להגשים

לאחרונה העברתי הרצאה לסטודנטים בקרייה האקדמית אונו. בגלל נפלאות התקופה, היא הועברה בזום והוקלטה, כך שגם אתם יכולים להנות ממנה כעת. צפייה מהנה :-)

אל תצעק, אל תבכה, אל תלכלך, אל תצא מהקווים.   כי ככה צריך!   אל תשאל שאלות, תתיישר לימין, אל תפריע, אל תעורר מהומות.   כי ככה צריך!   תלך לבית הספר, תלך לתיכון, תלך לצבא, תלך לאוניברסיטה.   כי ככה צריך!   תמצא עבודה טובה ו"בטוחה", שבה תפליג ב"בטחון" עד לפנסיה, תמצא אישה, תתחתנו, תקנו מיד בית (גם כשאין לכם כסף), תקחו משכנתא (שתשעבד אתכם לכל החיים)!   כי ככה צריך!   תעשו 3 ילדים, תתקדם בעבודה, תקנו בית גדול יותר, (ותגדילו את המשכנתא עוד יותר), תסעו פעמיים בשנה לחו"ל, ואל תשכחו להעלות תמונות כשאתם מחייכים לפייסבוק!   כי ככה צריך!   אל תטיל ספק במה שאומרים לך בחדשות, או במה שאומרים לך בעלי "סמכות" באופן כללי, תפסיק לעשות בלאגנים, שכחת שצריך להתיישר לימין?   כי ככה צריך!   תהיה כמו כולם, תעזוב את החלומות שלך, גם ככה לא תגשים אותם (תראה אותנו, גם אנחנו לא הגשמנו אותם), תסתפק במה שיש לך, ואל תחשוב על לשנות משהו!   כי ככה צריך!   תפסיק להרעיד את הספינה, אתה לא רואה שאתה עושה כאן אבק? השינוי שלך פוגע בנו, הוא גורם לנו להראות לא טוב, תתיישר כבר ודי!   כי ככה צריך!   ככה עושים כולם, מה אתה לא מבין? תסתכל מסביבך אתה לא קולט, יש רק דרך אחת לחיות את החיים, וזו הדרך שלנו! וזו הדרך הנכונה!   כי ככה צריך!   זהו עד כאן! כאן עובר הגבול שלי, עכשיו תורי לבחור מה מתאים לי ומה לא, עכשיו תורי להחליט מה נכון עבורי ומה לא, אלו החיים שלי, ולא שלכם, אני אחיה אותם איך שאני בוחר!   כי ככה אני רוצה! וכמו שאני רוצה, ככה באמת צריך! ~~~~~~~~~~~~~~~~~   מוקדש באהבה לכל מי שעוד יש בו טיפה של רצון חופשי, אהבה לעצמו, ודחף לחיות את החיים שלו כפי שהוא בוחר, ולא לפי מה שהסביבה רוצה או מכתיבה...

השיר הזה, של מרתה מדיירוס (שמיוחס בטעות לפאבלו נרודה), נוגע בי בכל פעם מחדש.   "אט אט דועך מי שלא נוסע מי שלא קורא מי שלא שומע מוסיקה מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו   אט אט דועך זה שהורס את האהבה לעצמו זה שדוחה עזרה מושטת   אט אט דועך זה המשועבד להרגליו החוזר יום יום לאותם המסלולים   אט אט דועך זה שלא מחליף את המותג שלא מחליף את צבע הלבוש שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר   אט אט דועך זה שמתחמק ממערבולת החושים המונע מעצמו תשוקות המחזירות את ברק העיניים ומשקמות את הלב ההרוס   אט אט דועך זה שלא מסובב את ההגה כאשר הוא לא מאושר … מעבודתו, ממעשיו, מאהבתו   אט אט דועך זה שלא מסכן את הוודאי או הלא ודאי בכדי ללכת אחרי חלום   אט אט דועך זה שלא מרשה לעצמו אפילו פעם בחיים לברוח מהעצות הנבונות   חייה היום סכן היום עשה היום עשה מיד   אל תסכים לדעוך לאט הסר את המכשולים אל תסרב לאושר"   אני פוגש אינספור אנשים, שלאט לאט דועכים. חלקם תופסים את עצמם, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, ועושים עם זה משהו. הם עושים שינוי.   אבל הרוב אינם כאלו. הם דועכים לאט לאט.   יש משהו מאד מסוכן בדעיכה האיטית הזו... זה כמו הסיפור על הצפרדע שיושבת בסיר המתחמם לאיטו על הכיריים. היא לא מרגישה בשינוי קיצוני שקורה לה, הטמפרטורה עולה לאיטה.. עשירית המעלה בכל רגע.. והצפרדע מתחממת לה לאט לאט לאט...   ואז, ברגע אחד, פתאום היא קולטת שהמים רותחים והיא מתבשלת בסיר.   אבל אז, לרוב, זה כבר מאוחר מדי.   (לכל אוהבי בעלי החיים, זה כמובן ניסוי מחשבתי, לא נוסה על בעלי חיים, לצפרדע שלום :) )   הרוב דועכים לאט לאט. רואים את זה בעיניים שלהם. אני קורא להם אנשי ה-Walking Dead – המתים המהלכים.   הם איבדו את כל חדוות החיים, אבל העצוב יותר מכל, הוא שהם גם איבדו את התקווה. את התקווה שהם יכולים לשפר משהו. את התקווה שמשהו יכול להשתנות. את התקווה שהם יכולים להשתנות.   ואז הם ממשיכים לדעוך, little by little, עוד ועוד.   בוב פרוקטור, אחד המנטורים המשמעותיים בחיי אמר על כך, ש"מרבית האנשים הולכים בזהירות, על קצות האצבעות, כל חייהם, רק כדי להגיע בבטחה אל המוות".   הם כל כך נזהרים, מחפשים את הוודאות (שלא באמת קיימת, כי מי יודע מה יהיה מחר), את הבטחון של להישאר במוכר ובבטוח, ומשלמים על כך מחירים מאד כבדים.   הם משלמים על כך בחייהם. בחוסר סיפוק, בתסכול, בשעמום.   רוב האנשים תמיד יסתכלו על "המחיר" שהם צריכים לשם כדי לעשות שינוי כלשהו, אבל כמעט ואינם מסתכלים על המחיר שהם משלמים כשהם לא עושים את השינוי. ולרוב, זהו מחיר יקר יותר.   ואז, אט אט, הם דועכים.   חזרו עכשיו לראש הפוסט, וקראו את השיר מההתחלה. תרגישו אותו, את המשמעות העמוקה של הדברים. ואז בחרו לחיות, בחרו לעשות צעד אחד, קטן ככל שיהיה, לשנות משהו אחד בחייכם.   ואז – עשו אותו!   שלכם, ערן.  

הי!   לפני כמה ימים, באחד ממפגשי הקבוצות של "עושים שינוי", הקרנתי להם את הסרטון הזה של החמישיה הקאמרית: פרספקטיבה.   שתיים וחצי דקות קורעות. לא אספר לכם על מה כדי לא לעשות ספויילר כשתצפו, אבל הקטע מסתיים עם המשפט הבא, כשאחד אומר לחברו: "אל תשתנה לי מותק!". וחשבתי כמה הקטע הזה הוא רלוונטי לחיים שלנו.

שמחתי להתארח בפודקאסט מאחורי המיקרופון של דנית בן-דויד שראיינה אותי על שני הפודקאסטים שלי "עושים שינוי" ו"כסף טוב" בין השאר תוכלו לשמוע: למה אני מקליט פרקים מאוד ארוכים איך אני מצליח ליצור אינטימיות עם המרואיינים שלי איך אני מזמין אנשים להתראיין ואיך אני מתמודד עם תשובות שליליות שאני מקבל לפעמים איך לשאול שאלות נכונות ומעניינות על מנת ליצור ראיון עומק טוב ומרתק ועוד המון נושאים וטיפים מרתקים ומעניינים…

בשביל ההודעות האלו אני עושה את מה שאני עושה. מבחינתי זה התגמול הכי גדול שיש, יותר מכל כסף או סטטוס או מעמד. ההכרה שמתקבלת מלקוח. לראות בן אדם משתנה לך מול העיניים, ולדעת שגם לך, יש חלק ולו הקטן ביותר בכך.   את ההודעה הזו קיבלתי אתמול בווטסאפ הקבוצתי של אחת מקבוצות "עושים שינוי". היא ריגשה אותי מאד, כי אני זוכר היטב את השיחה שקיימתי עם שי, כשעוד התלבט האם להצטרף לקבוצה. היו לו הרבה התלבטויות. הוא כבר ניסה בעבר דברים וזה לא עבד לו. הוא לא סמך על עצמו שיתמיד בתהליך. הוא גם לא היה בטוח שהוא סומך מספיק עלי.

והפעם פוסט אורח של דבורה רומי שעובדת איתי כבר מספר שנים, ועד היום קיימה אלפי שיחות עם לקוחות לגבי התוכניות השונות שלנו... אז יש לה פרספקטיבה מאד רחבה ועמוקה.   מכירים את אלו שמספרים לכם, עד כמה הם היו רוצים שהדברים יהיו אחרת בחיים שלהם? אלו שמאמינים שהחיים שהם חיים, הם לא באמת החיים שהיו רוצים לחיות? שאם רק היה להם "את זה" ו"את זה" או אם היה כך או כך אז הם היו מאושרים? אבל באמת מאושרים?   מכירים אלה שיספרו לכם כמה הם כמהים לשינוי? ממש ממש משוועים לו? מבחינתם, זה ממש להיות, או לחדול!   הם בוחנים את חייהם ומבינים שלא לזה הם התכוונו, לא לשם הם כיוונו? מכירים את אלו שטוענים שהם רוצים שינוי ומחפשים את הדרך לעשות אותו, בכל מחיר!   הם יספרו ויסבירו שהסביבה לא מבינה או לא מקדמת אותם... שהם למדו ולמדו ולמדו והרחיבו את התודעה שלהם בכל מיני סדנאות ועם אינספור כלים, אבל הם אף פעם לא מיישמים... שהם יודעים בדיוק מה הם צריכים לעשות, אבל לא ממש מצליחים לסגל לעצמם הרגלים שיובילו אותם לשם... שהם "מאוהבים" באיזורי הנוחות של עצמם... שהם ממש, אבל ממש, צריכים מסגרת או ליווי צמוד שיראו להם את הדרך... שיש להם שפע של אמונות שמעכבות אותם... שהם יודעים רק מה הם לא רוצים ולא יודעים מה הם כן רוצים... שיש להם רעיון מדהים, אך הם לא יודעים אך ליישם אותו... שכל פעם שעולה להם רעיון מבריק, הוא נופל כי יש להם יותר מדי "למה לא"...   הם יודעים לתאר את הכל בפירוט מדויק להפליא. הם מנסים לשכנע את הצד השני למה לעשות שינוי זה הדבר הכי נכון עבורם עכשיו. הם מבינים בדיוק מה הם צריכים.   על פניו, הכל מעולה ונראה להם מתאים.   עד שפתאום מגיע לסביבה שלהם, משהו שיכול להיות פתרון אמיתי. משהו שעלול (בטעות!) להביא אותם למקום שהם רוצים להיות בו. עד שהם מגיעים לרגע האמת, שבו כל הסיפורים נגמרים, ובו צריך לנקוט בפעולה: להחליט, להתחייב לסגור ולשלם.   ואז ברגע הזה, ברגע האמת, ב-Money Time - פתאום כל הסיפור משתנה ומתחיל סיפור חדש...   סיפור חדש שהוא הפוך לגמרי מהסיפור הקודם שהם סיפרו: שמה פתאום שהם צריכים מסגרת? ברור שהם יכולים לבד, כי הם למדו כל כך הרבה סדנאות ורכשו כל כך הרבה כלים... (כן, עם אותו ידע ואותם כלים שהם לא השתמשו בהם עד היום...)   כי ממש עוד רגע הם יוצרים לעצמם את המסגרת שהם צריכים לעצמם, כי הם ממש אלופים בזה (בדיוק כמו שעד היום הם לא יצרו מסגרת כזו...)   שעכשיו זה לא ממש הזמן הנכון, כי רק לפני רגע סיימו ללמוד משהו אחר ועדיין לא הטמיעו אותו (בדיוק כמו שלא הטמיעו את כל מה שלמדו לפני כן...)   אם זה רק היה יותר קצר / אם זה רק היה יותר ארוך / אם זה רק היה בשעות הבוקר / אם זה רק היה בסופי שבוע / אם זה רק היה יותר כמו שבדיוק הכי נוח שיהיה להם... (וגם אז זה כנראה לא היה מתאים, כי זה לא בדיוק כמו...)   אם זה היה יותר אישי מקבוצתי / אם זה היה יותר קבוצתי מאישי...   שלא לא נוח להם כך ולא מתאים להם אחרת (ושוכחים שבעצם פנו מלכתחילה בגלל שממש לא נוח להם במצב הנוכחי).   שיש להם זמן / אין להם זמן... שעכשיו זה הזמן / עכשיו זה לא הזמן... שכרגע לא כל כך נוח בגלל הבן זוג, הבת זוג, הילדים, השכן והכלב...   כשיהיה זמן מתאים יותר, כי עכשיו ______ (השלימו את החסר). היתה קורונה, היתה מלחמה, השוק קשה... יש עבודה / אין עבודה... אם רק המחיר היה כזה וכזה...   אז: הם לרגע קט אפילו לא היו מתלבטים ומצטרפים לתוכנית ועושים את השינוי המיוחל שהם רוצים.   והם ממשיכים לשכנע (בעיקר את עצמם) שרק אם ילמדו עוד מיומנות אחת, רק אחת אחרונה (שתתווסף לאוסף המיומנויות שכבר יש להם) אז הם יתקדמו ויגיעו למטרה שלהם.   מה שתרצו. אני חושבת שבאמת כבר שמעתי את הכל...   חוץ מאשר את האמת: שהם מ-פ-ח-ד-י-ם!   וזה מדהים כמה אנשים מפחדים שפתאום החיים שלהם יראו אחרת. כמה הם מפחדים שאולי יצטרכו (לפעמים לראשונה בחייהם) להסתכל על עצמם במראה ולא בהכרח לאהוב את מה שהם רואים – למרות שבתכל'ס, זה קורה כבר עכשיו (הם לא אוהבים את מה שהם רואים).   מפחדים שזה באמת יקרה. שהשינוי שהם כל כך משוועים לו – יקרה. ואם הם לא יאהבו אותו? או שיתגלה להם משהו שהם לא רוצים? או שחלילה יצטרכו לוותר על מקום של הקורבן, או של המסכן? ולקחת, רחמנא לצלן, אחריות על החיים שלהם? שיצטרכו לחיות את חייהם, בלי שיש להם את מי להאשים? זה מפחיד.   זה מפחיד שמישהו יגלה פתאום שהם המלך העירום? שהם לא באמת רוצים להשתנות, הם רק אוהבים (ומעדיפים) להתלונן? שהם מעדיפים לשמור על פוזיציית המסכן, והקורבן של "נסיבות החיים". שתכל'ס טוב להם שם במקום הזה, אז למה לוותר עליו ולזוז ממנו?   למדתי, מניסיוני, שאנשים יספרו הרבה דברים, הכל. הם יסגננו את השיח כך שלכאורה יראה שהם באמת רוצים להשתנות. הם ישתמשו בכל המילים היפות והמפוצצות ובכל הסיסמאות הנכונות, אבל בפנים, בתוך תוכם, הם מתים מפחד ולא מעיזים להודות, אפילו לעצמם שהם מפחדים להשתנות.   זה די מדהים איך אנשים מחפשים, בכל דרך, לשמר לעצמם את הסיפורים שלהם, להצדיק את המקום שהם נמצאים בו, לפעול מתוך אוטומט של הישרדות ומגננה. איך הם ממשיכים לשים לעצמם מכשולים ופועלים שוב ושוב ושוב, מתוך אותה תודעה ומתוך אותן הפעולות, כדי לקבל שוב ושוב את אותן התוצאות. את אותן התוצאות, שלטענתם הם לא רוצים.   אנשים חכמים ממני אמרו כי, אנשים לא נמדדים לפי המילים שלהם אלא לפי המעשים שלהם. ולדבר, עדיין, לא עולה כסף...    עד כאן הפוסט של דבורה. אם אתם רוצים להכיר אותה קצת יותר לעומק, מוזמנים להקשיב לפרק בפודקאסט "עושים שינוי" שהקלטתי איתה.   ואם הדברים האלו נגעו בכם, והחלטתם עם עצמכם שאתם מוכנים לשים את כל "הסיפורים" בצד ובאמת לעשות שינוי, בוחרים בכך ומוכנים להישתנות, הצעד הבא שלכם לא צריך להיות דרמטי או עצום. הוא צעד קטן...   צעד קטן שיכול לעשות שינוי גדול בהמשך.   והצעד שאני מציע לכם הוא להרשם לשוחח עם דבורה ולקיים איתה שיחת בהירות. ללא עלות וללא התחייבות. אבל עם מחויבות - לעצמכם ולשינוי שאתם רוצים ליצור בחייכם.

ערן שטרן בתוכנית של אורלי וגיא בשיחה על 4 הדברים שהכרחי לבדוק ולוודא לפני שעושים את המעבר משכיר לעצמאי ועוזבים מקום עבודה.

"אני מרגישה שאני חיה על אוטומט" ככה היא אמרה לי כשנפגשנו לפני כשבוע.   היה כל כך הרבה שעבר דרך המשפט הזה. כל כך פשוט, שש מילים ועם זאת מביע כל כך הרבה.   כל כך הרבה תסכול... מהמצב הזה כל כך הרבה פחד... מלעשות שינוי כל כך הרבה פחד... מלהישאר באותו המקום כל כך הרבה חוסר אונים... מכך שלא רואה שום פתח יציאה   וגם, זיק קטן של תקווה, שאולי, רק אולי, יש משהו שיכול להשתנות ולשנות את המצב הזה שלה.   אם מישהו יסתכל עליה מבחוץ, יהיה לו קשה להבין מה הקטע שלה.   בסך הכל יש לה חיים טובים: בן זוג, ילדים, משפחה, עבודה שהיא מאד מצליחה בה, תפקיד משמעותי עם שליחות של ממש.   ועדיין... היא מרגישה שזה כבר לא זה. שהחיים שלה על אוטומט. שהמחירים שהיא משלמת על החיים במצב הזה הם כבר לא הגיוניים יותר. שהיא חיה ליד החיים ולא את החיים עצמם.   המקרה שלה הוא לא ייחודי. אני פוגש אנשים כאלו כל הזמן. יום יום.   אנשים שאתה מסתכל להם בעיניים והם נראות מתות.   אנשים שהם כמו Walking Dead – יש להם דופק, אבל בפנים משהו כבר מזמן מת. הם חיים על אוטומט של עבודה ומשימות יום יומיות. והם ממשיכים בנתיב הזה פשוט כי לרוב הם לא רואים שום נתיב יציאה מהמסלול הזה.   והם גם מפחדים מאד.   מפחדים לשנות, ובעיקר מפחדים להשתנות.   וזה הדבר הכי הגיוני וטבעי. במיוחד כשנראה לך ש"יש לך הכל". אני מכיר את זה היטב מעצמי, בתקופות שונות בחיים שלי שהרגשתי ש"יש לי הכל". לכאורה מבחוץ לפחות ככה זה היה נראה. אבל מבפנים זה היה חלול. ריק.   כשמסתכלים לאדם בעיניים, הן מספרות את כל הסיפור. זה לא פשוט. זה דורש להסתכל על עצמך באומץ במראה שמולך ולבחון מה אתה רואה שם?   האם אתה רואה שם ניצוץ של תשוקה וחיות?   או שהן כבויות?   האם אתה חי באמת?   או שנקלעת למצב של Walking Dead?   אף אחד לא יכול להציל אותך מהמצב הזה. אתה האדם היחידי בעולם שיכול.   אתה יכול כמובן להיעזר באחרים, אבל עדיין את הצעד הראשון אתה צריך לעשות...   האם תעשו אותו?   אם הדברים האלו נגעו בכם, והחלטתם עם עצמכם שתם מוכנים לעשות שינוי, בוחרים בכך ומוכנים להישתנות, הצעד הבא שלכם לא צריך להיות דרמטי או עצום. הוא צעד קטן...   צעד קטן שיכול לעשות שינוי גדול בהמשך.   והצעד שאני מציע לכם הוא להרשם לקיים איתנו שיחת בהירות. ללא עלות וללא התחייבות. אבל עם מחויבות - לעצמכם ולשינוי שאתם רוצים ליצור בחייכם.

ערן שטרן מתארח בתוכנית של אורלי וגיא בשיחה על רב-המכר "להתעורר": - מדוע העבודה אינה מעניקה לנו באמת בטחון כלכלי? - כיצד מקבלים את ההחלטה אם ומתי לעזוב מקום עבודה? - כיצד להכין את עצמך לעזיבה של מקום עבודה? - האם מתאים לכולם להיות עצמאיים?