ערן שטרן

לאורך השנים, גיליתי שישנו מכשול משמעותי העומד בפני בעלי עסקים רבים. ובעיקר עסקים המבוססים על הידע והמומחיות של העומד בראשם. ישנו מכשול אחד עיקרי שמונע ממך להקים עסק רציני, מבוסס, עם הכנסות של מיליוני שקלים בשנה. ברגע שתבין, תזהה ותסלק את המכשול הזה מדרכך, תהיה גם לך האפשרות להגיע לגבהים חדשים, הכנסות חדשות ורמות חדשות של השפעה, הכרה, פרסום ותגמול כלכלי. וזה יהיה הרבה יותר קל ממה שאתה מסוגל אולי לדמיין כרגע. למעשה, אותן אסטרטגיות וטקטיקות שעבדו עבורי, ושעבדו עבור מאות הלקוחות שלי, יעבדו גם עבורך. אלו הן אסטרטגיות ושיטות שבהם משתמשים גם המובילים בתחומם בעולם, כדי לבנות עסקים מבוססים, רווחיים ויציבים, שמביאים ערך אמיתי למיליוני אנשים בעולם.    ואני רוצה כעת לחשוף בפנייך את המכשול העיקרי שעומד בפני מרבית בעלי העסקים. הסימפטום: הם מחפשים כל דרך אפשרית ליצור עוד הכנסה בעסק, הם רוכשים אינספור הדרכות שונות ומשונות, שהם מאמינים שישפרו את מצבם הכלכלי, אבל הם אינם מצליחים להגיע לשום תוצאה משמעותית. הסיבה: חשיבה מצומצמת שמחפשת כל הזמן רק עוד "הזדמנויות". אני קורא לכך "חשיבת הקפצון". הבעיה: אין להם אסטרטגיה מתאימה לפיתוח ולבנייה של עסק רווחי, מבוסס, ויציב, שממשיך לגדול ולצמוח באופן עקבי. המכשול העיקרי שאנו צריכים להתבונן עליו ולהבין אותו הוא אתה – והחשיבה שלך. מניסיוני רב השנים, ראיתי שכשמדובר בבניית עסק, ישנו הבדל עצום בין שני סוגי חשיבה, שיוצר גם הבדל דרמטי בתוצאות שבעלי העסקים משיגים. הנה העניין – "הקפצונים", הם אותם אנשים שמקימים עסק ומחפשים עוד ועוד הזדמנויות ליצור הכנסות מידיות, קופצים מדבר לדבר, ובעיקר מחליפים את הזמן שלהם בכסף שהם מקבלים על כל שעה ושעה. לעומתם, הסוג השני, הוא הסוג של "המנהיג המוביל". המנהיג המוביל הוא יזם החושב בצורה שונה, אסטרטגית (ובדרך כלל גם הפוכה לגמרי) מהאופן שבו חושב הקפצון.

הי, במרבית הפעמים שאני שואל בעלי עסקים כיצד הם משווקים ומאיפה מגיעים אליהם הלקוחות, התשובה הכמעט מיידית (ולרוב היחידה) שלהם היא: מפה לאוזן.   שזו דרך "מכובסת" לומר ש"אני לא ממש עושה שיווק, ומדי פעם איזה לקוח ממליץ למישהו עלי".   שלא תבינו אותי לא נכון, "פה לאוזן" זו אחת הדרכים הטובות יותר לקבל לקוחות חדשים בעסק, אבל מרבית בעלי העסקים מאד פאסיביים במה שנוגע לשיווק מפה לאוזן ולא מגרדים את מה שהם היו יכולים להפיק ממנו.   הבעיה הראשונה היא הציפייה שהלקוחות יפנו אלינו לקוחות בלי שנצטרך לעשות משהו בשביל זה. הציפייה השגויה הזו מניחה שהלקוחות שלנו רק חושבים עלינו כל הזמן, ושהם עסוקים בשאלה "איך אני יכול להפנות עוד לקוחות?".   צר לי לאכזב אולי מישהו – הם לא.   הלקוחות שלנו ממש לא עסוקים בנו, הם לא ממש חושבים עלינו והם לא ממש עסוקים בלהפנות אלינו לקוחות חדשים.   לפעמים, במקרה או "על הדרך" הם יתקלו בחבר שמחפש משהו שיש לנו ואז הם יזכרו בנו (וגם זה לא בטוח) ויפנו אלינו לקוחות.   כך שאם אתם היום רק סומכים על טוב ליבם והזכרון של הלקוחות שלכם כדי שיפנו אליכם לקוחות חדשים, אתם משאירים ה-מ-ו-ן כסף על הרצפה!   גם אם אתם מקבלים היום לקוחות מהפניות כאלו ואחרות, מבלי לעשות שום דבר אקטיבי בשביל זה, תארו לעצמכם כמה הייתם יכולים לקבל אם הייתם אקטיביים יותר.   הרעיון הוא פשוט: כדי להעצים את כמות ההפניות שאנו מקבלים מלקוחות, אנחנו צריכים להיות מאד אקטיביים, ולבקש מהם! להזכיר להם את קיומנו ולבקש מהם שיפנו אלינו לקוחות נוספים. כמובן שצריך לעשות את זה בצורה נעימה, לא נדחפת וכזו שתגרום להם הנאה כשהם עושים את זה ולא הרגשה שהכריחו אותם או לחצו עליהם.   אבל – צריך לבקש!   לא להניח שזה משהו שיקרה מעצמו.   באופן כללי, הלקוחות צריכים שנאמר להם מה לעשות. זה נכון בתהליך המכירה וזה לגמרי נכון גם לאחריו. הם צריכים את ההכוונה מאיתנו.   הנה דוגמה טרייה: לפני כשבוע חזרנו מטיול שערכנו בארה"ב. מספר ימים היינו בטיול בצפון קרוליינה ווירג'יניה לאורך ה-Blue Ridge Parkway ובכל יום היינו מגיעים למקום חדש וישנים בו ללילה ולמחרת ממשיכים בדרך למקום הבא.   הזמנו כמה מקומות נחמדים לישון בהם לאורך המסלול, ובאחד הימים הגענו ל-Bed and Breakfast חביב שנקרא The Doctor’s Inn.   כאשר נכנסו לחדר, שמתי לב למגש כסף קטן שהיה מונח על שידה ובתוכו מעטפה ועליה הכיתוב הבא: מעטפת הוקרה של האורחים תודה רבה על הנדיבות שלכם! אנחנו לא מצפים לטיפ, אבל אנחנו תמיד מעריכים אותו. כמה פשוט, ככה חכם! והנה העניין – עד אותו רגע הרעיון של להשאיר טיפ בחדר בכלל לא היה קיים במחשבה שלי. אבל לאחר שנתקלתי במעטפה הוא כבר היה קיים שם. עכשיו יתכן שבמקרים מסויימים היו אורחים שחשבו על כך והשאירו טיפ. אבל אני משוכנע שזה היה באחוזים קטנים בהרבה מאז שהכניסו את המעטפה עם הכיתוב הזה.   אבל זה לא נגמר כאן.   ליד המעטפה היה גם מתקן קטן לכרטיסי ביקור. לקחתי כרטיס והסתכלתי עליו. הצד הראשון שלו שגרתי לחלוטין.   אבל בצד השני הופיע הכיתוב הבא: "ההפניה של החברים והמשפחה שלך אלינו זו המחמאה הגדולה ביותר שאתה יכול לתת לנו. תודה על השהות שלך ועל האמון – מרגו".   עוד דוגמה מעולה להנעה של לקוח להמליץ עלינו. פשוט להסביר ללקוח מהי ההתנהגות המצופה ממנו: להמליץ לחברים ולבני המשפחה.   וגם הסיום והחתימה בשם הפרטי: מרגו (זהו שמה של האשה שמנהלת את ה-B&B).   אז מה ראינו כאן: הנחיות ברורות לפעולות שאנו רוצים ומבקשים מהלקוחות שימוש בשפה נעימה, ללא לחץ ועם הכרת תודה פניה אישית ושימוש בשם האישי   ובעיקר – לקיחת אחריות ופרואקטיביות על התהליך.   כמה פשוט ליישם, לא דורש יותר מדי התעסקות ועבודה ומביא בוודאות תוצאות.   ואגב, אם אתם במקרה מגיעים לווירג'יניה ומחפשים B&B מקסים לשהות בו – קפצו ל-Doctor’s Inn ומסרו למרגו ד"ש :)   שלכם, ערן

הי ד"ש מצפון קרולינה בארה"ב! הגענו לארה"ב לפני כשבוע. שילוב של פגישות עסקיות, לקוחות, וגם כמה ימים של חופש. התחנה הראשונה שלנו היתה בלאס ווגאס. ושם באחד הערבים, יצאנו להסתובב ב-downtown של העיר, ברחוב פרימונט המפורסם. מדובר ברחוב לא ארוך מדי, המקורה כולו בתקרת מנורות לדים שיוצרים ביחד תצוגה מרהיבה, מספר להקות המנגנות בפינות שונות של הרחוב, המון חנויות, ברים, אנשים וגם "אומני רחוב" מסוגים שונים. יש את אלו המציירים פורטרטים, יש את אלו שנראים כמו פסלים דוממים, יש כמה כאלו שמחופשים לגיבורי על ומעודדים אותך להצטלם איתם.... ואז ראיתי אותו. הוא בהחלט היה שונה מכל השאר. לבוש במעיל עור שחור וג'ינס, מחזיק ביד אחת שלט. מתבונן לעברנו בעיניים רושפות ומלאות כוונה וביד השנייה הוא מכוון לעברנו את ה-אצבע... כן, אותה אצבע שלישית מפורסמת, בתנועה האוניברסלית שאי אפשר לטעות בה וכדי חס וחלילה לא נתבלבל בכוונות שלו הוא צעק לעברי בקולי קולות את 2 המילים שגם היו כתובות באותיות בולטות על השלט שהחזיק בידו: F**k You ! זה בהחלט גרם לי לעצור (אגב לא רק לי, אלא גם לרבים אחרים שעברו שם). נעצרתי והסתכלתי עליו. F**k You הוא צעק אלי שוב, F**k You! אם יש משהו שאני מאד אוהב לראות, זו יצירתיות ותעוזה. ולבחור הזה היה משניהם והרבה. הוצאתי כמה דולרים מהארנק ונתתי לו. אם לרגע חשבתם שהוא אמר לי תודה, אז לא ממש.. קיבלתי ממנו עוד F**k You אחד צילמתי אותו והמשכנו הלאה ברחוב (התמונה שלו כאן למטה...). ואז לאחר כמה מטרים ראיתי בחור נוסף, עומד על ארגז קטן, ומחזיק בשתי ידיו שלט... וכן, גם על השלט שלו אותן 2 מילים: F**k You. אבל להבדיל מהראשון, שסביבו התגודדו אנשים, צחקו, התעניינו וגם נתנו לו מדי פעם כסף (כמוני), סביבו לא היה אף אחד. יותר מזה, היה נראה אפילו שאנשים התרחקו ממנו. זה כבר היה מעניין. למה הראשון משך אליו אנשים והשני לא? אני חושב שכמעט בכל סיטואציה אפשר למצוא שיעור ותובנות שיווקיות.. וכך גם במקרה הזה. אז הנה כמה דברים מעניינים שאפשר ללמוד משניהם.. לא שאני חושב שאתם צריכים להכין שלטים כאלו ולצאת לרחוב (מי שממש רוצה אני לא אעצור בעדו..), אבל העקרונות הללו רלוונטיים לכל עסק.

הי! זה היה כמה שנים אחרי שכבר עזבתי את אינטל ויצאתי לדרך עצמאית. הקמתי את העסק הראשון שלי, וכשלוש שנים לאחר מכן כבר פתחתי חברה נוספת שהפכה בזמן קצר גם היא לסיפור הצלחה משגשג.   הצלחה היא דבר מתעתע לפעמים. יש לה הרבה צורות והרבה פנים.   יש את הרובד החיצוני – הכסף, ההכרה, הפרסום, ההערכה, ההשפעה וכל מה שמשתמע מכך.  אנשים רבים נמצאים בסוג של "מרדף" אחרי הסממנים החיצוניים הללו. ואין בכך שום דבר רע או פסול.   גם אני נהניתי מהם. ועם רוב מה שהם מביאים אותם.   לרוב אנו פועלים על מנת לממש ולהגשים צרכים חיצוניים שיש לנו (בית גדול, רכב חדש, נסיעה לחו"ל, קידום בתפקיד, הכרה ופרסום וכו') מתוך תקווה שאלו יתנו לנו את תחושת האושר שאנו רוצים. אבל זה לא קורה כך. אפילו אם אנו מרגישים אושר כאשר השגנו יעד כזה או אחר, תחושת האושר הזו אינה מחזיקה לאורך זמן, היא רגעית ואינה מתמשכת.   כי גם כשמשיגים אותם, זה לא מבטיח שבאמת נרגיש שהגענו אל ה"מנוחה והנחלה". כי זה לא באמת משנה כמה "הצלחה חיצונית" אנחנו חווים, אם בפנים, בתוכנו הדברים לא "יושבים לנו במקום הנכון" ומסונכרנים עם הרצונות האמיתיים שלנו:"הרצון הנשמתי" שלנו.   אני קורא לזה הרצונות האמיתיים, כי לא פעם אנחנו רודפים אחרי דברים שנראה לנו שאנחנו רוצים או צריכים, אבל הם לא באמת מה שהנשמה שלנו מחפשת, רוצה וצריכה.   כי הנשמה שלנו לא באמת צריכה את הכסף, ההכרה והפרסום כדי להרגיש מסונכרנת, שלמה ומוגשמת. היא מחפשת דברים אחרים...   אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש איזה שהוא תפקיד מסויים מאד שבאנו למלא כאן בעולם זה, ובתקופה שאנו נמצאים בה.   תקראו לכך יעוד, שליחות, תפקיד או איך שאתם רוצים. זה לא ממש משנה איזה שם ניתן לכך, אבל השורה התחתונה היא שיש לנשמה שלנו רצון כלשהו.   לא תמיד הרצון ה"נשמתי" שלנו מסונכרן עם הצרכים של ה"אגו" שלנו שהם אותם סממנים חיצוניים.   למשל האגו שלנו צריך כסף, הכרה ופרסום כדי להרגיש שאנחנו בעלי ערך.   הנשמה שלנו יודעת שהיא בעלת ערך ולא זקוקה לאישורים או להוכחות החיצוניות בצורה של כסף, מכונית או בית גדול.   לאורך זמן, ובעיקר כאשר אנו ממוקדים מאד בלהשיג את אותם "רצונות חיצוניים" של האגו שלנו, אנו לרוב מגלים את הפרדוקס הגדול של החיים: כל ההצלחה החיצונית אינה באמת עושה אותנו מאושרים.   לפעמים זה אפילו להיפך – ככל שההצלחה החיצונית גדלה, כך גם גדל איתה התסכול ותחושת הפער הפנימי.   (כתבתי על כך בהרחבה במניפסט שלי: "החתיכה חסרה" שניתן לקבל כאן ללא עלות)   ואז אנחנו מגיעים לנקודה שאין מנוס מאשר לשאול את עצמנו: אז מה אני עושה פה לעזאזל?   כי הרי אם אחרי כל המאמץ שהשקעתי וכל הצלחה החיצונית שהגעתי אליה, אני עדיין לא מרגיש מסופק ומוגשם, אז בשביל מה אני בעצם באמת כאן?   השאלה הזו: למה אני כאן בעולם הזה? היא אחת השאלות החשובות ביותר שאדם יכול לשאול את עצמו.   אני יודע שבאותה תקופה, של מה שיכול להראות כ"שיא הצלחה" עבורי, השאלה הזו העסיקה אותי רבות. השאלה הזו הביאה אותי לתהליך עמוק של חקירה וברור פנימי, להבין באמת למה אני כאן. מה היעוד ומה השליחות הגבוהה שלי בחיים.   התוצאה של התהליך הזה הביאה אותי לרמת דיוק וידיעה פנימית עמוקה של הסיבה שלשמה אני כאן: "להוציא לאור את מנהיגי המחר, להסיר את הקטנות מליבם ולהביאם למימוש נשמתי מלא".   הדיוק הזה הביא לכך שכל העשייה שלי השתנתה. הפכה להיות מדויקת יותר. מדויקת בסוג הלקוחות המגיעים אלי, בסוג המוצרים והתוכניות שאני מציע ללקוחות שלי,   לפני כארבע שנים התחלתי התחלתי ללמד ולעזור לאנשים לזהות את היעוד האמיתי שלהם.   התוצאות הן מדהימות. מאות האנשים שעברו את התהליך וזיקקו את הגדרת היעוד שלהם, מספרים על חווית חיים שונה בתכלית. על חיבור גבוה לעצמם ולמהות הגבוהה שלהם, על השגת תוצאות בקלות ובזרימה, על הנאה ואיזון בחיים שלהם ועל ידיעה פנימית עמוקה ומוחלטת שהם עושים את הדבר הנכון והמתאים ביותר עבורם. אשמח לתגובות שלכם כאן – האם אתם מתחברים לדברים הללו? כיצד זה מופיע בחיים שלכם ומה עשיתם כדי לפתור את זה? מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! שלכם, ערן.

הי, השבוע במפגש של קבוצת "המעגל הפנימי" שלי, אחד המשתתפים העלה דילמה בפני הקבוצה.   יש לו כמה כיווני פעולה שהוא חשב עליהם, אבל הוא לא בטוח איזה כיוון יתאים יותר, מאיזה מהם הוא יהנה יותר, מה עדיף לו ביניהם... בקיצור, הוא מסתובב סביב העניין כבר זמן מה, ולא מסוגל להחליט מה הכיוון הנכון עבורו.   שמעתי את האופן שבו הוא תאר את הדילמה, ואמרתי לו שהתאור שלו מעלה לי תמונה בראש של אדם שמסתובב מסביב לבריכה מלאה במים, ושואל את עצמו ותוהה בינו לבין עצמו – "מעניין מה הטמפרטורה של המים?".   אז הוא ממשיך להסתובב, להסתכל על המים בבריכה מזוויות שונות, מכיוונים שונים, מעלה שוב ושוב את השאלה בתוכו – אבל ממשיך להסתובב.   בפועל, הוא לא באמת מתקדם לשום מקום. הוא ממשיך ללכת במעגלים מסביב לבריכה. אין לו שום מידע חדש לגבי הטמפרטורה של המים מכל סיבוב נוסף שהוא עושה.   עולות בו אולי עוד השערות, עוד ספקולציות בנוגע לטמפרטורה האפשרית של המים.   מדי פעם הוא פוגש אנשים שגם הם נמצאים על שפת הבריכה ומתייעץ איתם: "מה אתם חושבים שהטמפרטורה של המים?" הם יכולים לתת לו את חוות דעתם על הטמפרטורה, אבל ת'כלס, הניחוש שלהם דומה לניחושים שלו, אף אחד מהם לא באמת יודע מה הטמפרטורה של המים.   והוא ממשיך להסתובב מסביב לבריכה.   מוכרת לכם החוויה הזו? קרה לכם שהסתובבתם סביב להחלטה מסויימת הרבה זמן, מבלי להיות מסוגלים לקבל החלטה לכיוון כזה או אחר?   אני לא נגד לשקול כיוונים, לבדוק או להתייעץ. להיפך, אם היה מישהו שנמצא בתוך המים, או לפחות מישהו שהיה לא מזמן בבריכה, הייתי בהחלט הולך להתייעץ איתו, ואפילו (אם זה מספיק חשוב לי, הייתי גם משלם לו על הייעוץ הזה). אבל במקרה שלא מצאתי מישהו כזה, להמשיך להסתובב מסביב לבריכה לא ממש יקדם אותנו לשום מקום.   אמרתי לו שאני חושב שהדרך הכי פשוטה, ושהכי תקדם אותו כרגע היא פשוט להכניס רגל אחת לתוך המים. בהתחלה רק לגעת עם קצה האצבע, לבדוק שהמים לא קפואים או לחילופין לא רותחים. ואם זה מרגיש סביר ונוח להכניס את שאר הרגל.   לפעמים, אין לנו ברירה אלא להרגיש את זה. לחוש אם זה נכון ומתאים לנו. רק לחשוב ולהגות בכך לעולם לא יאפשר לנו באמת לדעת ולהרגיש מה נכון לנו יותר או פחות.   אמרתי לו שיכניס רגל, ואם זה מרגיש לו נכון, יתכן שתגיע הנקודה שהוא פשוט צריך לקפוץ למים.   לקפוץ למים ו"ללכת על כיוון מסוים".   רק מתוך החוויה עצמה, ומתוך העשייה עצמה הוא יוכל לדעת איך זה מרגיש לו ומה נכון עבורו.   הכל כמובן צריך להיות בצורה מחושבת, לא הייתי אומר לאף אחד לקפוץ למים אם הוא לא יודע לשחות. וגם בבריכה יש עומקים שונים.. לא חייבים להתחיל מהאזור של ה"מים העמוקים"... אפשר להתחיל ב"רדודים" ומשם להתקדם... ממש כמו שלמדנו לשחות כשהיינו ילדים.   לפעמים אין ברירה אלא פשוט לבדוק. זוכרים כשהיינו ילדים, והיו מציעים לנו לטעום סוג של אוכל חדש? מה היינו עושים, נוגעים עם קצה הלשון, ואחר כך מעיזים אולי לקחת "ביס" קטן, ואז עוד אחד... ככה היינו אוספים מידע ורואים מה נכון לנו ואם זה טעים.   אז איך נוכל לקבל החלטות טובות יותר? הרבה אנשים תקועים סביב החלטות. בעיקר אני רואה הרבה שתקועים סביב החלטות הקשורים לכיוונים שונים של עשייה. קריירה כזו או אחרת. להקים עסק או להישאר שכיר. לעזוב מקום עבודה עכשיו או אחר כך. ללכת לכיוון עסקי כזה או אחר.   אנחנו הרבה פעמים חוששים לקבל החלטות בגלל שהן נתפסות לנו כמשהו מאד דרמטי. כמשהו מוחלט וסופי.   ואם אנו חוששים לקבל החלטה, אז לרוב מה שקורה הוא שאנו נשארים במקום וממשיכים להתלבט. לעד... ההישארות במקום היא אולי נוחה במידה מסויימת, כי אנו נשארים בסביבה מוכרת ורגילה, אבל יש שם משהו מאד מתעתע.   כי אנו לא באמת נשארים במקום. שום דבר בעולם שלנו לא נמצא במקום. שום דבר לא באמת עומד במקום.   כתבתי על כך בספר שלי, רב-המכר "להגשים" – ישנו חוק אוניברסלי בעולם שנקרא "חוק התנודה", ובפשטות המשמעות שלו אומרת, שהכל נמצא בתזוזה כל שהיא. גם עצמים שנראים לנו דוממים, לא באמת כאלו. אם נבחן אותם לעומק, במיקרוסקופ חזק, נוכל לראות שהם מורכבים מאינספור חלקיקים קטנים שנמצאים כל הזמן בתזוזה.   חוק התנודה אומר דבר מאד פשוט, כשהכל זז, יש שני כיוונים אפשריים: כיוון של צמיחה והתפתחות, וכיוון של נבילה וגסיסה.   אין באמת מצב אפשרי של "עמידה במקום". כמו בטבע שהצמחים צומחים או נובלים, כך גם אנחנו כבני אדם – או שאנו מתקדמים וצומחים או שאנו הולכים לאחור ונובלים.   ואם אנו חושבים שלעמוד במקום זה באמת לעמוד במקום, הרי שאם הכל סביבנו נמצא בתנועה, אז למעשה, לעמוד במקום משמעו – ללכת אחורה. לנבול.   כל תנועה עדיפה על עמידה במקום.   וכאן אולי ישאל מישהו (ובצדק) – אז איך אדע אם ההחלטות שלי הן נכונות? איך אדע שהכיוון שאני הולך אליו הוא נכון עבורי?   התשובה היא שלא תמיד נדע. נקודה. לא תמיד נוכל לדעת. נוכל לשער, לבדוק, להתייעץ – אבל מתישהו נצטרך להחליט. פשוט להחליט.   אני לא מאמין שיש דבר כזה שנקרא "החלטות שגויות". אנו שופטים את עצמנו בדיעבד על החלטות שקיבלנו בעבר ומתייגים אותן כהחלטות "טובות" או "שגויות". אבל זו חוכמה של "לאחר המעשה". וזו חכמה קטנה.   לאחר המעשה, יש לי יותר מידע, יש לי יותר ידע והבנה מאשר היו לי כאשר קיבלתי את ההחלטה. כך שבעצם, לשפוט את עצמי כיום, עם המידע העדכני שיש לי, על החלטה שקיבלתי בעבר כשלא היה לי את המידע העדכני, זו חכמה קטנה מאד.   השיפוטיות והביקורת העצמית היא לא רלוונטית בנקודה הזו. הרי אף אחד לא יקבל מרצון, החלטה שהוא יודע שהיא שגויה. כל החלטה שאנו מקבלים, היא ההחלטה הטובה ביותר שאנו מאמינים עבורנו, באותה נקודת זמן ועם כל הידע והמידע שיש לנו באותה נקודת הזמן.   ויש כאן משהו נוסף: כל החלטה היא טובה עבורנו. אני באמת מאמין כך. לא תמיד מה שקורה הוא מה שציפינו שיקרה. לא תמיד אנו מקבלים את התוצאות הרצויות סביב החלטות כאלו או אחרות, אבל אני מאמין שאם זה קורה, הרי שיש שם איזה שהוא שיעור חשוב עבורנו. משהו שהיה צריך לקרות.   לפעמים זה נועד לכוון אותנו למקום שלא היינו יכולים להגיע אליו אם לא היינו הולכים לכיוון מסוים. לפעמים זה בא להעניק לנו יכולות חדשות, לפתח בנו כישורים להתמודד עם סיטואציות מסוימות. לפעמים זה בא ללמד אותנו שיעור חשוב.   לכל דבר שקורה לנו, גם לדברים הפחות "נעימים" או "טובים", יש ערך עבורנו.   במקום להתנגד, להתעצבן, לכעוס או להיות קורבן של נסיבות כאלו או אחרות, הרבה יותר מקדם ואפקטיבי זה לבדוק מה קיבלתי מההתנסות הזו, כיצד התפתחתי, איפה זה שינה אותי, כיצד זה שיפר את היכולות שלי.   לחפש את הלמידה בכל דבר שקורה לנו.   אז אם אתם מתלבטים לגבי החלטה מסוימת, תוהים ביניכם לבין עצמכם איך זה ירגיש ומה יהיה, תתחילו להכניס אצבע למים, תרגישו את הטמפרטורה, תתנסו.. זה הדבר שהכי יקדם אתכם בדרך שלכם!   שבת שלום! ערן

להקים עסק זו כבר לא פריווילגיה.   התחנה הראשונה בטיול הגדול שלנו בעולם לפני כשנתיים וחצי היתה נפאל (למי שלא יודע במה מדובר, הציצו כאן... ).   ואני זוכר שאחד הדברים שהיה מאד מעניין לראות אותם הוא שחלק ניכר מן האנשים הנפאליים היו בצורה כזו או אחרת "בעלי עסק" ו"יזמים".   אלה הם לאו דווקא עסקים במובן שאנו רגילים לראות אותם בעולם המערבי. ברוב המקרים היה מדובר במשהו משפחתי שנסמך על אב או אם המשפחה, ושאר בני המשפחה שתומכים בהם.   זה יכול להיות דוכן מומו קטן ברחוב (אם לא ניסיתם את המומו הנפאלי, מומלץ בחום!), עגלת פירות קטנה שהם דוחפים ברחוב ומציעים לעוברים ושבים, שרותי כביסה לתיירים, או במקרים שבהם בית המשפחה היה גובל ברחוב, מכולת קטנה שמוכרת כמה מוצרים.   במקרים רבים הם גם בונים את הבתים שלהם כך שלמטה ישנה חנות כלשהי, והדירה מעליה (אפשר לראות למטה בתמונה).   אחד ההסברים לתופעה הזו נעוץ בנתון כלכלי משמעותי בכלכלת נפאל – אחוזי האבטלה במדינה הם למעלה מ-40%! וגם המשכורות של אלו שכבר כן מועסקים ב"עבודה" הן לא גבוהות במיוחד.   מה שאומר, שעל מנת לשרוד, אין לנפאלים יותר מדי ברירה. הם לא יכולים להסתמך על "מישהו אחר" שידאג להם לפרנסה שלהם. לא על המעסיקים, לא על הממשלה, או על משהו כמו "ההסתדרות".   כל אדם לעצמו – אם לא ידאג לעצמו, לא יהיה לו.   ולכן הם חייבים להיות יזמים.   אני מניח שיש כאלו שיצקצקו בלשונם ויאמרו שזה לא בסדר, וכואב להם על הנפאלים שככה זה אצלם, ושהממשלה צריכה לדאוג להם... אבל לדעתי, דווקא הנפאלים, עם תפיסת האחריות האישית הגבוהה שלהם: "אם אני לא אעשה לביתי, אף אחד אחר לא יעשה לביתי" הם אלו שערוכים טוב יותר מהרבה אנשים במערב, להתמודד עם העולם שמשתנה לנו מול העיניים.   בעידן התעסוקה היום, יותר ויותר משרות נעלמות, מקומות עבודה מצטמצמים, האוטומציה, הרובוטים והמחשבים מייתרים עוד ועוד משרות מסורתיות, ומעסיקים מעבירים יותר ויותר תפקידים למדינות "זולות" יותר או לפרילנסרים ברחבי העולם.   בעוד כמה שנים זו כבר לא תהיה פריווילגיה של מישהו להפוך להיות יזם ולהקים עסק, פשוט לא תהיה לו ברירה אחרת!   כתבתי על כך כבר לפני כמה שנים בספר השני שלי "להתעורר" (יכולים להוריד כאן בחינם את הפרק שמדבר על כך), ומאז המציאות ממשיכה להשתנות עוד ועוד לכיוון הזה.   הבטחון התעסוקתי כבר לא באמת קיים, ההבטחה שקיבלתי מההורים שלי ש-"אם תלמד מקצוע טוב, תוכל למצוא עבודה טובה ולהפליג בבטחון עד לפנסיה" כבר כמעט ואינה מתקיימת יותר.   אנחנו רגע לפני חג החירות, חג החופש וזוהי הזדמנות מעולה לעצור לרגע ולבדוק את עצמנו – עד כמה אנו באמת חופשיים, עד כמה אנו באמת לקחנו אחריות על החיים שלנו ושחררנו את התלות בגורם חיצוני כזה או אחר? (ממשלה, מעסיקים וכו').   אני מאמין שכל אחד מאיתנו חייב לפתח את הכישורים היזמיים שלו, קודם כל בשביל הבטחון האישי והכלכלי, שנית כי זו לדעתי גם דרך מדהימה לחיות את החיים בצד שיוזם ויוצר את נה שקורה, מאשר בצד הפאסיבי שמגיב למה שקורה...   רבים מהאזרחים הנפאלים יודעים שהם תלויים בעיקר בעצמם ולא בחסדים של שום גוף כזה או אחר, ולכן הם הופכים את עצמם ליזמים.   משהו ללמוד מהם...   מאחל לכם חג פסח שמח! ערן

הי! לפני כמה שבועות ישבתי עם לקוחה יום שלם בתהליך אסטרטגיה עסקית שבנינו ביחד לעסק שלה. יש משהו מרתק בעיני בתהליכי האסטרטגיה הללו, כי מתישהו בתהליך, נוצר איזה שהוא קסם, מגיעים לאיזו פריצת דרך, האסימונים נופלים והתובנות מגיעות. וזה לא רק במה שקשור לאפיון העסקי כמו מי הלקוחות, מה המוצרים, איך משווקים וכמה כסף גובים על המוצרים השונים. זה קשור, בהרבה מקרים, גם לתפיסת העולם של בעל העסק. לתפיסת העולם שלו בנוגע לעסק שלו, לחיים שלו, ללקוחות שלו, לערך שהוא מביא לעולם וכדומה. וכך במהלך היום, פתאום היא אמרה לי משפט שגרם לי לעצור. ולעצור אותה ולעצור את התהליך. המשפט שהיא אמרה לי היה: "זה לא מצפוני למכור" שמעתי כבר הרבה דברים בכל מה שנוגע למכירות, אבל משפט שאומר שזה לא מצפוני למכור, זה לא משפט שאתה שומע בכל יום. אני יכול להבין סוחר סמים שמוכר ללקוח שלו, ומרגיש אולי שזה לא מצפוני למכור. אבל אני מכיר אותה היטב, והיא לא במקצוע הזה, ומה שהיא מוכרת הוא בעל ערך עצום ללקוחות שלה. אז עצרתי אותה ושאלתי כדי להבין, למה היא מתכוונת. והיא אמרה שבעצם במקרים מסויימים מגיעים אליה לקוחות שהם קצת מבולבלים, וקצת לא יודעים מה נכון להם ומה מתאים להם, והיא חושבת שאם הלקוח נמצא במקום המבולבל הזה, אז זה לא מצפוני "לנצל את מצבו" (אלו המילים שהיא השתמשה בהן) ולמכור לו. שאלתי אותה אם במצבים הללו היא יודעת מה נכון ומה מתאים להם, והיא ענתה בוודאות מוחלטת שכן! אז אמרתי לה שאני לא מבין איפה הבעיה? הרי אחת הסיבות שבגללן לקוחות מגיעים אלינו מלכתחילה היא שהם מבולבלים! הם לא יודעים תמיד מה נכון להם, הם מתלבטים בין אפשרויות שונות ודרכי פעולה שונות והם באים אלינו כדי שנעזור להם. כדי שנעזור להם לבחור, כדי שנעזור להם להסיר את הבלבול. אבל אם התפיסה שלי היא שזה לא מוסרי או לא מצפוני למכור ללקוח שנמצא במקום הזה, אז אין שום סיכוי בעולם שאני באמת אמכור לו משהו. ואז אני יוצר ללקוח בעיה גדולה יותר. כי הוא בא אלי כדי שאפתור לו את הבלבול, ואני, בגלל תפיסה ואמונה שגוייה, שאני מחזיק בה, מונע ממנו את הפתרון שהוא צריך. ואז הוא עוזב אותי, עוד יותר מבולבל ממה שהוא הגיע, כי בתת המודע שלו נוצרת ומתחזקת האמונה ש"יש אצלי בעיה, כי אפילו המומחה שהגעתי אליו לא יכול לעזור לי!". אנחנו כאן כדי להעניק לאנשים שרות. להביא לידי ביטוי את השליחות שלנו בעולם, ועל ידי כך לשרת אנשים ולעזור להם. אנו לא עוזרים לאף אחד אם אנו מונעים ממנו את השרות והשליחות שלנו. חלק מהערך ומהעזרה שלנו ללקוחות שלנו הוא על ידי כך שאנו מעניקים להם בהירות, מזיזים את הערפל שלפעמים הם אפופים בו, ויוצרים להם נתיב פעולה חדש. זה התפקיד שלנו. ואני מאמין שאם הפתרון שהצענו נכון ומדויק ללקוח, הוא יודע להרגיש את זה. ואז הוא יקנה מאיתנו. אנו לא צריכים למנוע מהלקוחות שלנו את הערך שאנו יודעים לתת להם רק בגלל התפיסות הלא מקדמות שאנו מחזיקים בהן. אבל זה לא נגמר כאן. יש סיבה לכך שהתפיסה הזו עלתה מלכתחילה. ולדעתי זה קשור לתפיסת הערך העצמי שלנו. אם אני לא משוכנע לחלוטין שיש לי ערך אמיתי להביא לעולם אז הדרך של האגו שלי "לשמור עלי שלא אפגע" היא לעורר בי ספקות. ספקות שאני לא מספיק טוב, שאני לא באמת מביא ערך, ושאני לא מתאים לאדם כזה או אחר. הכל כדי שלא אעשה משהו שעלול לגרום לי להיכשל או לא להצליח. לשם כך אנו צריכים להיות בתוכנו בפנים מאד מדויקים ושלמים, עם מי שאנחנו, עם הערך שאנו מביאים לעולם, עם השליחות שלנו. כי אם לא, זה ישתקף אצלנו מיד בחוץ. וזהו תהליך עמוק, שלוקח את הזמן שלו, והאמת שהוא אף פעם לא נגמר. אז לפני שאתם הולכים לחפש עוד "גלולת קסם" שתעזור לכם "למכור טוב יותר", כדאי להתחיל בפנים. עם השאלות החשובות יותר: מי אני? למה אני כאן? מה הערך שאני מביא לעולם? אשמח לשמוע מה אתם חושבים על כך... האם זה לא מצפוני למכור? שלכם, ערן נ.ב - אם אתם מרגישים שחסרה לכם אסטרטגיה עסקית ושיווקית, מובנית, מסודרת וארוכת טווח לעסק שלכם, מוזמנים ליצור איתנו קשר עם הפרטים שלכם, ונחזור אליכם מיד. אולי גם אנחנו צריכים לבלות קצת זמן איכות ביחד על העסק שלכם? :)

הי! לפני כמה ימים קיבלנו מייל מלקוח שכתב שהוא לא מרגיש שהוא יכול ברגע להצטרף לאחת התוכניות שלנו, כי יש חוסר וודאות גדול לפני הבחירות, ושרק אחרי ה-10 באפריל הוא יוכל להחליט.   חוסר וודאות גדול?   התגובה שלו בהתחלה קצת הצחיקה אותי, אבל ככל שחשבתי עליה, היא כבר פחות הצחיקה ויותר הדאיגה אותי. הדאיגה אותי לא בגללי, אלא בגללו, ובגלל אחרים שחושבים כמוהו.   פתאום הבנתי שיש לא מעט אנשים, שאירועים חיצוניים כאלו, כמו הבחירות שאנו עוברים כרגע, משפיעים על איכות החיים שלהם באופן מהותי. משפיעים על התוצאות שלהם באופן מהותי.   לא בגלל שהחיים שלו ישתנו באופן מהותי בגלל ראש ממשלה כזה או אחר (והנה התחזית שלי: ראש הממשלה יהיה מי שהשם שלו מתחיל באות ב' :) ), אלא בגלל המשמעות שהוא נותן לזה ובגלל ההשפעה העצומה שיש לארוע חיצוני שקורה על הפנימיות שלו. על תחושת האושר שלו ועל ההישגים האישיים שלו.   הרי אם אותו אדם החליט לשים בעצירה את החיים שלו ואת העסק שלו בגלל ארוע כזה או אחר למשך חודשיים, לא יקרה שום דבר בחודשיים האלו.   והרי אחרי שיסתיימו הבחירות, יהיה ארוע חיצוני אחר: מתיחות בטחונית, שחיתות שלטונית, איום אירני, שטפון, בצורת, הכרזה של טראמפ, הכרזה של פוטין, הכרזה של ארדואן, הכרזה של נסראללה, ארוויזיון, חג פסח, חג העצמאות, ושאר החגים הבאים עלינו לטובה, צום יום כיפור ועוד מליון ואחד ארועים נוספים שאין לנו שום מושג או וודאות מה הם יהיו.   יש וודאות בכמה דברים די ברורים – ה-10 באפריל יגיע.   ובבוקר של ה-10 באפריל, השמש תזרח ואתם תקומו בבוקר (לא יכול להיות וודאי ב-100% לגבי זה, אבל בהחלט מאחל לכם שכן). ויהיה ראש ממשלה, כזה או אחר. ואתם תהיו מרוצים מהבחירה שלו, או שתהיו מבואסים ממנה. והעולם ימשיך להסתובב על צירו.   והשמחה (או הבאסה) ממי שנבחר לראשות הממשלה תעבור בתוך כמה ימים (או שבועות), ותגלו שיש לכם חיים אמיתיים להתמודד איתם.   ושהחיים האלו פחות מושפעים ממי נבחר לראשות הממשלה או מי מרכיב את הממשלה, והם מושפעים בעיקר מהבחירות וההחלטות היום יומיות שלנו.   ואם אני מחליט שמשהו חיצוני, כזה או אחר, משפיע על החיים שלי – אז הוא אכן ישפיע על החיים שלי. ואם אני מחליט שאני הוא מי שמשפיע על החיים שלי יותר מהכל, אז זו המציאות שאחיה לתוכה.   ושלא תתבלבלו, אני לא אומר שהבחירות הן לא חשובות, הן בהחלט כן, הן בהחלט משפיעות על החיים שלנו כאן, על הערכים שלתוכם אנו מגדלים את הילדים שלנו ועל החינוך שאנו מנחילים להם. אבל שלא נתבלבל, לא הבחירות, לא הממשלה ולא אף אחד אחר משפיע עלינו יותר מאשר – אנחנו עצמנו.   יתכן ותהיה לאחר ה-10 באפריל ממשלה שאני לא מרוצה ממנה, לא מסכים עם דרכה ואולי אפילו מתנגד לכל מה שהיא מייצגת. אבל עדיין זו בחירה שלי כיצד לחיות כאן את חיי.   נסיבות חיצוניות תמיד יהיו. לפעמים הן יהיו יותר בהלימה עם מה שאנו מאמינים בו ולפעמים פחות. לפעמים הן יעניקו לנו יותר תחושת בטחון וודאות, ולעיתים לא.   זה לא מקרי שהוודאות מאד חשובה לנו. האגו שלנו מכור לבטחון ולוודאות, הוא יעשה הכל כדי ליצור לנו את התחושה שיש לנו בטחון וודאות, גם במחיר שזה לפעמים פוגע או מעכב אותנו.   כדי להבין עד כמה המנגנון הפנימי הזה חזק אצלנו, אפשר לראות דוגמא קיצונית אצל נשים מוכות, שממשיכות להישאר בבית אלים שבו הן נפגעות שוב ושוב. מדוע הן נשארות שם? כי יש שם וודאות. היא לאו דווקא נעימה או טובה, אבל מול חוסר הוודאות שבלעזוב ולצאת לדרך חדשה ולא נודעת, לפעמים הוודאות לכאורה עדיפה (לאגו היא בוודאי עדיפה).   זה לא תמיד פשוט. זה דורש מאיתנו לקחת אחריות אישית ברמה גבוהה יותר ממרבית האנשים. כי מרבית האנשים יעדיפו להמשיך ולהשליך את התוצאות שלהם ואת האושר האישי שלהם על דברים שקורים מחוץ להם – בחירות, ראש ממשלה, מיתון, מלחמה, חופשת קיץ, השכנים, האישה, הבוס או הלקוחות שלי.   הרבה יותר קל להאשים מישהו אחר בתוצאות שלי מאשר לקחת עליהן אחריות ולשנות אותן.   אם אתם באמת רוצים וודאות – היא לא מחכה לכם בחוץ. היא לא תלויה בתוצאות הבחירות לכנסת. היא תלויה בתוצאות הבחירות האישיות שלכם.   אז לכו לבחור! שלכם, ערן

הי! בסרט המצוין Inception (או בשמו העברי "התחלה") באחת הסצינות הראשונות, לאונרדו די קפריו יושב מול הלקוח המיועד ושואל אותו: מה הוא הטפיל המסוכן והעמיד ביותר בעולם?   האם זו בקטריה? אולי וירוס?  לא...  זהו רעיון.   הוא עמיד, ומדבק ביותר.  ברגע שרעיון נתפס במוח של האדם, זה כמעט בלתי אפשרי להיפטר ממנו.  ויותר מכך - רעיון שהוא מאד מובנה, ומאד מבוסס: נדבק.   מאד אהבתי את הסרט (ראיתי אותו כבר כמה פעמים), אבל בעיקר נשארה לי ממנו חרוטה הסצנה הספציפית הזו.  כי למרות שניתן לטעון שהסרט הוא בדיוני לחלוטין, ההיגד הזה הוא מאד נכון ומאד אמיתי.  ברגע שרעיון מתחיל להתבסס ולהתיישב אצלנו במחשבה, קשה מאד להוציא אותו משם.   זו הסיבה שלפעמים כל כך קשה לנו לעשות שינויים מצד אחד – כי קשה להוציא את המחשבות וההרגלים הקיימים. אבל מצד שני, לפעמים ישנם אנשים שעושים שינוי בשניה, מהרגע שרעיון חדש התיישב להם במחשבה.  עכשיו תתארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: נניח שאתם פוגשים בלקוח פוטנציאלי, ורוצים לעניין אותו במוצר או בשרות שלכם. כמה קל זה היה אם הייתם יכולים, בצורה מהירה, ואפילו אוטומטית, לגרום ללקוח להבין משהו לגבי עצמו ולגבי המוצר או השרות שלכם ובעקבות כך לרצות לקנות מכם, או להמשיך אתכם בתהליך.  נשמע מעניין?   ובכן, זה לא מדע בדיוני. זה לגמרי אמיתי.  אני עושה את זה כבר שנים בדרכים מאד מסויימות ומאד ספציפיות.  ושלא נתבלבל, אני לא מדבר כאן על כל מיני דרכים "מפוקפקות" כאלו ואחרות שמנסות להתיימר לשתול מחשבות במוחו של הלקוח.  אני מדבר כאן על דרך ישרה, אותנטית, ומהימנה ליצור חיבור מאד עמוק ביננו ובין הלקוחות שלנו, לגרום להם להבין משהו חדש לגבי עצמם ומתוך כך לעורר בהם רצון להמשך התהליך איתנו ולרכוש מאיתנו.   עכשיו אני רוצה להוסיף לכם נדבך נוסף מעניין לכאן – תארו לכם גם, שכל התהליך הזה, קורה מבלי שאתם צריכים להיות מעורבים בו בכלל.  הוא קורה בצורה אוטומטית לחלוטין, גם כשאתם עושים דברים אחרים או אפילו ישנים.   אם מה שתארתי לכם כאן נשמע לכם מעניין, אז אתם לא רוצים לפספס את ההדרכה: כיצד לגרום ללקוחות המדוייקים לרוץ אליך ולרצות לקנות דווקא ממך! ולמי שרוצה לצפות בסצינה מתוך Inception הנה היא:  תהנו! ערן

הי,   אני מאמין שאם הייתי שואל קבוצה של אנשים האם הם מאמינים שיש להם אינטואיציה, מרביתם היו משיבים על כך בחיוב. האמת, שעד היום, פגשתי רק אדם אחד שאמר לי שהוא לא מאמין שיש לו אינטואיציה (ופגשתי עשרות אלפי אנשים עד היום).   אנחנו מאמינים ויודעים שיש לנו אינטואיציה, אבל קשה לנו לפעמים להגדיר אותה, מה היא? איך אנחנו יכולים להשתמש בצורה יזומה? אצל מרבית האנשים, האינטואיציה, כשמה היא: אינטואיטיבית. כלומר היא מופיעה בצורה לא קרואה, לא מוזמנת. או שהיא מופיעה פתאום, או שלא. וגם, כשהיא מופיעה, האם אנו קשובים להקשיב לה ולזהת אותה?   אני לא חושב שאני צריך "למכור" לכם את הרעיון מדוע האינטואיציה היא אחד הדברים הכי חשובים עבורנו כבני אדם. אינספור מחקרים כבר הראו והוכיחו שקבלת ההחלטות שלנו, מופעלת מתוך האינטואיציה, ואחר כך אנו משתמשים במחשבה הרציונאלית כדי להצדיק את ההחלטה האינטואיטיבית. ההסתמכות שלנו על האינטואיציה שלנו משפיעה באופן ישיר על איכות החיים שלנו.   כאשר אנו פועלים מתוך חיבור פנימי עמוק לאינטואיציה שלנו אנו חיים בזרימה גבוהה יותר, אנו מרגישים מדוייקים ונינוחים יותר. כאשר אנו הולכים בניגוד לקו הפנימי שלנו, כאשר אנו סוטים מהנתיב המדוייק לנו, אנו חווים את החיים כקשים יותר, מאתגרים יותר. לפעמים, אם אנו סוטים הרבה, אנו "נקבל מהחיים" איתותים שידרשו מאיתנו לחזור ולדייק את עצמנו. האיתותים הללו מגיעים לרוב בצורה של משברים, מחלות ואתגרים שלא מותירים לנו ברירה אלא לעצור, לקחת רגעע ולהבין איפה אנו נמצאים ומה נדרש מאיתנו כדי לחזור לדרך הנכונה והמדוייקת שלנו.   העולם שלנו משתנה ומתפתח. וככל שהוא יותר ויותר מתפתח ואנו כבני אדם מתפתחים, המודעות שלנו משתנה. יש הרבה ברכה בכך שהמודעות של אדם עולה ומתפתחת, כי התוצאות שלנו תמיד יהיו בהלימה לרמת המודעות שלנו וכך אם המודעות שלנו גבוהה יותר, כך גם התוצאות שלנו עולות.   אך יש בכך לפעמים גם סוג של "קללה" אם תרצו לקרוא לזה כך... והיא בכך, שככל שהמודעות שלנו עולה, קשה לנו יותר להשלים עם מצבים בחיים שלנו שבהן אנו לא נמצאים בהלימה עם מה שנכון ומדוייק לנו. אנו נטה יותר לראות ולהרגיש את הפערים שיש לנו בחיים - הפער בין איפה שאנו נמצאים לאיפה שאנו רוצים להיות.   יש לפער הזה תפקיד מהותי בחיים שלנו - הוא נועד למשוך אותנו קדימה, לתמרץ ולהמריץ אותנו לעשות שינוי. כשאדם נמצא ברמת מודעות נמוכה יותר, הוא יהיה השרדותי יותר, וככל שאנו השרדותיים יותר, כך אנו פחות ופחות נטה לראות את הפערים הללו, כך נהיה פחות ופחות קשובים לאינטואיציה שלנו.   הבשורה הטובה (לדעתי) שלי עבורכם היא שלגמרי ניתן לאמן אינטואיציה. ניתן לאמן את עצמנו בכך וליצור מצב שבו האינטואיציה שלנו היא כבר לא מופיעה רק בצורה אקראית, אלא מופיעה כשאנו מזמנים אותה. ממש כמו סוג של "חבר טלפוני" שאנו יכולים לפנות אליו לעזרה כשצריך.   אם היה מעניין אתכם ללמוד ולתרגל זאת באופן מעשי, לאמן את האינטואיציה שלכם, להתחבר אליה ברמה יום יומית ולדעת לקבל ממנה הכוונה בכל עת שתרצו, אני מזמין אתכם להצטרף אלי בשלישי הבא לסדנת "התגלית". למעשה, זו אחת הסדנאות האחרונות שאני מתכוון להעביר בפורמט הנוכחי, כך שאם זה משהו מהדהד לכם נכון ומדוייק כעת עבורכם, זה הזמן לקבל החלטה ולהצטרף.