ערן שטרן

הי! מייל שקיבלתי מגדעון, בעקבות הפוסט שכתבתי על "השרירים שחשוב לאמן". הוא מתייחס בו, בין השאר, לנתונים שפרסמתי בו מתוך סקר השכירים שקיימתי לפני כחודשיים. והנה מה שהוא כתב לי: "מאד מעניין מה שאתה כותב, אבל חסרים לי קצת נתונים ויותר מאשמח אם תוכל לשתף: הסטטיסטיקה שאתה מציין, אשמח שתשתף במאמר המקורי אם הנתונים שפורסמו. מה שקשה לי להבין זה אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא? אני חושב שמי שלא עצמאי פשוט לא רוצה או לא יכול. כמו שלא כולם מפקדים, מנהיגים או מנכ"לים. אתה מפרסם את כל אלה שבאו אליך והצליחו להפוך משכירים לעצמאיים: מה הרקע שלהם? מאיזה משפחות הם באו? אשמח לשמוע מה אחוז האנשים שבא אליך ואכן הצליח להפוך משכיר לעצמאי? זה תמיד טוב לספר על הצלחות אבל לפני שאני מחליט האם להצטרף לקורס שלך אני דווקא רוצה לשמוע על הכישלונות." אני מאד אוהב שאנשים כמו גדעון כותבים לי ושואלים שאלות בצורה עניינית, כי זה מעיד בעיני על הרצינות והמחויבות שלהם. וזה גם מאפשר לי לענות להם ומתוך השאלות שלהם להבין מה מעניין את שאר הקוראים שלי. אז במקום רק לענות לגדעון באופן אישי, בחרתי לענות לו כאן, כדי שעוד אנשים יוכלו להפיק ערך מהתשובות. ראשית לגבי הסטטיסטיקה שפרסמתי, כאמור היא לקוחה מתוך סקר שקיימתי לפני מספר חודשים, שהקיף קרוב ל-500 שכירים, מכל רחבי הארץ. אני מתכוון לפרסם את כל נתוני הסקר בקרוב כך שתוכלו להעמיק בנתונים עוד. לגבי השאלה "אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא?", התשובה כאן מורכבת יותר. זה כמו לשאול: "כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עשירים, אז למה הם לא?". גדעון מציע שזה עניין של רצון או של יכולת. אני חושב שאם נחבר את האנשים למכונת אמת ונשאל אותם אם הם באמת רוצים להיות עצמאיים (או לצורך העניין אם הם באמת רוצים להיות עשירים), אז נקבל תוצאה חד משמעית שהם באמת רוצים. כלומר, אני לא חושב שזה בעיה של חוסר רצון. האנשים רוצים. מי לא היה רוצה לשפר את חייו? כולם היו רוצים. השאלה היא מה הם מוכנים לעשות בשביל זה. אני גם לא חושב שזה עניין של יכולת. יכולות ניתן לפתח. הרבה אנשים שאלו אותי בעבר האם נולדתי עם יכולת הכתיבה או עם היכולת לעמוד על הבמה מול מאות ואלפי אנשים. ממש לא! רחוק מכך. אם הייתם אומרים לי לפני כ-20 שנים, שאלו יהיו שתיים מהיכולות היותר חזקות שלי, הייתי חושב שלקחתם פטריות הזיה. אלו הן יכולות שפיתחתי לאורך השנים. השקעתי בכך הרבה מאד זמן, כסף ואנרגיה. וזה בדיוק העניין בעיני. אנשים לא עושים שינוי בחייהם (למרות שהם מאד רוצים), לא כי אין להם את היכולת לעשות את השינוי, אלא כי הם לא מוכנים לעשות את מה שנדרש כדי להשתנות. הם לא מוכנים להשקיע את הזמן, האנרגיה והכסף לשם כך. הם רוצים את התוצאה, אבל הם לא מוכנים ללכת בדרך שצריך ללכת בה כדי להגיע לתוצאה שהם רוצים. השאלה השניה של גדעון היא מעניינת, כי חבויה בה ההנחה שכדי להצליח, אדם צריך להיות בעל רקע מסוים. ממשפחה מסוימת או ממוצא מסוים. ואני חושב שזו תפיסה שגוייה בעליל. האמת אני לא רק חושב כך, אני יודע שזה לא רלוונטי בכלל. אנשים נוטים לייחס את ההצלחה של אחרים למאפיינים שחסרים להם בעצמם וכך הם יכולים לתרץ לעצמם למה הם לא יכולים להשיג את אותה ההצלחה. הרי אם המוצא שלי הוא לא מהמוצא "הנכון", הרי שאין לי סיכוי להצליח, אז למה בכלל שאנסה? אני לא צריך לתת לכם כאן את הדוגמאות ה"באנליות" של סטיב ג'ובס, ריצ'רד ברנסון, סטף ורטהיימר ואחרים כדי להוכיח למה ההצלחה שלהם אינה קשורה למוצא, להשכלה, למין או למצב ההתחלתי שהם נמצאו בו בתחילת דרכם. לאורך השנים, פגשתי אינספור אנשים שעשו שינויים יוצאי דופן בחייהם. אין שום מאפיין חיצוני שמשותף להם. לא הגיל, המין, המצב המשפחתי, העדה, המשפחה, כמות הכסף שהיתה להם בהתחלה או הגיאוגרפיה שהיו בה. שום דבר מאלו. מה שהיה משותף לכולם – היתה להם תשוקה בוערת בעצמותיהם לעשות שינוי ולשפר את חייהם, והם היו מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות, כדי להפוך ולהיות מי שהם רוצים להיות. זו כל התורה. זה פשוט, אך זה לא תמיד קל. רוב האנשים לא מוכנים לעשות את זה. הם לא מוכנים להתמודד עם חוסר הוודאות (האם השינוי יצליח או שלא), הם לא מוכנים להתמודד עם האפשרות שיכשלו, ולהתמודד עם ההשלכות של הכישלון. הם פשוט לא מוכנים לעשות, את מה שאלה שמצליחים, עושים. וזה מוביל אותנו לשאלה השלישית שבה גדעון ביקש ממני לשמוע דווקא על הכישלונות. מי שבאמת מעוניין להבין ממה עשויה הצלחה, שיקרא ביוגרפיות של אנשים מצליחים, שישוחח ויראיין אותם, שיחקור לעומק את הדרך שעשו. אני מבטיח לכם שתגלו שיש דבר נוסף חשוב שמשותף לכולם: כולם, ללא יוצא מהכלל, נכשלו! הם נכשלו. ולרוב, הרבה יותר מפעם אחת. הקלישאה שאומרת שהכישלון הוא צעד בדרך להצלחה היא לא באמת קלישאה. היא האמת לאמיתה. לא מאמינים לי? תמצאו לי דוגמה אחת של מישהו שהגיע להצלחה, בלי שיש לו אוסף כישלונות מפואר שהוא גורר אחריו. אין דבר כזה. זו פיקציה. אז גדעון – אם אתה רוצה דוגמאות לאנשים שנכשלו, קח כדוגמה את כל אחד מהאנשים שכתבתי עליהם בעבר שהם הצליחו. אותם אנשים הם גם אלו שנכשלו. הם נכשלו לפני שהם הצליחו, והם נכשלו גם אחרי שהם הצליחו. והם גם יודעים – שהם עוד ימשיכו להיכשל בעתיד. אז השאלה החשובה באמת גדעון היא: האם אתה מוכן להיכשל? האם אתה מוכן ללכת בדרך שהיא לא תמיד ברורה, קלה או פשוטה? האם אתה מוכן לקבל את העובדה (אולי הכואבת) שבדרך להצלחה ולשינוי שאתה רוצה כנראה תצטרך להתמודד עם כישלונות. להכיל אותם, לכאוב אותם? האם, כדי לעשות את השינוי שאתה רוצה, אתה מוכן להשתנות? אלו הן השאלות החשובות באמת בעיני. ואני לא אומר שזה כרוך בלקיחת סיכונים חסרי אחריות. ממש לא. להיפך, זה אומר להעריך את הסיכונים, לכמת אותם, ולבחור בחירה מודעת האם זהו מחיר שאני מוכן לשלם אותו במקרה והגרוע מכל יקרה ואכשל. אל מול המחיר הזה, כדאי להעריך גם את המחיר האלטרנטיבי. אני קורא לכך: מחיר ההישארות במקום. רוב האנשים כלל לא מודעים ולא מסתכלים על המחיר הזה שהם משלמים אותו, יום יום, דקה דקה. המחיר של להמשיך להיות באותו המקום, בתחושה של תסכול, תקיעות, חוסר סיפוק ואכזבה מהחיים שלהם. כפי שכתבתי קודם, מרבית האנשים אינם מוכנים להשקיע את הזמן, הכסף והאנרגיה כדי לעשות את השינוי שהם רוצים. אבל הנה האבסורד הגדול ביותר: בסופו של דבר הם משקיעים את אותו הזמן, הכסף והאנרגיה – רק שהם לא עושים זאת כדי לקבל את תוצאות החדשות. הם משקיעים זאת, כדי להמשיך ולהיות באותו המקום! למשל, אם אדם שממשיך להישאר באותו המקום, היה משקיע ביצירת השינוי שהוא רוצה, ומגדיל את הכנסותיו כתוצאה מכך, הרי כל יום שהוא לא עושה את זה, עולה לו כסף!! כדוגמה קחו מישהו שמרוויח 10,000 ₪ לחודש ונשאר תקוע באותו המקום. לעומתו, מישהו אחר היה פועל להגדיל את הכנסותיו בעוד כמה אלפי שקלים לחודש, נניח ל-15,000 ₪. הרי שבכל חודש שהראשון לא עושה שינוי, הוא מפסיד 5,000 ₪!! זה 60,000 ₪ בשנה. שזה לרוב, הרבה יותר יקר, ממה שהיה עולה לו לקבל עזרה לעשות שינוי. וזה רק המחיר הכלכלי שזה עולה לו. זה עולה לו גם במחיר של מערכות היחסים שלו (הוא מתוסכל, עצבני וחסר מנוחה וזה משפיע על הסביבה שלו), בבריאות שלו (מתח הוא הגורם מספר אחת למחלות) ובכל אספקט אחר של חייו. את המחירים הללו אנחנו משלמים, כך או כך. השאלה היא רק, האם אנו משלמים אותם למען השינוי שאנו רוצים, או שאנו משלמים אותם ונשארים באותו המקום? ועל השאלה הזו – רק אתם יכולים לענות לעצמכם... אם אתם באמת רוצים שינוי (ומוכנים לעשות את מה שצריך!), אני מזמין אתכם לעשות אחד משני הדברים הבאים (או את שניהם): אתם יכולים לתאם"שיחת בהירות"עם דבורה, היועצת הבכירה שלי, שבה היא תעזור לכם להבין מה יכולים להיות הצעדים הבאים שלכם. זוהי שיחה ללא התחייבות וללא עלות. הדבר היחיד שאתם נדרשים לו, הוא למלא שאלון מקדים, שלאחריו דבורה תתאם אתכם מועד לשיחה. גם אם תחליטו שהתוכנית אינה מתאימה לכם, זה בסדר גמור. אבל אני מבטיח לכם, שכבר בשיחה הזו תקבלו ערך רב! אתם מוזמנים לצפותבהדרכה היחודית שקיימתי לשכיריםלפני כמה שבועות. זו הדרכה שבה אני פורש בפני המשתתפים את הדרך המעשית שבה יוכלו ליצור שינוי בחייהם, מבלי לסכן את העתיד הכלכלי שלהם. ההדרכה זמינה לכם לצפייה מיידית (ללא עלות) כאן בקישור. יתכן ויש לכם עוד שאלות, או שאתם רוצים עוד פרטים על התוכנית החדשה "עושים שינוי!". זה הגיוני – הדרך לקבל את הפרטים והמידע, הוא למלא את שאלון ההתאמה ולתאם את שיחת הבהירות עם דבורה. זה הצעד הראשון לשינוי שאתם רוצים.

מי שבקיא בעולם ההתפתחות האישית לרוב מכיר את אחד מאתרי התוכן הגדולים והמשמעותיים בתחום הזה בעולם שנקרא Mind Valley. וישאן לקיאני, החל את דרכו העסקית עם 700$ בכיס, ובתוך זמן קצר הוא הפך את החברה שהקים לחברה מובילה בתחומה, השווה למעלה מ-100 מליון דולר. עד היום, למדו ב- Mind Valley למעלה מ-10 מליון אנשים בלמעלה מ-200 קורסים ותוכניות שונות שהם הפיקו למורים, מנטורים והוגים המובילים בתחומם בעולם. החזון של Mind Valley היא לספק מערכת חינוך אלטרנטיבית שבתי הספר הרגילים אינם יודעים ואינם יכולים לספק. בראיון שקיימתי איתו לפני מספר שנים הוא מספר על הרצון ליצור מערכת חינוך שמותאמת לעידן החדש ולאנשי העולם החדש, המלמדת אנשים את האומנות של חיים יוצאי דופן, מלאי סיפוק, שמחה ואושר. בראיון שלנו, וישאן משתף בין השאר: • כיצד הקים מאפס, ובהשקעה של 700 דולר בלבד, חברה השווה למעלה מ-100 מליון דולר • כיצד הוא מגדיר מזל, ומה עוזר לכך שיהיה לנו יותר מזל • מהו החזון האישי שלו, ושל MindValley • כיצד יראה עולם החינוך העתידי • כיצד ניתן להנדס את התודעה שלנו

התמונה הזו צולמה לפני כמה ימים כשהיינו עוד בוורקאלה בהודו. אם הייתם מדברים איתי לפני כ-3 שנים על לשכור טוסטוס ולנהוג בהודו, הייתי אומר לכם שאתם כנראה לא שפויים, ובטח לא נורמלים! מן הסתם יש כאלו שיאמרו: מה הביג דיל? מה הבעיה עם הדבר הזה? והם צודקים. עבורם זה לא ביג דיל.   עבורי, לפני שלוש שנים, זה היה.   היינו אז בתחילת הטיול הגדול בעולם עם הילדים, והגענו לגואה בהודו. לעומת שאר המקומות שהיינו בהם בהודו לפני כן (דלהי, רישיקש וערי ראג'אסטן), החוף הקטן שהשתקענו בו בגואה היה הרבה יותר שקט, תנועה דלילה יחסית ברחובות ותשתיות כבישים הרבה יותר טובות (אשכרה היו כבישים!!).   כבר מהימים הראשונים שם, הילדים התחילו ללחוץ שנשכור טוסטוס.   אני סירבתי.   היו לי את כל הסיבות ה"נכונות" לסרב: זה הודו (עם כל המשתמע מזה), הם נוהגים בצד השני של הכביש (שמעולם לא נהגתי בו), לך תדע איזה טוסטוס תקבל כאן ומה המצב שלו, כמעט ולא נהגתי עד אז על טוסטוס לפני... ובכלל למה צריך, אנחנו במרחק הליכה מהים, מהחנויות ומכל מה שאנו צריכים, יש טוקטוקים בשפע סביבנו שאפשר לקחת בקלות וכמעט בלי כסף אם אנו רוצים לנסוע למקום רחוק יותר. אין שום סיבה הגיונית שנצטרך לשכור טוסטוס.   זה עבד לי! במשך כמה ימים, הצלחתי לעמוד בלחץ שלהם די בכבוד.   אבל את האמת לא גיליתי להם – פשוט פחדתי.   לשכור לנהוג על הטוסטוס, ועוד בהודו, היה עבורי משהו מאד שונה ממה שהייתי רגיל לו. לא משהו שנמצא באזור ה"נוחות" שלי.   וכמו תמיד, כאשר אנחנו יוצאים מעבר לרגיל, לוודאי, לבטוח ולנוח שלנו – עולה בנו הפחד. שמטרתו היא בסה"כ לאותת לנו שאנו חורגים מהגבולות ה"נורמליים" שלנו. אבל הפרשנות הכמעט אוטומטית ומיידית שלנו היא שמה שעורר בנו את הפחד הוא "לא טוב" ולכן אנו לרוב מתקפלים וחוזרים מהר מאד למוכר והבטוח שלנו.   ואז בוקר אחד, ליד הצ'אי שופ בפינה של הרחוב שלנו, ראיתי כמה טוסטוסים שעומדים פנויים להשכרה. החלטתי לעשות נסיון. בלי לספר לילדים, בלי להתייעץ עם אף אחד, שכרתי טוסטוס למשך יום אחד בודד.   אמרתי לעצמי שאראה איך אני מסתדר איתו במשך יום אחד ואז אקבל החלטה אם זה בשבילי או שלא.   שכרתי אותו ויצאתי לרכב, לבד, להתרגל להרגשה, לרעיון, לתנועה מסביב...   ככל שהתקדמה הנסיעה הראשונית, כך התגבר בי הבטחון. אמנם הפעם האחרונה שנהגתי על טוסטוס לפני כן היתה קרוב ל-30 שנים קודם לכן, אבל זה עדיין הרגיש לי מוכר ובטוח.   אחרי כשעה שנסעתי לבד, חזרתי לחדרים שלנו והפתעתי את הילדים עם הטוסטוס.   עוד באותו היום, כבר שכרתי טוסטוס אחר למשך כל החודש ששהינו שם. ומאז, בהמשך הטיול, גם בתאילנד בהמשך, הטוסטוס הפך לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו.   בניתוח בדיעבד, אני חושב שמה שחוויתי באותה שעה של נסיעה, היה הדבר המשמעותי שיצר אצלי את השינוי בתפיסה לגבי הרכיבה על הטוסטוס. החוויה שלי היתה – חופש.   הרגשתי שפתאום יש לי חווית חופש חדשה – היכולת לנסוע ולהגיע למקומות שקודם היו פחות נגישים לי. לכאורה זו שטות, כי הרי אין שום בעיה, לעלות בכל נקודת זמן על טוקטוק ולבקש מהנהג שיקח אותך לאן שאתה רוצה, אבל בכל זאת, התחושה והידיעה שאתה לא תלוי באף אחד, לא צריך שום דבר אחר, ובכל רגע נתון אתה מחליט לאן ואיך אתה מגיע, אין משהו שמשתווה לה.   אבל אל תתבלבלו, זה לא סיפור על טוסטוס!   זה סיפור על האופן שבו אנחנו יוצרים את המגבלות לעצמנו, ואנחנו לא באמת יודעים (עד שמתנסים בכך בפועל) מה עוד אפשרי עבורנו, כאשר אנחנו יוצאים אל מעבר למגבלות שאנו שמים לעצמנו.   לא יכולתי לדעת שהחוויה שהטוסטוס יעניק לי תהיה של חופש.   וכנראה, שגם אם הייתי משוחח עם אחרים, שהתנסו בכך לפני, הם לאו דווקא היו אומרים לי (מנסיונם) שזה מה שאני אחווה. כל אחד מן הסתם חווה את זה אחרת.   עד שעליתי לרכיבה הראשונה, הייתי שבוי בקונספציות ובתפיסות המוכרות שלי.   אנחנו לא יודעים, מה שאנחנו לא יודעים – עד שאנחנו מוכנים לנסות את זה.   השאלה היא – האם אנחנו מוכנים לנסות את זה? הרבה אנשים רוצים שינוי בחייהם, אבל לא מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות על מנת להשתנות. הם אינם מוכנים לעשות, אפילו את הצעד הקטן ביותר (במקרה שלי זה היה לשכור טוסטוס ליום אחד בודד, רק להתנסות) כדי להרגיש איך זה יהיה עבורם "בצד השני".   הרבה אנשים משועבדים לחיים שהם לא אוהבים או שהם לא שלמים איתם רק בגלל שזה "מקובל", "נורמלי" או ש"צריך".   והם לא מאפשרים לעצמם אפילו רק את המחשבה (שלא נדבר על הפעולה) הקטנה ביותר על משהו שהוא שונה מה"נורמלי" שלהם. וזה חבל.

הי, מכירים את הספר "מילכוד 22" של ג'וזף הלר? הוא מתאר את קורותיו של טייס מטוס הפצצה במלחמת העולם השנייה שמתוסכל מהמצב וחושב כיצד להשתחרר מהצבא בנימוק של אי שפיות. השם של הספר נגזר ממספרו של סעיף בדיוני בחוק השירות הצבאי האמריקני, שעל פיו רק משוגעים יכולים להשתחרר משירות בצבא. המלכוד נובע מן המסקנה כי חייל המבקש להשתחרר מהצבא בטענה כי הוא מפחד מן הסכנות הכרוכות בשירות, סביר להניח שאינו משוגע, ולכן לא יזכה לשחרור. הא! חתיכת קאצ'... יש לנו מקרים דומים כאלו בסיטאוציות שונות בחיים. משיחות שלי עם הרבה מאד שכירים, הם מרגישים בדיוק באותו מקום שהם חשים את המילכוד הזה. ישנם הרבה מאד אנשים שאינם מרוצים במקום העבודה שלהם או אינם אוהבים יותר את התחום בו הם עוסקים. הסקר המיוחד שערכתי לשכירים לפני מספר שבועות הראה ש-84% מהם היו רוצים מחר בבוקר לעזוב את מקום העבודה שלהם. אני יודע מנסיוני האישי איך זה לקום בבוקר מתוך ידיעה שאתה הולך למקום עבודה ועיסוק שכבר לא מהנה אותך. קשה מאד לקום בבוקר. אין את חדוות היצירה, הסיפוק, תחושת ההגשמה שבעשייה. הדבר אף קשה יותר במקרים (כמו שקרה שלי) שתחושת הסיפוק וההגשמה היתה קיימת קודם לכן, וכך פתאום נעלמה. זהו ניגוד עצום, בין הימים בהם הייתי קם בקפיצה מהמיטה לתוך יום חדש של עשייה והתרגשות ולימים בהם אני “גונב” עוד כמה דקות במיטה, כי אני יודע שאין דבר ממש מרגש שמחכה לי במהלך היום במקום העבודה שלי. אז מצד אחד - הרצון לעזוב, לעשות שינוי ולצאת לדרך חדשה ומרגשת הוא מאד משמעותי וחזק. מצד שני, ישנו את עניין הוודאות והבטחון (ובמיוחד תחושת הבטחון הכלכלי). כבני אדם, אנו מחפשים את הבטחון והוודאות. אפשר לומר, שבמקרים קיצוניים אנחנו אפילו מכורים לוודאות ולבטחון ועושים כל שביכולתנו כדי להישאר במקום המוגן והבטוח. כל צעד של שינוי מערער את המערכת הפנימית שלנו. האגו שלנו נכנס למצב כוננות, ומפעיל בתוכנו סוגים שונים של "מנגנוני הגנה" שיגרמו לנו לרדת מהרעיון של השינוי ולחזור למוכר והבטוח שלנו. את מנגנוני ההגנה שהאגו מפעיל בתוכנו אתם מכירים היטב: פחד, ספק, סקפטיות, דחיינות, ביקורתיות, שיפוטיות, הקטנה, ציניות ועוד... בכל פעם שעולה בכם אחד מאלו, כדאי להסתכל ולבחון - מה קרה שגרם לאגו שלי להפעיל בתוכי את מנגנון ההגנה הזה? מה מוציא את האגו שלי מאזור הנוחות, כך שהוא נכנס לכוננות? ומה אנחנו עושים כשעולים בנו הפחד, הספק, הסקפטיות וכל האחרים? חוזרים למוכר והבטוח. והנה המלכוד: אנחנו רוצים שינוי, אבל בכל פעם שאנו עושים את הצעד הכי קטן בכיוון של שינוי, או אפילו רק חושבים עליו, האגו מיד מפעיל בתוכנו את התהליך ואנו מייד מוותרים על השינוי. כלומר, עצם המחשבה על שינוי מפעילה בתוכנו כוחות מאד עוצמתיים שגורמים לנו לוותר על השינוי. ישנם מקרים שזה אפילו קיצוני עוד יותר. חשבו על מישהו שמתוסכל בעבודתו ואז מפוטר ממנה. והמלכוד: אם לפני הפיטורים הוא היה עסוק בתחושת חוסר הסיפוק ורצון לעזוב את העבודה או להחליף עיסוק לעיסוק או עבודה שתמלא אותו סיפוק, הרי שמרגע הפיטורים הוא הופך להיות עסוק בלנסות ולחזור לאותו מקום עבודה (או דומה לו) ולעיסוק שממנו הוא רצה רק ימים ספורים קודם לכן – לברוח ולהחליף. אז מה עושים? החדשות הטובות הן שאפשר לצאת מהמלכוד הזה. בניגוד לדיעה רווחת, הפתרון הוא לא לעשות שינוי קיצוני דווקא, אלא להכין את האגו שלנו לשינוי בצורה הדרגתית ומבוקרת. החדשות הטובות עוד יותר הן, שלאחרונה קיימתי הדרכה מיוחדת לקהל השכירים, שבה פרשתי בפני המשתתפים נתיב מעשי לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי, מבלי לוותר על הבטחון שהעבודה מעניקה להם (אף על פי שמדובר בפייק-בטחון) ותוך כדי כך לבסס בטחון כלכלי אמיתי שאינו תלוי במעסיק שלהם.   כמו כן, הסברתי בה מהם הכוחות המניעים אותנו לבצע את השינוי שאנו רוצים וכיצד לזהות מה עוצר ותוקע אותנו שוב ושוב באותו המקום. את ההדרכה הזו אתם לא רוצים לפספס: עושים שינוי! איך להניע את עצמך לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלך מה יהיה בהדרכה? הנה... 3 המרכיבים ההכרחיים לבצע שינוי אמיתי ומתמשך בחיינו (מבלי לחזור ולהיתקע שוב ושוב באותו המקום) כיצד לזהות ולעקר מהשורש את הגורם העיקרי שמחזיר אותנו שוב ושוב לאזור הנוחות שלנו ומונע מאיתנו לעשות את השינוי שאנו רוצים מה השאלה האחת הכי חשובה שצריך לשאול את עצמנו שתגרום לנו לזוז ולעשות שינוי מהם 4 השלבים להבטיח את הבטחון הכלכלי שלנו מה הכלים שיעזרו לנו לחיות חיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי (אם נשתמש בהם) מה יהיה הצעד הבא עבורכם? ההדרכה היא ללא עלות, לצפייה מיידית דרך האינטרנט, בנוחות של הבית שלכם.   פשוט הכנסו לקישור ותוכלו לצפות בהדרכה:

דרור פאול אוהב אנשים. אי אפשר לטעות בכך, כמייסד ומנכ"ל חברת "השמה גרופ" הוא פוגש בכל יום מחפשי עבודה בכירים שמחפשים את התפקיד הבא הנכון עבורם. ומצד שני הוא בוחר בקפידה לחברות את האנשים המתאימים ביותר עבורן. לאחר שפוטר מעבודתו בתפקיד בכיר, דרור הגיע ללשכת התעסוקה, במהלך ההמתנה שם הוא הבין מה הוא באמת צריך לעשות, מה השליחות שלו וכיצד הוא יכול לעזור לאינספור מחפשי עבודה בכירים כפי שהוא היה בעצמו. בראיון המרתק שקיימנו, דרור משתף כמה עקרונות חשובים לכל מי שמחפש עבודה בעידן הנוכחי, וגם תובנות מעניינות ששוחחנו עליהן כמו: - כיצד ניתן לשמור על אופטימיות גם כשמקבלים 10 פעמים תשובות שליליות במקומות עבודה - מה בטוח יותר? להיות שכיר או עצמאי? - מה היכולת החשובה ביותר שיזם צריך שתהיה לו כדי לשגשג עם העסק שלו?

הי! קודם כל ד"ש מהודו! יצאנו לשבועיים לטייל ולנוח כאן... :) כשבוע לפני הנסיעה, פנה אלי חבר בווטסאפ (נקרא לו שלומי, רק לצורך הפוסט הזה), וכך היתה השיחה: שלומי: מה נשמע? אני: אהלן, הכל טוב? מה קורה? שלומי: אצלי רע. עושה רושם שהמנכ"ל רוצה לפטר אותי (אחרי 15 שנה)... אני: וואלה... אתה יודע, זה לא בהכרח רע... יכולה להיות גם הזדמנות גדולה עבורך... אני: וקח את זה בקלות... שלומי: זה אפשרי בכלל? אני: אפשרי... תלוי בך. זה הכי הגיוני ואנושי להתבאס מזה... זה בטח לא נעים. אבל, זה לא סוף העולם. קורה. מה שחשוב זה מה הלאה מכאן... תאפשר לעצמך לשהות קצת במקום המבואס, זה גם חשוב.. יכול להבטיח לך שבפרספקטיבה של כמה חודשים מהיום, אתה תסתכל על הדברים לגמרי אחרת. ככה זה התחיל... כמה ימים אחרי זה, שלומי כבר היה אחרי שיחת השימוע ועם תאריך עזיבה. פגשתי אותו ממש לפני שטסנו להודו, ולשמחתי ראיתי שהוא כבר נמצא במקום אחר, מצב הרוח שלו כבר השתפר והוא כבר עשה פעולות לקידום חיפוש התפקיד הבא שלו. לו אישית אני לא דואג יותר מדי, אני יודע שהוא ידע להסתדר וימצא את הדבר הבא הנכון עבורו. ואני גם יודע שמה שהוא עובר עכשיו יהיה ברכה גדולה עבורו כי בעצם, השינוי הזה שהוא עובר כעת, בעל כורחו, הוא משהו שהוא רצה כבר זמן לעשות, אבל חשש ממנו מאד. הדברים לא קורים לנו סתם, ולא במקרה... תת המודע שלנו חזק יותר מכל מחשבה מודעת או רצון מודע. ואם בתת המודע שלנו אנו רוצים שינוי, אבל במודע שלנו אנחנו חוששים לעשות את הצעד, בסופו של יום, תת המודע תמיד ינצח. העניין הוא שלא תמיד האופן שבו זה יבוא לידי ביטוי זה יהיה בצורה הכי פשוטה, קלה ונוחה לנו, או בתזמון שמתאים לנו. אבל השינוי – יבוא ויקרה. כמו הצמחים והטבע, בני אדם לא נועדו להישאר סטטיים ועומדים במקום. כל החיים הם בכיוון של צמיחה וגדילה או נבילה ודעיכה. אין עמידה במקום. אתם יודעים מה קורה למים שעומדים במקום ללא זרימה. אז או שאנו צומחים ומתפתחים או שאנו דועכים ונובלים – בכל מקרה זו בחירה שלנו. ואם אנו לא דואגים להזיז את עצמנו, ולהיות בתנועה של התפתחות, החיים ידאגו לנו שנתפתח. הם יגרמו לנו לארועים שיזיזו אותנו מהנוחות שלנו ומהעמידה במקום ויגרמו לנו, לפעמים בעל כורחנו, לזוז ולהתפתח. יצא לי לשוחח בשבועות האחרונים עם הרבה חבר'ה שכירים, כמו "שלומי", שהתעניינו בתוכנית החדשה שלי לשכירים "עושים שינוי!". ראיתי מתוך השיחות איתם עד כמה הם בשלים לעשות שינוי אמיתי בחיים שלהם. יש את אלו, שמיד זיהו את ההזדמנות עבורם, התוכנית פגשה אותם בנקודה המתאימה בחיים והם הרגישו שהם בשלים ושזה מתאים להם. מצד שני, יש את אלו, שהמילה "שינוי" בעצמה מאד מפחידה אותם. והם בחרו להקשיב לקול הפחד שהיה חזק יותר מהקול הפנימי שלהם שרוצה את השינוי. אלו נמצאים במצב, שהוא לרוב הכי מאתגר. הוא מאתגר כי מצד אחד הם כמהים לשינוי, אבל מצד שני, הם עדיין משותקים, נשארים באותו המקום והשינוי המיוחל, שהם כל כך רוצים, נראה רחוק מהם. באיזה שהוא מקום, בפנים, הם אולי מצפים שמשהו בנסיבות החיצוניות שלהם ישתנה ואז מצבם ישתפר. אולי יחליפו להם בוס, אולי יעברו לתפקיד אח ואולי יקבלו את העלאת השכר שהם כל כך מחכים לה. אבל, וצר לי לשבור למישהו את הלב, השינוי אף פעם לא קורה בגלל משהו חיצוני מהסוג הזה. אם כבר קורה שינוי בגלל משהו חיצוני, זה קורה כמו במקרה של שלומי. שהכריח אותו לצאת מאזורי הנוחות שלו, מבטחון הוודאות שחש, וזרק אותו לטריטוריה חדשה, לא מוכרת ולא וודאית. הבעיה היא, שלמרבית האנשים, לצערי, אין את החוסן הפנימי שיש לשלומי, ואין להם את הסביבה (בן/בת זוג, חברים) שיודעת, גם ברגעים קשים ומאתגרים להחזיק אותם ולעזור להם לעבור את האתגר. מרבית האנשים, כשיפגשו בארוע דומה, יתפרקו. ולרוב, יהיה להם מאד קשה להשתקם מהמכה שקיבלו. כי זו מכה לא רק מהסיבות המובנות כמו המשבר הכלכלי שפוקד את המשפחה, זו מכה לאגו של האדם, לבטחון העצמי שלו, לתחושת המסוגלות שלו ועוד... אנשים לא אוהבים שינויים. הם מפחדים מהם. נמנעים מהם. מעדיפים להיאחז בוודאות. אבל הדבר הוודאי היחידי הוא – השינוי! היכולת שלנו להתמודד עם שינויים, להתמודד עם חוסר וודאות ועם כל מה שהם מביאים איתם, היא שריר. זו יכולת שאפשר לאמן אותה. השאלה אם השריר הזה אצלכם הוא מנוון או חזק? האם אתם יודעים להתמודד עם שינויים, או מפחדים מהם? בסופו של דבר תפגשו אותם, במוקדם או במאוחר יותר, אבל הם יגיעו. ג'ים רוהן האגדי אמר פעם ש"החיים לא נעשים טובים יותר במקרה או בטעות, הם הופכים לטובים יותר על ידי השינוי" אז השאלות שכדאי לשאול את עצמכם הן: מה הייתם רוצים לשנות? (עיסוק? מצב כלכלי? בריאות? מערכת יחסים חשובה?) מה עוצר אתכם מלעשות את זה? (ידע? כסף? עזרה? יעד ברור?) מה מחזיק אתכם תקועים באותו המקום? (פחד? חוסר ידע? תפיסות מעכבות?) מה המחיר שאתם משלמים כעת, כאשר אתם לא משתנים? (מרבית האנשים מתעלמים מהמחיר הזה...) ואז, אם החלטתם שהגיע הזמן לעשות את השינוי שאתם רוצים, השאלה שיכולה להקפיץ אתכם קדימה: מי ו/או מה יכול לעזור לי בכך? אם אתם רציניים, כתבו לי את התשובות לשאלות הללו במייל חוזר (שלחו ל[email protected]), אני מבטיח לענות לכל אחד ואחת מכם! שלכם, ערן נ.ב. - קצת לפני שיצאנו להודו, קיימתי הדרכה מיוחדת לשכירים: איך להניע את עצמך לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלך יכולים לקבל גישה מיידית לצפייה בה, כאן בקישור

עימאד תלחמי הוא איש שאוהב אנשים. כל אדם באשר הוא. וזה ניכר מהרגע הראשון שפוגשים אותו. בחיוך, ברצון ובכוונה לעזור ובהתעניינות שלו בצד השני. הוא אומר שהיעוד שלו הוא לקרב בין אנשים ולקרב בין לבבות וכשמסתכלים על העשייה הרבה והמבורכת שלו רואים איך זה מתממש בכל דבר שהוא עושה ומעורב בו. עימאד מאמין בדו-קיום והלכה למעשה הוא מממש אותו בחברה המצליחה שהקים באבקום, בחממת ההייטק שהקים "תקווין" ובכל שאר הפעילויות שהוא מאמין בהן. הוא מאמין גדול שאת השלום ניתן יהיה להביא דרך הפעילות העסקית והכלכלית שתשלב בין העמים. ובכלל עימאד הוא איש של אמונה שטוען (מנסיונו הרב) שדרך האהבה והאמונה אדם יכול לעשות הכל. בראיון המרתק והמרגש איתו, עימאד משתף על הדרך שלו, אבל בעיקר מעניק השראה לכל יזם ובעל עסק: - כיצד ניתן להתקדם גם כשעומדים בפני אתגרים ומשברים - מהם 3 סודות ההצלחה שלו - כיצד האמונה החזקה שלו מובילה אותו בכל דבר שהוא עושה

לרוני ארז יש מקצוע לא שגרתי. היא מדריכת אורגזמות. היא מלמדת את הנשים להתחבר לעצמן, להכיר את הגוף שלהן ואת המנגנון הנשי ואיך להתחבר למקור העונג שלהן. לאחרונה נתקלתי בסרטון שלה ביוטיוב שהגיע למליון צפיות ומייד עורר את הסקרנות שלי לגלות מה עומד מאחורי הסיפור האישי שלה ושל העסק שהקימה. רוני פועלת להקללת השיח המיני ולשינוי התפיסה הקולקטיבית והטאבו שיש בחברה סביב המיניות, מתוך אמונה שהחיבור למיניות הוא חיבור לאנרגיה של חיים, של שמחה ושל אושר. בין השאר בראיון המיוחד הזה, תוכלו לשמוע: - כיצד רוני הגיעה לעיסוק הכל כך שונה ומיוחד הזה - מדוע חשוב לה להתמיד מכך, ומה הבשורה והשליחות שמניעה אותה בכל בוקר - כיצד היא מתמודדת עם האתגרים, הקשיים והתגובות מהסביבה

את מזל כהן, אורטל איטח-פרנקל ודניאל בן-ארי זכיתי להכיר לפני מספר שנים. שלושתם היו חברים ומשתתפים בקהילת "עסקים מבוססי שליחות" שאני מוביל מ-2015. כאשר הם הצטרפו לקהילה, שלושתם היו בתחילת דרכם העסקית. ממש בהתחלה. לחלקם אפילו עדיין לא היה רעיון מבוסס למהו העסק שהם רוצים להקים. כיום, כל אחד מהם מוביל קהילה משמעותית משל עצמו ומשפיע בדרכו על אלפי אנשים בכל יום. בשיחה משותפת, פתוחה ואישית הם משתפים: • מהי השליחות שלהם וכיצד הם מביאים אותה לידי ביטוי בעולם. • כיצד הם התגברו על הפחדים, החסמים והאתגרים שפגשו בדרך. • כיצד הם הקימו ופיתחו קהילות של אלפי אנשים העוקבים אחריהם, וצורכים את השרותים והמוצרים שלהם. • מהי תפיסת העולם שמובילה את ההצלחה שלהם • מה היה הדבר שעשה הבדל מהותי בתוצאות שלהם

הי! באחת השיחות שקיימתי לפני כמה ימים עם לקוח שביקש להצטרף לתוכנית "עושים שינוי!" (המיוחדת לשכירים) שאני פותח בקרוב עלה לי בראש הדימוי הבא לגבי יכולות מסוימות, שלדעתי, בעידן של היום, הן הכרחיות להצלחה בכל תחום (בין אם אתה שכיר או בעל עסק), אבל בהרבה מקרים, דווקא אצל שכירים הן לפעמים מנוונות, חלשות יותר ובעיקר – לא מביאות את מלוא הפוטנציאל שלהן ושל המחזיק בהן לידי מימוש. הדימוי הזה עלה לי בראש כי מי ששוחחתי איתו הוא אדם שעוסק בספורט אינטנסיבי. וחשבתי על כך שכאשר הוא רק החל להתאמן, הוא גילה שיש לו בגוף שרירים חדשים שהוא לא היה מודע כלל לקיומם. רק כשהוא החל להתאמן הוא פתאום הכיר אותם, וגם הכיר בחשיבות הגדולה שלהם להצלחה שלו כספורטאי. באותו אופן בדיוק, יש לנו שרירים נוספים חשובים, שהם הכרחיים להצלחה שלנו, במיוחד היום בעולם שמשתנה בצורה כל כך מהירה ודרמטית: 1. שריר האי-וודאות אנחנו שונאים אי וודאות. כבני אדם, אנו חייבים וודאות, ומשלמים הרבה מחירים עבורה. איזה מחירים אתם שואלים? הסטטיסטיקה עומדת היום על כך שכ-85% מהאנשים הם שכירים. האם זה כי הם רוצים להיות שכירים? חלקם כן וחלקם לא. לפי הסקר שערכתי לפני כמה שבועות 84% מהשכירים אמרו שאם כסף לא היה בעיה הם היו עוזבים מיידית את מקום העבודה שלהם. כלומר, מרבית השכירים מחזיקים במקום העבודה שלהם, לא כי הם נהנים בו, מרגישים שם מוגשמים או מתוגמלים כראוי (מרביתם דרגו מאד נמוך את הפרמטרים הללו), אלא כי מקום העבודה שלהם מקנה להם (לפי תפיסתם) וודאות. אני לא נגד זה, ואין בזה שום דבר רע. ואני גם לא חושב שכולם צריכים להיות עצמאיים או לעזוב מחר בבוקר את מקום העבודה שלהם (ממש להיפך). אבל – מתוך כך שמרבית האנשים מורגלים לסמוך על הוודאות הזו, השריר של ההתמודדות עם חוסר הוודאות שלהם הוא מנוון עד לא קיים. וזו בעיה גדולה בעיני. הסיבה שזו בעיה, היא שעד כמה שנרצה וודאות, העולם שלנו הוא אזור נטול וודאות לחלוטין. וגם הוודאות שהשכיר מרגיש במקום העבודה שלו, היא וודאות אשלייתית, היא פיקציה. היא לא באמת קיימת. תשאלו את עובדי טבע שפוטרו בהמונייהם, איך תחושת הוודאות עבדה עבורם... ולכן, אם אתם רוצים להיות מוכנים ומיומנים לעולם הנוכחי שלנו, אתם חייבים לאמן את שריר האי וודאות. להתנסות בסיטואציות שדורשות מכם להתמודד עם חוסר וודאות ולא להפוך למשותקים בגללה. להצליח לחפש פתרונות, לפעול ולהתקדם גם כשחוסר הוודאות מרחף לכם מעל הראש. עצמאי יודע שהדבר הכי וודאי זהו חוסר הוודאות. וככל שאתה מרגיל את עצמך להיות בנוח עם התחושה הזו, כך קל לך יותר להתנהל בעולם, להתקדם, ליצור ולהתפתח. זה שריר שלגמרי אפשר לאמן אותו. וכך, כשתזדקקו לו באמת הוא יהיה זמין עבורכם. זו מיומנות שהיא הכרחית בעולמנו.   2. שריר האחריות האישית יש הרבה רמות שונות והגדרות שונות של אחריות ואחריות אישית. אני אסביר כיצד אני רואה את הדברים. אחריות אישית עבורי זוהי התפיסה שהדברים תלויים בי (לטוב ולרע). זה לא אומר שאדם שכיר הוא לא אחראי, אבל הרבה פעמים ישנם תחומים שהוא לא תופס בתחום אחריותו. למשל – ההכנסה שלו. רבים מאמינים שגובה ההכנסה שלהם תלוי במעסיק או בבוס שלהם, בממשלה או בהסתדרות. וכשאדם מחזיק בתפיסה כזו הוא מעניק את הכוח שיש לו בידיו למישהו אחר ומחליש את עצמו. כי ברגע שזה תלוי במישהו אחר, המשמעות היא שזה לא בידיים שלי לשנות את המצב. רבים סומכים על ה"פנסיה" שלהם שתדאג להם כשיצטרכו אותה (טעות עצובה...). כבר ב-2005 אני זוכר שקראתי מחקר של משרד האוצר שהראה שבמקרה הטוב והאופטימלי, אדם שחסך כל חייו לפנסיה, יזכה לקצבה בגובה 50% לכל היותר מההכנסה שהיתה לו, יום לפני שיצא לפנסיה. אני מאמין שזו האחריות האישית של כל אחד מאיתנו לדאוג למצב הכלכלי שלו, להכנסות שלו, לרמת האושר שלו, לסיפוק שלו, להגשמה ולמימוש שלו. אף אחד אחר לא יעשה את זה עבורנו. אבל, זה דורש לקחת אחריות. וזה משהו שמגיע עם מחירים. למשל, המחיר של "אני לא יכול להאשים אף אחד אחר במצב שלי", שהוא מחיר לא קטן לחלק מהאנשים. או המחיר של להתאמץ יותר, של להשקיע בעצמי, בהתפתחות שלי, בסדרי העדיפות שלי. גם אחריות אישית זהו שריר. שריר שניתן לאמן, לחזק ולהשתמש בו כשצריך.   3. שריר יכולת ההשתכרות כהמשך ישיר לסעיף הקודם, גם יכולת ההשתכרות, או בשפה אחרת: היכולת לייצר כסף. היא שריר. אצל מרבית השכירים (וגם אצל לא מעט עצמאיים) היכולת הזו מנוונת כמעט לגמרי. זה אומר שהם לרוב יודעים להרוויח כסף רק מדבר אחד: מהעבודה שלהם. מלהחליף את הזמן שהם משקיעים – בכסף. וגם, להרוויח כסף רק מלעבוד עבור מישהו אחר. עבור ההורים שלנו זה עבד מצוין. אני זוכר את הורי, חוזרים הביתה מהעבודה, אמא שלי בשעה 15:00, אבא שלי היה מגיע מאוחר יותר בדרך כלל בסביבות 16:00. היתה להם קביעות, המשכורת היתה מובטחת, יוקר המחייה היה סביר (בהרבה הרבה יותר מהיום) והיו להם חיים טובים. וככה הם גם חינכו אותנו. רק שהעולם השתנה!! ומי שלא מפתח את השריר שמאפשר לו להרוויח כסף, ממקורות שונים, בדרכים שונות, ובצורות נוספות, שלא תלויות רק בזמן האישי שלו, גוזר על עצמו חיים כלכליים לא פשוטים. אני לא מדבר כאן על לעשות מיליונים דווקא (למרות שבוודאי אין בכך שום דבר רע), אני מדבר על היכולת הבסיסית של לחיות בכבוד, ברמת חיים טובה שאני רוצה לעצמי ולאפשר לעצמי ולמשפחה שלי חיים טובים שבהם אנו גם יכולים לממש ולהגשים את הדברים שחשובים לנו. איך אתם מאמנים את השריר הזה?   4. שריר הכישלון זהו אחד השרירים היותר מוזנחים לטעמי. לא רק שהוא מוזנח ומנוון, מרבית האנשים בכלל לא רוצים לאמן אותו ולא מבינים את החשיבות העצומה שלו – דווקא להצלחה שלהם. אנחנו מחונכים, כנראה עוד מבית הספר, שכישלון זה דבר איום ונורא. מי שהיה נכשל במבחן זה היה קטסטרופלי. ההשלכות היו קשות. ההסתכלות של המורים, ההורים והסביבה על כשלון לימדו אותנו שזוהי חוויה שאנו ממש, אבל ממש, לא רוצים לחזור ולחוות אותה שוב. וכבני אדם בוגרים, אנו נעשה הכל, רק כדי שלא נצטרך לעבור שוב כישלון כלשהו. אצל רוב האנשים, המשמעות של – לעשות הכל רק כדי לא להיכשל, היא אחת: פשוט לא לנסות לעשות דברים חדשים, שונים או כאלו שבהם ההצלחה שלהם אינה מובטחת. וזה מביא רק לתוצאה אחת מובטחת: בינוניות. ואנחנו משלמים מחירים יקרים על הבינוניות הזו, אתם לא צריכים אותי להסביר את זה, אבל בכל זאת, למי שלא בטוח על מה אני מדבר, הנה המחירים שאנשים משלמים על הפחד שלהם מכישלון: תחושות קשות של תקיעות, חוסר סיפוק, חוסר מימוש, סבל במקום עבודה שלא אוהבים, או במערכת יחסים שלא טוב להם בה... מכירים את המחירים הללו? זה לא שאני מאחל לאף אחד להיכשל, אבל אם יש כמה דברים חשובים שלמדתי לאורך השנים, ומתוך לא מעט כישלונות קשים וצורבים הם ש: 1. הכישלון יגיע, במוקדם או במאוחר 2. ללא הכישלון, אין לאף אחד סיכוי להצליח באמת 3. דווקא בכישלונות קיבלתי כמה מהשיעורים היותר חשובים בחיים שלי כשאתם מאמנים את שריר הכישלון אצלכם, אתם מאמנים את עצמכם להתאושש מכישלון מאד מהר. לא להיעצר בגללו, לא לפחד לפעול שוב, לא להפסיק לנסות. יש ברכה בכישלונות, יש ברכה בלמידה שהם מספקים לנו, הם מרחיבים את היכולות שלנו, מותחים את שאר השרירים שלנו ובאופן כללי, הם הופכים אותנו לאנשים עם יכולות חזקות יותר.   5. שריר הביטוי וההשפעה לדעתי, בעולם של היום, זהו אחד השרירים החשובים שעלינו לפתח. אין זה משנה מה העיסוק שלנו או אם אנו שכירים או עצמאיים. כל אחד רוצה להביא את עצמו לידי ביטוי, וכל אחד רוצה להשפיע. לאנשים רבים יש תפיסה שיכולת השפעה, יכולת הובלה ויכולת מנהיגות אלו הן יכולות שיש אותן רק למתי-מעט. רק לאותם ה"נבחרים". אני חושב שזו תפיסה מגבילה. כל אחד מאיתנו הוא מוביל ומנהיג. קודם כל בחייו האישיים, ואחר כך במעגלי ההשפעה שלו. מהקרובים יותר ועד לרחוקים יותר. וזהו שריר. כמו כל שריר אחר שאפשר לאמן. זו יכולת נרכשת. נשאלתי לא פעם כיצד השגתי את יכולת הביטוי שלי, כיצד למדתי לכתוב, לדבר מול קהל, להנחות אנשים. חלק אמרו לי שכנראה נולדתי עם זה. אני לא חושב שנולדתי עם זה. אני חושב שזו לגמרי יכולת שהתאמנתי בה המון לאורך החיים שלי, ובמיוחד בשנים האחרונות. כמו כל סוג של יכולת – יכולת שתשתמשו בה ותתאמנו בה הרבה – תתחזק. אבל עוד לפני אימון היכולת, השריר הזה נוצר מתוך תפיסת הערך העצמית שלנו. עד כמה אנו מאמינים שיש לנו ערך, שיש לנו מה לתת ולהעניק לעולם, שיש לנו מסר עם משמעות שאנו רוצים להוציא אותו החוצה לעולם. כשאנו מאמינים ותופסים את עצמנו, קודם כל, כבעלי ערך, אז נכנס השלב של פיתוח המיומנות עצמה. אז מה אתם עושים, עוד היום, כדי להעלות את תפיסת הערך העצמית שלכם? ולא, זה לא משהו שיקרה מעצמו, וזה לא משהו שיקרה "עם הזמן". זה יקרה רק אם אתם תגרמו לזה לקרות.   6. שריר היוזמה זהו שריר שגם אם אתה שכיר, ומתכוון להישאר שכיר כל חייך, כדאי מאד שתלמד לפתח אותו היטב. כל העולם הולך לכיוון שבו המשרות "הפשוטות", שלא דורשות יותר מדי יוזמה, מחשבה מעמיקה, יצירתיות וחדשנות, הולכות ונעלמות. הן מוחלפות על ידי אלגוריתמים, מחשבים ורובוטים. או על ידי אנשים המועסקים בשכר נמוך יותר. בעולם של היום ובזה של העתיד, המשרות הנדרשות יותר, הן אלו שדורשות מיומנויות של יוזמה, לקיחת אחריות, יכולת הובלה וביטוי עצמי. שריר היוזמה, לרוב מתפתח ביחד עם שריר האחריות האישית, ככל שתפיסת האחריות האישית שלנו גבוהה יותר, כך גם שריר היוזמה שלנו יתפתח ויתחזק יותר. זהו השריר שמאפשר לנו לצאת מאזורי נוחות רגילים שלנו, לקחת על עצמנו פרויקטים חדשים, ליזום מיזמים, רעיונות, עסקים, שיתופי פעולה ובעיקר לחדש לעצמנו (קודם כל) ולאחרים. עברו הימים שבהם רק קיבלנו משימות מהמנהל שלנו שאמר לנו בדיוק מה הוא רוצה שנעשה ואיך זה צריך לקרות ולהיראות. היום, מי שלא יוזם, מי שלא מחדש מאבד את זכות הקיום שלו. כך זה היה בעסקים מאז ומעולם, אך היום זו יכולת שחשוב מאד להחזיק בה, גם אם אתה שכיר.   7. שריר המחויבות המחויבות זה מה שגורם לנו בסופו של דבר לצאת ולפעול. ובלי פעולה, לא קורה שום דבר באמת. להבדיל ממוטיבציה, שלרוב היא חיצונית לנו, המחויבות זהו כח פנימי שאנו מפתחים בתוכנו. כאשר יש לנו משהו שמאד חשוב לנו, אנו נהיה מאד מחויבים לגרום לו לקרות. חישבו על מדורה המורכבת מעצים ומאש. העצים זו המחויבות, האש זו המוטיבציה. זה נכון שאי אפשר להדליק אש בלי שניהם, אבל הבסיס של המדורה זו המחויבות שעליה ניתן להדליק את אש המוטיבציה. ישנם כמה כוחות שעוזרים לנו ליצור את המחויבות בתוכנו. זה מתחיל ב"יעד ראוי" שמאד חשוב לנו להשיג אותו. אם הוא מספיק חשוב ומשמעותי, אז תהיה לנו מחויבות לפעול ולהשיג אותו. סביבה היא כח נוסף שיוצר בנו מחויבות, לא סתם הוטבע המשפט ש"סביבה חזקה יותר מכח רצון". כל העקרון של הגיבושונים והטירונות בצבא מבוסס על העוצמה של שייכות לסביבה מחויבת שיוצרת את המחויבות אצל כל אחד מהאינדיבידואלים. לא להרבה אנשים יש את שני אלו בצורה מובנית בחיים שלהם: 1. אין להם יעד ראוי שמרגש ומושך אותם 2. אין להם סביבה שמחזקת בהם את המחויבות אז מה יעשה מי שאין לו את שני אלו? יצור אותם לעצמו. אם אתה לא יודע מה אתה רוצה ומה היעד הראוי שלך – צא לחפש אותו. שים את עצמך בתהליך של גילוי וחקירה עד שתמצא אותו. כי אחרת, לעולם לא תמצא אותו. ואם אין לך סביבה שיוצרת לך את המחויבות הזו, צור לך אותה או הצטרף לאחת כזו. לאורך השנים יצרתי אינספור קבוצות שבהן אנשים התחברו אחד לשני, ויצרו לעצמם סביבה תומכת של מחויבות והתקדמות.   8. שריר המודעות העצמית והשריר האחרון, אך לא בחשיבותו, זהו שריר המודעות העצמית. זה אולי אחד השרירים החשובים יותר, כי ככל שהוא מפותח יותר, כך גדלה המחויבות הפנימית שלנו לפתח את שאר השרירים שלנו. כבני אדם, המודעות שלנו משפיעה באופן ישיר על התוצאות שלנו, על ההישגים ועל ההתקדמות שלנו. ככל שאנו הופכים למודעים יותר, כך אנו חשופים יותר ליכולות שלנו מצד אחד ולמגבלות שלנו מצד שני. והידיעה הזו, של אדם את עצמו מאפשרת לו כעת מסע של התפתחות. אם אני מודע לחולשות שלי, אני יכול לפעול בצורה מודעת לחזק אותן. ואם אני מודע לחוזקות שלי אני יכול להשתמש בהן יותר. יש סוג של קסם כאשר אנו נחשפים למודעות חדשה. היא מאפשרת לנו גישה לאזורים של "מה שאני לא יודע שאני לא יודע". אם אני אסתכל לאחור על חיי, ואחזור לנקודה של פני כ-15 שנים, הרי אז באותה הנקודה לא הייתי יכול לדמיין אפילו בחלומותי הפרועים ביותר את המקום שאני נמצא בו היום. ובטח לא הייתי מסוגל אז, לדמיין, את הדברים שעשיתי ב-15 השנים הללו. אנחנו אף פעם לא יכולים לראות זאת מראש, רק בדיעבד, אבל ההתפתחות של המודעות שלנו והעליה ברמת המודעות שלנו מאפשרת לנו להגיע למקומות חדשים. ולכן זהו אחד השרירים החשובים ביותר לאמן אותם. אפשר לאמן מודעות. עושים זאת דרך למידה, דרך התנסות, דרך חוויה של חוויות חדשות, וגם דרך העיניים של מישהו אחר. קוראים לזה: מנטור. מישהו שכבר עשה בהצלחה את מה שאני רוצה לעשות. הלימוד ממישהו כזה, שכבר התנסה במה שאני רוצה להתנסות, הוא בעל ערך בלתי נתפס. הוא יכול לחסוך לנו זמן, כסף, אנרגיה והרבה מאד אכזבות. ומעבר לכך, למישהו חיצוני לנו, בדרך כלל יהיה הרבה יותר קל לזהות ולראות בנו את הפוטנציאל שלנו לרוב קשה לראות בעצמנו. המשפט המפורסם של קרליבך אומר ש"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו". ואני חושב שהמשפט הזה תופס לכולנו, לא רק לילדים. כל אחד מאיתנו צריך מישהו חיצוני שיאמין בנו ושיכול לראות בנו את אותם הדברים שאנו לא יכולים לראות בעצמנו, ושירחיב לנו את המודעות שלנו, למה שאפשרי עבורנו ובכלל.   אז מה עושים מכאן? מתחילים להתאמן! מתחילים לאמן את השרירים הללו. כל השקעה שתעשו באימון השרירים הללו שלכם, תחזיר את עצמה פי כמה וכמה ותשלם לכם דיווידנדים אינסופיים.   אימון נעים!   התוכנית החדשה "עושים שינוי!" נועדה לכך בדיוק - לשכירים שרוצים לאמן את השרירים הללו ואת היכולות הללו.   אם אתם רוצים לברר פרטים נוספים, אני מזמין אתכם לתאם שיחת בהירות עם היועצת המקצועית שלי, ולקבל את כל הפרטים מיידית.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! שלכם, ערן.