחן הראשון של האמון שלו בעצמו.

עצם הבחירה להצטרף למסע כזה היא הצהרת כוונות.

היא אמירה שאומרת "אני מוכן להשקיע בעצמי".

אני מוכן לשים את עצמי במרכז.

אני מאמין שיש בי את היכולת לקחת ולשנות את החיים שלי לטובה.

המחיר האמיתי שאנחנו משלמים, הוא לא הסכום שיורד בכרטיס האשראי.

המחיר האמיתי הוא המחיר שאנחנו משלמים בחיים עצמם, כשאנחנו נשארים באותו מקום.

כשאנחנו נותנים לפחד לנהל את קבלת ההחלטות שלנו.

אנחנו משלמים את המחיר הזה יום יום ושעה שעה.

רק שהוא לא נכנס לשום אקסל או ROI.

אז אם אתם מרגישים את הקריאה הזו בבטן.

אם הלב שלכם מאותת שזה הזמן.

אל תחפשו את הביטחון בחוץ.

הוא לא נמצא שם.

הביטחון היחיד שיש לנו הוא הידיעה שאנחנו נהיה שם עבור עצמנו.

שאנו באים כדי להפיק את המקסימום מכל רגע.

שאנו באים לעשות את העבודה.

ואז, זו הופכת להיות ההשקעה הכי בטוחה שיש.

שיש לה את ה-ROI הגבוה ביותר.

~~~~~~~~~~

אנחנו בימים האחרונים להרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש" ונותרו לנו מקומות אחרונים.

אם אתם מרגישים את הקריאה, אני מזמין אתכם לעשות את הצעד.

כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת.

היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר.

היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם.

היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם.

היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק.

קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו.

אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי".

אבל זו לא באמת אהבה עצמית.

בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.

הסיטואציה הראשונה: "הבגידה השקטה"

נסו להיזכר ברגע כלשהו מהימים האחרונים, כשמישהו ביקש מכם משהו שממש לא התחשק לכם לעשות.

הבטן שלכם התכווצה, הגוף צעק "לא".

אבל הפה? הפה חייך את החיוך האוטומטי הזה ושמעתם את עצמכם אומרים: "בטח, אין בעיה".

הטלפון מצלצל. על הצג אתם רואים את השם של מי שמתקשר.

אתם מותשים, אתם זקוקים לשקט. אבל המחשבה האוטומטית עולה: "לא נעים, הוא ייעלב".

והאצבע כבר לוחצת על המכשיר ומקבלת את השיחה.

באותו רגע, שמתם את אי הנעימות שלו מעל הצורך הבסיסי שלכם במנוחה.

המלצר מביא לכם את המנה במסעדה.

זה לא בדיוק מה שביקשתם, לא טעים או שזה הגיע קר.

אתם מסתכלים על הצלחת, ואז על המלצר, ואומרים "תודה, זה בסדר גמור".

אתם אוכלים מנה שאתם לא נהנים ממנה, רק כדי לא להיות "הלקוח המעצבן הזה".

הלקוח שואל אתכם מה המחיר?

אתם יודעים את המחיר שמגיע לכם. אבל בשנייה האחרונה, הפחד משתלט.

"זה בטח יהיה לו יקר מדי", אתם מפחדים לאבד אותו, וחותכים 20% מהמחיר עוד לפני שהוצאתם מילה.

הקטנתם את הערך שלכם כדי להימנע מדחייה אפשרית.

באותו רגע שאמרנו "כן" למשהו שלא באמת רצינו, בגדנו באדם היחיד שלעולם לא יעזוב אותנו. בעצמנו.

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לשמור על ה"שקט", על "שלום בית".

אנחנו בוגדים בעצמנו כדי לא לאכזב. כדי להישאר או להיראות "בסדר".

אבל המחיר של ה"בסדר" הזה הוא הרסני.

בכל פעם שאנחנו משתיקים את הקול הפנימי שלנו לטובת רעש חיצוני, אנחנו סודקים עוד קצת את האמון העצמי שלנו.

אהבה עצמית היא הסירוב להמשיך לבגוד בעצמנו.

אהבה עצמית היא ההסכמה שאחרים יתאכזבו מאיתנו, כדי שלא נצטרך לאכזב את עצמנו.

הסיטואציה השניה: מלכודת "הילד/ה הטוב/ה"

מגיל אפס לימדו אותנו שהאהבה היא עסקת חליפין.

קיבלנו מחיאות כפיים כשהצטיינו במשהו.

קיבלנו חיבוק כשהיינו נוחים ונעימים לסביבה.

בנינו זהות שלמה סביב הריצוי ההורי/החברתי/הסביבתי הזה.

בנינו פרסונה שלמה של האדם, שאנו מאמינים שהסביבה החיצונית לנו, חושבת שאנו צריכים להיות.

אבל עמוק בפנים, כשאנו מספיק קשובים וכנים עם עצמנו, אנחנו מרגישים את הדיסוננס.

עמוק בפנים אנחנו מרגישים את הפחד.

אנחנו מרגישים שאם יראו אותנו באמת, את הפחד, את חוסר הביטחון ואת חוסר המושלמות שלנו, לא ירצו להיות איתנו. לא יאהבו אותנו יותר.

אז אנחנו מהדקים את המסכה עוד קצת, וממשיכים לשחק את המשחק שמצפים מאיתנו לשחק.

זה קורה בעבודה כשאנחנו נשארים לתקן טעויות של מישהו אחר עד הלילה.

לא כי זה התפקיד שלנו, אלא כי אנחנו חייבים להיות אלו שמצילים את המצב.

אנחנו מכורים לתחושה הזו ש"אי אפשר בלעדינו", גם אם אנחנו כבר קורסים מהעומס.

זה קורה כשהחברה שלך מתקשרת "רק לפרוק".

את מקשיבה לה במשך 40 דקות של תלונות שכבר שמעת ממנה אלף פעם.

את מהנהת, שוב מייעצת, מכילה.

ובפנים? מרגישה שהיא שוב שואבת ממך את טיפת החמצן האחרונה שעוד נותרה לך.

אבל את לא תעצרי אותה ולא תציבי גבול. כי אתן "חברות טובות".

בת הזוג שואלת אותך "מה בא לך לאכול?" או "לאן בא לך לצאת?", ואתה עונה אוטומטית: "מה שבא לך", או "לי זה לא משנה".

זה לא נובע מגמישות, זה נובע מפחד.

הפחד לתפוס מקום, הפחד שמה שאתה רוצה יהיה "יותר מדי" לצד השני.

כי במשך השנים לימדת את עצמך, שלהיות "קליל" ו"לא דרמטי" זו הדרך שלך לשרוד בעולם הזה.

חופש אמיתי הוא היכולת לפשוט את הזהויות האלו.

להניח את הפרסונה, ששוקלת טון, של "המצליחן" או "האמא המושלמת", ולהיות אמיתי. ואותנטי.

להסכים להביע לעולם את מה שאני באמת מרגיש. ולא את מה שמצפים ממני שארגיש.

אהבה עצמית היא ההבנה שאני ראוי לאהבה פשוט כי אני קיים. זהו.

לא כי אני יעיל, לא כי אני נחמד, ולא כי הבאתי תוצאות "רצויות" או "נכונות".

ללא תלות במה אחרים חושבים או אומרים עלי.

הסיטואציה השלישית: ממתינים להצלה

אנחנו יכולים לחיות חיים שלמים בחדר ההמתנה.

לחכות שבן הזוג יבין אותנו בלי שנצטרך לדבר.

לחכות שהבוס יעריך אותנו סוף סוף.

לחכות שאמא תקבל את הבחירות שלי.

לחכות שהמציאות תשתנה לטובתי.

זו עמדה של קורבן. עמדה של ילד שמחכה להורה או "למבוגר האחראי" שיבוא ויסדר את הבלגן.

וזו אולי האמת הכואבת ביותר: אף אחד לא יבוא להציל אותנו.

לצערנו, גילינו זאת בדרך הקשה והכל כך כואבת, ב-7/10.

אף אחד לא בא!

אנחנו קורעים את התחת בעבודה. מגיעים ראשונים, יוצאים אחרונים.

משוכנעים שאם רק נעבוד מספיק קשה, הבוס יבחין בנו, יקרא לנו למשרד ויעניק לנו את ההעלאה וההכרה שאנחנו חולמים עליה.

אנחנו מחכים שמישהו "יגלה" אותנו, במקום לדפוק על הדלת ולבקש את מה שמגיע לנו.

אנחנו אומרים לעצמנו שהחיים האמיתיים יתחילו כשהתקופה הלחוצה הזו תעבור.

כשהילדים יגדלו קצת. כשנסיים את המשכנתא. כשהפרויקט הגדול יסתיים.

אנחנו חיים בחדר המתנה, מחכים שהנסיבות החיצוניות יסתדרו מעצמן ויאפשרו לנו להיות מאושרים.

אנחנו יושבים בערב מול הטלוויזיה או הגלילה האינסופית בטלפון, בתחושת ריקנות.

מחכים שמישהו יתקשר, שמשהו מרגש יקרה, שהעולם יבוא ויבדר אותנו.

אנחנו מצפים שהעניין והתשוקה יגיעו מבחוץ, במקום ליצור אותם מבפנים.

אהבה עצמית היא לקיחת אחריות על החיים שלנו. בעלות. זו הריבונות האישית במיטבה ובמלואה.

זה הרגע שבו אנחנו מפסיקים להפקיד את המפתחות לאושר שלנו בכיס של מישהו אחר.

אנחנו לוקחים אחריות מלאה על הרגשות שלנו, על הבחירות שלנו, ועל החיים שלנו.

חופש הוא לא היכולת לעשות מה שבא לנו.

חופש הוא היכולת להפסיק לנטוש את עצמנו. לאהוב את עצמנו באמת.

לדעת להגדיר ולדבר את הגבולות שלנו (במקום לוותר על עצמנו שוב ושוב).

לדעת להתמודד עם הרגשות הלא נעימים ולהכיל אותם (במקום לנסות לברוח, להדחיק או להימנע).

לדעת לקחת אחריות על עצמנו ולא על הרגשות של אחרים.

לדעת לשים את עצמנו בעדיפות עליונה (הזכרו בדיילת במטוס, היא כל הזמן מזכירה לנו את זה).

בקרוב, תסתיים ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".

זה לא ריטריט של פינוקים.

אנחנו באים לעשות עבודה.

אנחנו באים לפגוש את המקומות שבהם אנחנו מזייפים את עצמנו, לעצמנו.

אנחנו באים לפשוט את המסכות שכבר נדבקו לפנים.

ולהסכים, אולי בפעם הראשונה, לבחור בעצמנו באמת.

להסכים לאהוב את עצמנו, ולשים את עצמנו במקום הראשון.

אם המילים האלו כיווצו לכם את הבטן, זה הסימן הכי מדויק שיש.

הכיווץ הזה יכול להיות השער לחופש שלכם. אם תבחרו בכך.

אל תחכו ל"יום אחד" שבו תרגישו מוכנים. היום הזה לעולם לא יגיע.

המוכנות מגיעה אחרי שאנחנו עושים את הצעד הראשון.

בואו.

לכולנו יש איזו תמונה בראש.

תמונה של עצמנו.

היא שם כבר מהתקופה המוקדמת, מהילדות.

ואנו נושאים איתה איתנו לאורך שנים לבגרות, ובמקרים רבים, עד המוות.

אנחנו בטוחים שזו האישיות שלנו.

אנחנו אומרים לעצמנו: אני הטיפוס האחראי, או אני הטיפוס המצחיק, או אני זה שתמיד מסתדר לבד.

אבל האמת היא שזו לא האישיות שלנו.

זה התפקיד שלקחנו על עצמנו כילדים, כסוג של אסטרטגיית הישרדות.

אנחנו מקבלים את התפקיד הזה בגיל צעיר יחסית.

לא תמיד מישהו נותן לנו אותו במפורש.

לפעמים אנחנו פשוט מבינים שזה התפקיד שיעשה את החיים שלנו קלים יותר.

אנחנו מבינים שאם נחזיק בתפקיד מסוים, אז יאהבו אותנו.

אז יעריכו אותנו.

אז יקבלו אותנו ונרגיש שייכות.

בתור ילד, די מהר, הבנתי מה התפקיד שלי צריך להיות.

כדי שההורים שלי יהיו מרוצים ממני, אני צריך להיות הילד הטוב.

הילד שלא עושה בעיות.

הילד שלוקח אחריות.

הילד שמביא את הציונים הטובים.

הילד שלא מפריע, שמסתדר לבד, שמעסיק את עצמו.

אני הייתי ה"מבוגר האחראי" מגיל צעיר מאד.

כבר מגיל 10 בערך, לבשתי חליפה דמיונית של מבוגר קטן.

כשההורים שלי היו טסים לחופשה של כמה שבועות בחו"ל, הם היו ממנים אותי (הילד הקטן מבין שלושה) להיות זה שאחראי על הבית.

וזה עבד.

קיבלתי המון פידבקים חיוביים.

איזה ילד בוגר!

איזה ילד רציני!

אפשר לסמוך על ערן.

וכאן בדיוק נוצרת המלכודת.

כי כשהסביבה מוחאת כפיים לתחפושת שלנו, אנחנו לומדים שאסור לנו להוריד אותה.

כי אם נוריד אותה, נאבד אהבה, הערכה ושייכות.

כילד שמהר מאד הפך להיות מבוגר, ויתרתי על הרבה דברים "ילדיים".

ויתרתי על הזכות להיות ילד משתולל או שובב.

ויתרתי על הזכות להיות חסר רסן, או ספונטני או לא מתוכנן.

ויתרתי על הזכות לא לדעת לאן החיים יקחו אותי.

לקחתי על עצמי מסלול ידוע, מתוכנן ומוגדר מראש.

אבל זה לא רק התפקיד של המבוגר האחראי.

יש בינינו כאלו שלמדו בגיל חמש, שלהיות ה"ליצן" זו הדרך היחידה להפיג את המתח בחדר.

שאם הם יצחיקו את אבא, הוא לא יצעק.

או שאם הם יצחיקו את החברים בכיתה, יאהבו אותם.

אז הם הפכו להיות הבדרנים של החבורה.

אלו שתמיד מחייכים.

אלו שאסור להם להיות עצובים לרגע כי אז הם מפחדים שהם יהפכו למיותרים.

או לא אהובים.

ויש את אלו שלמדו להיות הבלתי נראים.

אלו שהבינו שהדרך הכי בטוחה לקבל אהבה או לפחות להימנע מכאב, היא לא לבקש כלום.

לא להטריח.

להיות שקופים.

לא להפריע.

לא למשוך תשומת לב.

וכך אנחנו סוחבים את התפקידים האלו עשרות שנים.

הילד האחראי, הופך לגבר שלא יודע לבקש עזרה מאף אחד וקורס מבפנים.

הילד הליצן, הופך לאדם בודד, שאף אחד לא לוקח ברצינות את הכאב שלו.

הילדה השקופה, הפכה למישהי שחייה את החיים של כולם חוץ מאת של עצמה.

וכך אפשר להמשיך, להחזיק בתפקיד הזה מתוך פחד, חיים שלמים.

הפחד שאם נפסיק להיות "האחראים" או "המצחיקים" או "הנוחים", האנשים סביבנו יפסיקו לאהוב אותנו.

אנחנו מפחדים שאם נפשוט את המדים האלו, נגלה שמתחת אין כלום.

המחיר שאנחנו משלמים הוא חיים בתוך כלא.

כלא של ציפיות.

כלא שבו החלקים הכי חיים, הכי פראיים והכי אמיתיים בתוכנו, לא מקבלים ביטוי ממשי בעולם.

העבודה שלנו היא לא לתקן את עצמנו. אנחנו לא מקולקלים.

העבודה שלנו, היא להסכים לבחון את ההסכמים הלא מדוברים האלו, שחתמנו עליהם בילדות, ולשאול את עצמנו האם הם עדיין תקפים?

האם הם עדיין משרתים אותנו?

האם אנחנו עדיין זקוקים להם?

זה דורש אומץ להסכים לאכזב.

זה דורש אומץ להגיד אני לא יודע.

זה דורש אומץ להיות רגע רציני כשכולם מצפים שתצחיק.

או להיות ילדותי כשכולם מצפים שתהיה אחראי.

זה דורש אומץ להניח לתפקיד הישן, כשאנחנו לא מכירים עדיין מי אנחנו בלעדיו.

מהו התפקיד שאתם לקחתם על עצמכם, אי שם בילדות?

האם אתם אמיצים מספיק כדי לבחון את הנחיצות שלו, כעת, בחיים שלכם?

~~~~~~~~~~~~~~

בריטריט "50 גוונים של חופש" שיתקיים בקרוב אנחנו ניגע גם במקומות האלו.

זו הזדמנות לבחון את התפקידים האלו, ולנסות לראות מי אנחנו כשאנו מסכימים להניח את התפקיד בצד.

להסכים להיות בריק הזה שבין הזהויות.

ולגלות שדווקא שם, כשאנחנו פשוט אנחנו – בלי התואר, בלי התפקיד, בלי המסיכות, מחכה לנו החופש האמיתי.

ומחכה לנו האהבה העצמית שתמיד חיפשנו.

** בתמונה, אני ביום הולדת 10 (אני חושב…), וכיאה לאדם אחראי, אתם יכולים לראות את תוכנית העבודה שאני מחזיק ביחד

חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד.

השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד.

אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו.

האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו.

הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות.

השם שלו היה "ערן המצליחן".

הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות.

הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון.

הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות.

הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך.

תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות.

בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה.

הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים.

בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.

והייתי עייף. כל הזמן הייתי עייף.

חשבתי שזה בגלל העבודה הקשה, בגלל האחריות, בגלל "החיים".

היו לי תמיד עיגולים שחורים מסביב לעיניים.

היתה אפילו תקופה שניסיתי לקחת תוספים כדי להתמודד עם העייפות הזו.

אבל שום דבר לא עזר.

מה שלא הבנתי אז, הוא שפשוט הייתי מותש מהתחזוקה.

לא הבנתי אז, כמה אנרגיה נדרשה ממני כדי להחזיק את כל התדמית הזו.

כמה משאבים הנפש שלי שרפה כדי לוודא שאף אחד לא יראה את מה שמתחת למסיכה? ומאחורי התחפושת של המצליחן.

זו היתה ההשקעה הכי גרועה שעשיתי.

השקעתי את כל כולי בלתחזק דמות חיצונית, פרסונה, ובסוף היום נשארתי מרוקן וללא אנרגיות.

בלי כוח לאהוב באמת, בלי כוח ליצור, בלי כוח פשוט להיות. להיות אני.

השחרור הגדול שלי הגיע כשהסכמתי "לפטר" אותו.

את העובד היקר ביותר, ששילמתי לו כל כך הרבה לאורך כל השנים האלו.

לצערי, זה קרה דרך משברים, דרך משברים כלכליים, דרך המפגש עם הסרטן, דרך הגירושים… החיים פשוט עשו את העבודה במקומי וכתבו במקומי את מכתב הפיטורים שלו.

כאשר הסכמתי סוף סוף לפטר אותו, את "ערן המצליחן", את ה"ערן" הזה שחשבתי שאני חייב להיות, קרה הקסם.

פתאום התפנתה לי אנרגיה.

כמויות של אנרגיה שהיו כלואות בתחזוקה, השתחררו פתאום ליצירה, לאהבה, לחיים עצמם.

גיליתי שמותר לי לא לדעת. שמותר לי להיות חלש ופגיע. שמותר לי להיות פשוט אנושי.

והעולם לא קרס. להיפך.

הקשרים שלי נהיו עמוקים יותר. העשייה שלי נהייתה מדויקת יותר. והעייפות הכרונית? היא התחלפה בחיוניות שלא הכרתי.

מזמין אתכם לשאול את עצמכם, בכנות:

את מי אתם מתחזקים שם בחוץ?

מי זה העובד היקר הזה, שלכם?

כמה הוא עולה לכם? באנרגיה, בזמן, בכסף ובבריאות?

אולי הגיע הזמן לפטר אותו סוף סוף?

~~~~~~~~~~~~~~~~~

אחד הדברים שהכי מרגשים אותי לראות שקורים במהלך חמשת ימי הריטריט "50 גוונים של חופש", הוא לראות את האנשים שמסכימים לפטר את הפרסונה שלהם.

שמוכנים להיות חשופים, פגיעים, כנים ואותנטיים.

קודם כל עם עצמם, ואחר כך עם הסביבה.

רואים עליהם, כמעט באופן מיידי, את ההקלה, השחרור, האנרגיה החדשה והחיוניות.

מבוקר לבוקר הם הופכים ונראים פשוט יפים יותר.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לפטר את העובד הכי יקר שלכם, מוזמנים להצטרף אלינו לריטריט הקרוב!

איחול קצת מוזר לשבוע הקרוב: אני מאחל לכם שתאכזבו מישהו השבוע.

אבל לא סתם מישהו אקראי, אלא מישהו שחשוב לכם. מישהו שאתם אוהבים!

רוב החיים שלי הייתי הילד הטוב, המנהל המצליח באינטל, הבעל המושלם, המנטור ה"חכם".

הייתי מכור למבט המרוצה בעיניים של האנשים סביבי.

הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לגרום לכולם להרגיש בנוח, לחייך, ואז לומר לי שאני בסדר.

בכל פעם שהרגשתי שמישהו עלול להתאכזב ממני, הגוף שלי היה מתכווץ.

הרגשתי שאם אני אגיד את ה"לא" הזה, אם אני אבחר בדרך שלי, האדמה תפער את פיה ותבלע אותי או שמשהו איום ונורא יקרה.

פעלתי כך כי האמנתי שאהבה היא דבר מותנה, ואם אני אאכזב, אז אני אשאר לבד.

זו לא איזו אמונה מודעת ומכוונת. זה עמוק בתת המודע שלנו, בדרך כלל זה מתיישב שם עוד מהילדות.

אבל האמת היא שחייתי בתוך כלא.

כלא מפואר, כלא שבניתי לעצמי בעצמי, אבל כלא.

הייתי בובה על חוט, והחוטים היו הציפיות של ההורים שלי, של בת הזוג, של החברה, של העובדים שלי.

בכל פעם שמישהו משך בחוט האכזבה, אני מיד התיישרתי.

ויתרתי על הרצונות שלי. ויתרתי על האמת שלי. ויתרתי על עצמי.

לקח לי שנים להבין שחופש אמיתי הוא לא היכולת לעשות מה שבא לנו.

חופש אמיתי נמדד ביכולת שלנו לשאת את האכזבה של האחר, ולהישאר בחיים.

לנשום בתוך הרגע הזה שבו מישהו מביט בנו במבט עקום, מאשים או פגוע, ולא לרוץ מיד להתנצל או לשנות ולתקן את זה.

אפשר לקרוא לכך: לאמן את שריר האכזבה.

וכמו כל שריר, בהתחלה הוא חלש ומנוון.

בפעם הראשונה שאנחנו בוחרים בעצמנו ומאכזבים מישהו אחר, זה יכול להיות מטלטל וכואב.

אפשר גם להרגיש את זה פיסית: הבטן מתהפכת. הלב דופק. הראש מלא במחשבות אשמה.

זה מרגיש כמו סכנת חיים.

אבל כשעובר קצת זמן אחרי שעשינו את זה, אנחנו מגלים משהו מעניין:

אנחנו לא מתים.

השמש זורחת גם בבוקר למחרת.

ואנחנו מגלים ששרדנו את זה.

אנחנו מגלים שהעולם לא קרס לתוך עצמו, אבל אנחנו גבהנו בכמה סנטימטרים.

כשאנחנו מפסיקים לפחד לאכזב אחרים, אנחנו מפסיקים לשקר לעצמנו ולהם.

אנחנו מפסיקים להחזיק את המסיכות והתחפושת הכבדה הזו שגוזלת מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה ומאמץ.

ובעיקר, אנחנו מפסיקים לחיות חיים של מישהו אחר.

ומתחילים לחיות את החיים שלנו.

חופש זה לא כשכולם מרוצים מאיתנו.

חופש זה כשאנחנו שלמים עם זה שהם לא.

זה לא אומר שאנחנו הופכים להיות אנשים רעים או אדישים.

להיפך.

כשאנחנו משחררים את הצורך לרצות, אנחנו יכולים לאהוב באמת.

לא מתוך פחד, אלא מתוך רצון.

אנחנו יכולים להיות שם בשביל האחר, לא כי אנחנו חייבים, אלא כי אנחנו בוחרים.

אז השבוע, כשאתם עומדים מול ההחלטה האם לומר "כן" למשהו שבתוככם אתם יודעים שהוא "לא", או כשאתם קרובים לוותר על רצון שלכם כדי שמישהו אחר יישאר רגוע, תנסו לאמן את השריר הזה.

תנשמו עמוק ותסכימו לאכזב.

אל תתנצלו. אל תסבירו. אל תצטדקו.

אל תציעו פיצוי.

תהיו אמיתיים ותתקשרו את מה שנכון ומתאים לכם.

ואחרי כן, פשוט תהיו עם התחושה הלא נעימה הזו בגוף, ותזכרו שזו תחושה של גדילה.

זו התחושה של החבלים המשתחררים מהידיים והרגליים שלכם.

זה לא אומר שאנחנו אדישים. זה לא אומר שלא אכפת לנו.

זה אומר שאנחנו מבינים דבר אחד פשוט וכואב: אי אפשר לחיות את האמת שלנו בלי לאכזב אף אחד בדרך.

כי כל עוד אנחנו מפחדים מהמבט המאוכזב של אמא, של הבוס או של בן הזוג, אנחנו לא באמת חופשיים.

אנחנו שבויים של הציפיות שלהם.

בכל פעם שאנחנו בוחרים בעצמנו, מישהו אחר עלול להתאכזב. זה המחיר. וזה מחיר ששווה לשלם.

כי האלטרנטיבה היא לאכזב את האדם היחיד שבאמת חשוב ושהוא נשאר לשלם את המחירים של הבחירות שלנו בסוף כל יום – את עצמנו.

אז את מי אתם עומדים לאכזב השבוע?

~~~~~~~~~~~

בקרוב, ניפגש כדי לאמן את השריר הזה. במרחב הבטוח, המאפשר והאוהב של הריטריט "50 גוונים של חופש" .

נלמד איך לעמוד יציבים מול אכזבה של אחרים, בלי להתפרק ובלי להתקפל או להתנצל.

נגלה שדווקא כשאנחנו מפסיקים לפחד לאכזב, אנחנו הופכים לאנשים שהרבה יותר נעים וקל לאהוב אותם. כי אנחנו סוף סוף אנחנו. אנחנו אמיתיים.

אם אתם מרגישים שהשריר הזה אצלכם זקוק לחיזוק, אם נמאס לכם לחיות בחרדה מתמדת ממה יחשבו ואיך יגיבו, הריטריט הזה הוא חדר הכושר לנשמה שלכם.

שלשום הסתיים עוד ריטריט של "50 גוונים של חופש".

זה היה הריטריט הרביעי וכל אחד מהם שונה מהאחרים.

התחלנו ביום רביעי בצהריים, 24 אנשים זרים.

מבוכה, שקט, תהיות של אנשים בינם לבין עצמם (וגם חלק בקול), אם הגיעו למקום הנכון.

חמישה ימים אחר כך, בראשון אחר הצהריים זה הסתיים. כבר לא זרים. 24 אנשים שהרשו אחד לשני להציץ לעומק הלב והנשמה אחד של השני.

צחקנו על כך שזה הריטריט ש"ביזבז" הכי הרבה טישו. אני חושב שרק אני לבדי פרקתי חבילה.

יש משהו כל כך משחרר במרחב של אהבה שמאפשר לאנשים להביע רגשות, לדבר את הכאבים, לשתף במה שבאמת חי בהם, לבקש חיבוק או עזרה או סתם לראות עיניים טובות שמביטות בך.

יש משהו כל כך משחרר במרחב שבו הסיפור שלך לא משנה. לא משנה מי אתה ומה ההיסטוריה או התואר או התפקיד שלך. מה שבאמת משנה הוא הלב שלך, וזה מה שאחרים רואים, ובעיקר – פוגשים מרגישים.

זה תמיד מפעים אותי לראות איך האנשים מתקלפים במהלך הימים האלו. מבוקר לבוקר הם משילים עוד ועוד משקל מכביד.

קילוגרמים של אשמה, של כאב, של ציפיות (של עצמי ושל אחרים), של ריצוי, של ביקורת עצמית ושיפוטיות. ובמקומם הכניסו עוד ועוד אהבה לחייהם.

וגם אני עברתי שם תהליך עמוק מאד עם עצמי.

משתף כאן בשלושה היבטים אישיים שחוויתי מול עצמי.

הראשון:

בשנתיים האחרונות, בתוך התהליכים והטיפולים שאני עצמי עובר, יותר ויותר הסכמתי לקבל על עצמי, שהכוח האמיתי שלי הוא אהבה.

זה לא פשוט לי לומר/לכתוב את זה, כי זה עדיין, באיזה שהוא מקום בתוכי, נתפס לי כמשהו רוחניקי כזה, של "מחבקי עצים" וזו זהות שממש קשה לי לקבל על עצמי.

אבל אם אני מצליח לכמה רגעים, לנתק את הזהות הזו, מהמהות שלה, אז אני ממש יכול לראות איך האהבה שבי היא כח מאד עוצמתי וחזק.

וזה גם מה שהנחתי בפתיחה של הריטריט, ברביעי האחרון. אמרתי למשתתפים, שהיו אז עדיין, קבוצה של זרים מוחלטים, שהבסיס לכל מה שאנו יוצרים כאן במרחב המשותף הוא – אהבה.

וזה מה שהיה שם – בלי סוף אהבה, ללא תנאי, ובעוצמות גבוהות.

והפעם, היה לי קל יותר לראות ולקבל את זה, שזה מה שיש שם. ולקבל את זה בעצמי, על עצמי.

השני:

לפני כמה חודשים, כשהייתי בטיול שלי בקוסטה ריקה, עברתי שם סשן מאד עוצמתי וחזק אצל מטפל הודי. אלו היו 3 שעות שהיה בהם הרבה כאב, לצד תובנות עמוקות וגם מידעים שהגיעו אלי.

באחד הרגעים שם, קיבלתי את ההכרה (או אפילו הציווי) להסתכל על עצמי כאיש של ריפוי. זה משהו שגם עלה בצורה מסויימת בעבר בתהליכים קודמים שעברתי, אבל הייתה בי הרבה התנגדות לכך.

וגם שם, במהלך הטיפול ההוא, ההתנגדות הזו הופיעה.

עבורי, יש משהו מאד מחייב ומשמעותי במילה "ריפוי". ואני מתייחס אליה בסוג של חרדת קודש.

כי בעולם שלנו שהפך להיות כל כך סיסמתי ואינסטנט, שבו כולם מחפשים את "גלולת הקסם" שתפתור להם את כל צרותיהם, יש בעיני כבר סוג של זילות בכל כך הרבה מילים. כמו ריפוי.

בראיון שקיימתי לפני כמה שבועות עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה שכנות בשדה של אהבה = ריפוי.

וזה בדיוק מה שהיה שם בריטריט, הרבה מאד כנות ואותנטיות, אינטימיות עמוקה ופגיעות, על מצע של אהבה. אהבה ללא תנאי.

אנשים נפתחו ושיתפו על מקומות מאד קשים ומורכבים שעברו, מטענים כואבים שסוחבים איתם הרבה מאד שנים, ופתאום שם, הצליחו להניח אותם ואפילו לרגע אחד, ולא לשאת את כל המשקל הזה עליהם לבד.

המילה שחרור חזרה על עצמה הרבה פעמים אצל אלו שעשו זאת.

ביום שבת בצהריים, אחרי שיצאנו להפסקת הצהריים והאולם התרוקן, ורד חיבקה אותי ואני התפרקתי.

אחרי הימים האחרונים שעברנו, ומה שקרה שם לאנשים, פתאום הרגשתי את זה.

הרגשתי את הריפוי שהיה שם.

והייתי, לראשונה, מוכן לקחת על כך בעלות. על היכולת שלי ליצור מרחבים כל כך מיוחדים כאלו שריפוי מתאפשר שם.

במעגל הסיום אחד המשתתפים דיבר אלי ואמר לי שאני מנהיג של ריפוי דרך אהבה.

ואז, לראשונה, המילים האלו לא עוררו בי התנגדות. הסכמתי לקבל אותן.

השלישי:

במעגל הסיום, אנשים אמרו לי תודה.

תמיד, בסיטואציות כאלו, הייתי שומע את המילים, אבל לא תמיד זה היה נכנס לי ללב. לא תמיד הרגשתי את זה.

הפעם הרגשתי. ממש הרגשתי את התנועה של הלב. את הרטט שלו, את התודה של האנשים, נכנסת עמוק ללב שלי ומרטיטה אותו מבפנים.

אולי זה בגלל כל הימים האלו שהלב היה כל כך פתוח ורוטט גם ככה.

אני לא יודע, וזה גם לא באמת משנה. מה שמשנה הוא שהרגשתי את זה וזה הלך איתי הביתה, ועודנו שם איתי בפנים.

כמישהו שתמיד עבד מאד עם הראש, עם צד מנטאלי מאד מאד חזק, התחושה הרגשית שחוויתי שם בימים האלו, היתה מאד עוצמתית ומשמעותית.

זה היה גם שיקוף מאד חזק עבורי, על הדרך שעשיתי בשנים האחרונות ועל פתיחת הלב והמערכת הרגשית שלי.

ולא הייתי יכול לעשות את זה לבד. יחד איתי החזיקו את המרחב הזה, ורד, אהבתי,. שהאנרגיה שלה נוכחת וחזקה במרחב ושהנוכחות שלה בריטריט כל כך משמעותית עבורי, ועבור כל אחד מהמשתתפים.

וגם רוני וכינרת שהיו אסיסטנטים והביאו את הלב שלהם בצורה כל כך עמוקה ומשמעותית והיו שם בשבילי ובשביל כל האחרים.

תודה לכם ועליכם!

~~~~~~

ממש בקרוב נצא שוב למסע משותף בריטריט "50 גוונים של חופש".

הוא מיועד לאנשים אמיצים שמוכנים להביא עוד כנות ואמת לחיים שלהם.

שמוכנים לפגוש את עצמם ולהביא יותר אהבה וקבלה עצמית לחיים שלהם.

אם אתם מרגישים אתם אחד מהם, הנה הצעד הבא שלכם >>