להגשים

הנה תרגיל פשוט בחשבון אבל עם משמעות גדולה: קחו את הגיל שלכם, והפחיתו אותו מהמספר 65. כלומר, אם אני כרגע בן 50, אז התרגיל הוא: 65-50=15 התוצאה שקיבלתם (במקרה הזה 15) היא המספר החשוב. מה המשמעות שלו? זה פחות או יותר חלון ההזדמנויות שנותר לכם. הזמן שנותר לכם לממש, להגשים, להעז ולהתנסות בדברים שהייתם רוצים לעשות. זה חלון ההזדמנויות שנותר לכם כדי "להצליח" (מה שזה לא יהיה עבורכם). אני לא טוען שהחיים מסתיימים בגיל 65, ממש לא, אבל מתישהו נרצה קצת יותר "לנוח על זרי הדפנה" ולהנות מהחיים, לא? אז כעת, יש לנו X שנים לפעול ולהגשים. יכול להיות שבתוכניות שלכם, זה אפילו לא 65... אולי זה כבר 55 ואולי זה יהיה 70. זה לא כל כך משנה. שימו את המספר שמתאים לכם, אבל הכי חשוב: הבינו כמה שנים נותרו לכם לעשות את זה. הרבה מדי אנשים מחכים ל"זמן המתאים", לאותו יום מיוחד שבו כל הרמזורים יהיו ירוקים ואז הם יוכלו לעשות את מה שהם רוצים לעשות. אני לא רוצה להיות "עוכר שמחות" אבל היום הזה אף פעם לא מגיע. אנחנו מתנהלים בחיים כאילו יש לנו זמן בלתי מוגבל. והוא לא. שלא נדבר על כך, ש-shit happens ופתאום אתה עשוי למצוא את עצמך מתמודד עם משבר כלשהו (מחלה, גירושים, פיטורים וכו') ואז אתה מגלה שלא רק שהזמן שלך התקצר, אלא שגם אפשרויות הפעולה שלך מאד הצטמצמו. אין לכם זמן לבזבז יותר, החיים קורים עכשיו. אז מה אתם עושים עכשיו כדי לממש את עצמכם? להגשים את עצמכם? לעשות את השינוי שתמיד חלמתם עליו?

אז היום אני משדרג גרסה ועובר לגרסה 5.0. ולכבוד המאורע התקבצו אצלי בשבועות האחרונים 50 תובנות שלי על החיים לרגל גיל 50... אין כאן סדר חשיבות מסויים, הם בעיקר לפי הסדר שעלו לי בראש כשנכתבו... תהנו 😊

לאחרונה התארחתי בפודקאסט "עושים חיים" ושם דיברתי על האופן שבו ניתן לייצר שינויים בצורה אקטיבית ואיכותית וכיצד מתמודדים איתם כשאנחנו לא היינו הגורם שיצר אותם...

לאחרונה התארחתי בפודקאסט "בעלי שליטה" ושם דיברתי על מה מונע מאיתנו חירות כלכלית: מהם הגבולות האמיתיים שאנחנו צריכים כדי להיות בני חורין? ומה יותר תורם לחופש שלנו - חוויות או כסף?

הי! תארו לכם שנגזר היה עליכם לחיות שוב ושוב את אותם החיים עצמם – לנצח נצחים? הבוקר קראתי בספרו "להביט בשמש" של ארווין יאלום, הוא מזכיר קטע שכתב ניטשה שבו הוא מציע רעיון שבעצם החיים שאנו חיים, חוזרים על עצמם שוב ושוב.

אף אחד לא אוהב להמר. טוב לא אף אחד, דווקא מכיר כמה כאלו שכן אוהבים להמר, על כסף, נהנים מהאווירה בקזינו וליד שולחן ההימורים. אני לא מתכוון לאלו. אני מתכוון לאלו שלא אוהבים להמר על החיים – של עצמם.

אחד החלקים במפגשי הקהילה של "עושים שינוי" נקרא "הכסא החם" שבו בכל פעם אחד הבוגרים של התוכנית עולה על כסא מול כולם ומאפשר להם לשאול אותו שאלות על תהליך ההתפתחות והטרנספורמציה שעבר. והפעם, החלטתי אני לעלות על "הכסא החם" ולאפשר לחברי הקהילה לשאול אותי את השאלות שמעניינות אותם, בלי פילטרים ובלי עריכות 😊 בין השאר שאלו אותי על:  תהליך החקירה הפנימית שעשיתי עם עצמי בעקבות מחלת הסרטן  איך "המהנדס" הגיע לעולם הרוח?  מה השינוי הכי משמעותי ושדרש ממני הכי הרבה אומץ  כיצד רותמים את בן/בת הזוג שלנו לשינויים שאנו עוברים  מהם מקורות ההשראה שלי?  אחרי כל כך הרבה שנים בתחום, מה אני עדיין לומד?  איך ההשתנות שלנו משפיעה על הילדים שלנו?  האם אחרי שהתעוררנו ועשינו שינוי בחיים, אנחנו יכולים להירדם שוב בחיים שלנו?  איך אני מגדיר ומודד הצלחה כיום?

צא לי לדבר על זה באחת ההרצאות שלי לאחרונה, וחשבתי שזה שווה פוסט בפני עצמו... כשאנו בבית ספר מחנכים אותנו לכמה הרגלים, דפוסי חשיבה ואמונות שהם הפוכים לחלוטין לאופן שבו העולם פועל ולאופן שבו אנשים מתקדמים ומגיעים להצלחה. אלו דפוסים שאולי פעם התאימו ללימודים בבית הספר (גם ממש לא בטוח בזה), אבל הם בוודאי לא מתאימים לעולם של היום. למעשה, כל אדם שהגיע להישגים, תוצאות או הצלחה, בכל תחום שתרצו, פועל הפוך בדיוק ממה שחינכו אותנו לעשות לבית הספר. "אסור להעתיק, תעבוד לבד" בבית הספר זה אחד העקרונות המובילים. אסור להיעזר באחרים, את המבחנים עושים לבד, מי שמעתיק (ונתפס) מוענש. מה שאנחנו לומדים מכך כילדים זה שאנחנו צריכים להסתמך רק על עצמנו, גם בדברים שאנחנו פחות טובים בהם... חס וחלילה אם ניעזר במישהו אחר. וגם לומדים מכך שלהעתיק זה משהו איום ונורא. המציאות היא הפוכה לגמרי. אף אדם שהגיע להישגים וגדולה לא עשה את זה לבד. אף חברת ענק לא הגיעה להצלחה בגלל שהמייסד שלה המשיך לעבוד רק עם עצמו ולבד. ולגבי ההעתקה, צריך להבחין כאן בין מקרים של גניבה והפרת זכויות יוצרים (שזה לגמרי לא לגיטימי), אבל כל היוצרים הגדולים מקבלים השראה מאחרים. הנה מבחן קצר (התשובות יהיו בסוף הפוסט), מי אמר את המשפטים הללו: "הסוד ליצירתיות הוא לדעת כיצד להחביא את המקורות שלך" "אמנים טובים מעתיקים, אמנים מצוינים גונבים!" "האמנות היחידה שאי פעם אלמד אותה, היא זו שאני יכול לגנוב ממנה" אז כדאי להעתיק ולקבל השראה מאחרים, וכדאי ומומלץ להיעזר באחרים אם אנו רוצים להתקדם ולהצליח. "אסור להיכשל" נכשל זו אחת המילים האיומות שפחדתי מהן כתלמיד בבית הספר, ובהמשך גם באוניברסיטה. היה צריך לעשות הכל, אבל ה-כ-ל, רק כדי לא להיכשל. אני זוכר את הרגעים האלו באוניברסיטה מול לוח המודעות במחלקה להנדסה כשמפרסמים שם את רשימות הציונים במבחנים... אתה עומד ומחפש את מספר תעודת הזהות שלך ברשימות ומתפלל שלא תראה שם ציון נמוך מ-56 כי אם זה כך – נכשלת! ויש את אלו שעוזבים את הלוח עם פרצופים שמחים ואלו האחרים, הנכשלים שמדוכאים... מערכת החינוך מחנכת אותנו שכישלון הוא איום ונורא, שזה לא בסדר. וכך אנו גדלים עם התפיסה הזו, ומפחדים להיכשל. מפחדים מאד. וכן, אני יודע שאני מן הסתם אגרור כאן תגובות שזה בסדר, שככה מעודדים אנשים להשתפר ולהצליח וכו'.... אני לא מתעלם מזה, אבל אני חושב שהדרך שבה זה נעשה היא שגוייה מיסודה וגורמת לנו כבני אדם לפחד מהכישלון. כל מי שאי פעם פגשתי, ראיינתי או ליוויתי ב-25 השנים האחרונות שאני מלווה אנשים, ושהגיע להצלחה משמעותית – נכשל בדרך. ונכשל הרבה. גם אני עצמי סוחב איתי שק גדול של כישלונות. למעשה, אני לא מכיר שום דרך אחרת להצליח שאינה כרוכה באוסף של הרבה כישלונות שאתה עובר דרכן. הבעיה של מרבית האנשים היא שהם מפחדים כל כך מהכישלון, אז הם אינם מוכנים לנסות אפילו. וכשהם הם לא מנסים, או מנסים הרבה פחות מאחרים, הם פשוט נותנים לעצמם פחות ופחות הזדמנויות להצליח. יותר מכך, התחושה הזו של הכישלון שחוו בעבר, תלווה אותם כמעט כל חייהם ותשפיע על כל בחירה והחלטה שלהם. אתמול שוחחתי עם לקוח פוטנציאלי, שהמשפט הראשון כמעט שאמר לי היה שהוא לא השלים את לימודי התואר שלו בהנדסה. היום, כמעט 40 שנה אחרי שהיה באוניברסיטה, תחושת הכישלון הזו עדיין חרוטה עמוק בתוכו, מערערת את הביטחון העצמי שלו, פוגעת בדימוי העצמי שלו ומשפיעה על כל בחירה והחלטה שלו מאז ועד היום. צאו להיכשל, להתנסות, לחוות – זו הדרך היחידה שאני מכיר להתפתח ולהצליח. "התוצאה הסופית זה מה שחשוב" התפיסה הזו היא המשך ישיר של זו שלפניה. אני זוכר שהיו מדי פעם מורים שבמבחנים היו מצ'פרים ומוסיפים לך כמה נקודות "על הדרך" גם אם לא הגעת לתוצאה הסופית, אבל הם היו די נדירים. מחנכים אותנו שמה שחשוב זו התוצאה הסופית וזהו. אם לא הגעת לתוצאה הסופית אין נקודות וזה לא נחשב לשום דבר. גם אם עשית דרך מסוימת, התפתחת וצמחת בדרך, כל אלו יורדים לטמיון: no points for you! מחנכים אותנו שהמשחק שאנו משחקים הוא משחק של 0 או 1. יש תוצאה או אין תוצאה. הדרך לא חשובה כלל. זה יוצר מצב חולה שבו אנו הופכים להיות תלויים יותר ויותר בתוצאות שלנו. שאנו בעצם אוסף התוצאות שלנו. כל התפיסה העצמית שלנו מוגדרת על פי זה. אנחנו מגדירים מי אנחנו על בסיס התוצאות שלנו. ואם לא הגענו לתוצאות, שאלוהים יעזור לנו... זה יוצר אנשים עם תפיסות ערך עצמי נמוכות, דימוי עצמי ברצפה, שמקטינים את עצמם ושלא מעריכים שום דבר בעצמם מעבר לתוצאה הסופית שקיבלו או שלא. ושלא תבינו לא נכון, אין לי שום דבר נגד תוצאות, ואני שנים מלווה אנשים כדי להגיע לתוצאות שהם רוצים (וכמובן כך גם אני עצמי פועל), אבל לקח לי הרבה מאד שנים (ועדיין עובד על זה יום יום) לנתק את עצמי מהתוצאות שלי. ולהבין שאני הוא לא סכום התוצאות שלי.   מעבר לכך, גם לדרך עצמה יש ערך עצום. וזה משהו שבתפיסה שלי היום הרבה יותר משמעותי מכל תוצאה. אם עשיתי דברים שלא העזתי לעשות קודם, אם פיתחתי יכולות חדשות, יצרתי קשרים חדשים, שדרגתי את עצמי בדרך כלשהי – כל אלו ישארו איתי עוד הרבה הרבה זמן, לכל שארית חיי, הרבה יותר מכל תוצאה כזו או אחרת. אנחנו לא התוצאות שלנו. ההתפתחות שלנו בדרך לתוצאות היא החשובה יותר מכל תוצאה. למעשה, ההבנה והתפיסה שלי היום, היא שהיעדים והמטרות שאנו שמים לעצמנו למעשה משמשים כפלטפורמה להתפתחות ולצמיחה שלנו. הם אלו שגורמים לנו לעבור את הדרך הכל כך חשובה כדי להיות מי שאנחנו רוצים להיות. התוצאות וההישגים שלנו, כשאנו מגיעים אליהם, משמחים אותנו לפרק זמן קצר מאד יחסית, ומיד אנו שמים לעצמנו את המטרות והיעדים הבאים אחריהם. אם לא נלמד להנות ולהוקיר את הדרך שאנו עוברים ועושים, אנו גוזרים על עצמנו חיים די אומללים. "ידע הוא הדבר הכי חשוב" בסופו של דבר בבית הספר מודדים, בוחנים ומדרגים אותנו על בסיס הידע שלכאורה "צברנו" בלימודים. למעשה, לרוב אנחנו לומדים לשנן את מה שצריך לשנן ולזכור למבחן כדי שנוכל לשכוח אותו חמש דקות אחרי שראינו שקיבלנו ציון "עובר" במבחן. זה יוצר מצב שאנו מקדשים את הידע וחושבים שככל שיהיה לנו יותר ידע כך יותר נצליח ונתקדם. אני לא אומר שידע לא חשוב, הוא בהחלט חשוב. אבל ידע לא עושה שום הבדל בחיים שלנו. היישום של הידע הוא זה שעושה את ההבדל. אדם לא באמת "יודע" משהו עד שהוא חי אותו ביום יום שלו. פגשתי לכל אורך השנים אינספור אנשים שלימדו ומלמדים אחרים על "שפע" בעוד הם עצמם לא חיים כך. יש להם את כל "הידע הנכון" אבל הוא לא מיושם בחיים שלהם. אני לא אשכח פגישה עם לקוחה לפני שנים רבות שבסיומה נגשה לשולחן בבית הקפה שישבנו בו חברה שלה והיא הציגה את החברה בפני ואמרה לי שזו אחת "הדיאטניות המובילות בארץ". לא נעים לומר, אבל החברה שלה (הדיאטנית) היתה בעצמה בעודף משקל עצום. זו כנראה לא דיאטנית שאני הייתי בוחר לקבל ממנה שרות. אולי יש לה את הידע והתעודות (עברה את המבחנים בהצלחה!!), אבל הידע הזה לא שווה כלום אם הוא לא מיושם בחיים שלנו. בית הספר מודד ומדרג אותנו על הידע שאנו משננים, אבל לא על האם אנו באמת מיישמים את הידע הזה בחיים שלנו. (ולא ניכנס עכשיו לשיחה אחרת, לא פחות חשובה, האם הידע שמלמדים בבית הספר בכלל רלוונטי עדיין לעולם של היום...) ידע הוא חשוב רק אם יישמנו אותו בהצלחה, לא בשביל שום דבר אחר. בטח לא בשביל ציון עובר במבחן... תבחנו איפה הדברים האלו פוגשים אתכם, באילו מן התפיסות האלו אתם עדיין מחזיקים ותשאלו את עצמכם, אולי כדאי לפעול אחרת, ובמקרה הזה, הפוך, ממה שחונכתם עליו בבית הספר.... נ.ב. – אז זיהיתם של מי הציטוטים שנתתי בתחילת הפוסט? לפני שאתם גוללים לראות את התשובות, נסו שוב לזהות: "הסוד ליצירתיות הוא לדעת כיצד להחביא את המקורות שלך" "אמנים טובים מעתיקים, אמנים מצוינים גונבים!" "האמנות היחידה שאי פעם אלמד אותה, היא זו שאני יכול לגנוב ממנה" . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . איינשטיין פיקאסו דיוויד בואי  :)

הי,   בגיל 32 בערך הייתי משוכנע שאני יודע את כל מה שצריך לדעת כדי להצליח בחיים. בנקודה הזו כבר הייתי בתפקיד ניהולי בכיר באינטל, משכורת מעולה, בונוסים, תנאים מכאן ועד הירח, בית משלי, משכנתא, אשה ושני ילדים – כל החבילה.   הייתי בטוח שפיצחתי את השיטה, שהבנתי איך הדברים עובדים, שאני יודע את כל מה שצריך כדי להמשיך ולקחת את החיים שלי לרמה הבאה שלהם.   הכל היה נראה מושלם ובמקום.   היתה רק בעיה אחת עם זה. בעיה קטנה, מינורית לכאורה, שמול כל השאר באמת היתה אמורה להתגמד. ובאמת, לא היה לי על מה להתלונן, הכל היה נראה טוב.   מבחוץ.   הכל היה נראה טוב מבחוץ.   בפנים, בתוכי היתה איזו תנועה לא ברורה. זה התחיל כתנועה קטנה כזו, מינורית, כמעט לא מורגשת. אבל ככל שעבר הזמן והתקדם, התנועה הזו הלכה והתחזקה.   ובשלב מסוים, כבר לא הייתי יכול להתעלם ממנה. התנועה הפכה לתחושות של חוסר סיפוק, פיספוס ותסכול.   וגם סוג של כעס על עצמי – איך זה יכול להיות שאני מרגיש לא מסופק, כשהכל נראה לכאורה "מושלם ובמקום".   הסתובבתי עם התחושה הזו תקופה לא קצרה.   והיא התנגשה אצלי בפנים עם התפיסה שלי ש"אני יודע הכל". כי אם פיצחתי ואני יודע הכל, אז איך זה יתכן שאני מרגיש תסכול וחוסר סיפוק?   זה לקח זמן, עד שהייתי מוכן להודות בפני עצמי, שאולי בעצם, אני לא יודע הכל. שאולי, יש כאן משהו שאני לא מבין אותו עדיין? שאולי יש עוד דרכים לחיות את החיים, חוץ מהדרך שאני מכיר (ושלמעשה היום אני מבין שהובלתי אליה לאורך חיי)? שאולי, רק אולי, יש לי עתיד שיכול להיראות שונה ואחר מזה שנראה לי מובן מאליו?   ברגע ששחררתי את התפיסה הזו, שכך הדברים צריכים להיראות, ושזו הדרך שבה צריך לחיות, נפתח בפני עולם שלם. עולם חדש של אפשרויות, התנסויות, חוויות וידע. חדשים, כאלו שלא הכרתי קודם, ושלא נחשפתי אליהם לפני כן.   אגב, התהליך הזה קרה לי שוב ושוב בהמשך, בנקודות שונות בחיים שלי, בהקשרים נוספים, של עסקים, של יחסים, של בריאות, של ילדים, של כסף, של אהבה.   במקומות שבהן הייתי מוכן סוף סוף להודות שאני לא באמת יודע הכל, שם קרו אחר כך פריצות הדרך הגדולות בחיים שלי.   זה לא תמיד פשוט להודות, בפני עצמך ואחר כך בפני העולם, שאתה לא יודע. יש שם אגו שנעלב, יש שם חשש מאיך אראה בעיני אחרים ומה הם יחשבו עלי. אבל אם אנחנו מוכנים רגע להניח את אלו בצד ובאמת להתמסר לעובדה הפשוטה ש – we don't know shit, אז אנחנו פותחים את עצמנו לקסם של הלא נודע בחיים שלנו.   לאפשרויות חדשות שאין שום סיכוי בעולם שהיינו יכולים להגיע אליהן, בשום דרך אחרת.   אז רגע לאחר שהשנה האזרחית החדשה נכנסה לחיינו, אני מזמין אתכם רגע, להודות בפני עצמכם, שאולי ישנה האפשרות הזו, שאתם לא יודעים?   שאתם לא יודעים הכל? שאתם לא יודעים או מכירים כרגע בעוד אפשרויות שיש לכם לחיות את החיים שלכם? שאתם לא יודעים או מכירים את עצמכם באמת כמו שאתם חושבים? שאתם לא יודעים או מכירים את הרצונות האמיתיים של הנשמה שלכם? שאתם לא יודעים או מכירים ביכולות האמיתיות שלכם ובכוח שיש בכם?   בכל יום שעובר, אני לומד עוד משהו על עצמי, משהו חדש שלא ידעתי. אני מגלה משהו חדש על העולם, משהו חדש...   זה לא מתאפשר כשאתה חושב שאתה יודע הכל, כשאתה מקובע על מה שאתה מכיר.   הקסם בחיים שלנו קורה בצד השני – בצד של ה-אי ידיעה.   אז מי מוכן להודות שהוא לא יודע?

כשהיינו ילדים אהבנו לשחק: בארגז החול, בקוביות, בנסיכות ואבירים וככל שהתבגרנו, הפסקנו לשחק ונהיינו רציניים יותר.   החיים הפכו ממשחק למשהו רציני כזה אפילו מפחיד ומאיים מחייב, כובל חיים של "צריך" ופחות חיים של "רוצה"   התחלנו לדפוק חשבון ל"מה יחשבו עלינו?" "מה יגידו אחרים?" "איך זה יראה?" "מה יקרה אם לא אצליח?" "למה זה לא יעבוד?" ו"מה יכול להשתבש"   התחלנו להשוות את עצמנו לאחרים, לחפש ולראות מי יותר טוב מאיתנו, ותמיד מצאנו כי זה לא משנה כמה טובים אנחנו נהיה תמיד יהיה מישהו שהוא "יותר" מאיתנו.   מילדים צחקניים, חופשיים ושמחים הפכנו למבוגרים אחראים וכבדים. כאלו שכל עולו של העולם מוטל על כתפיהם.   מלאי שיקולים, החלטות ובחירות שנראות הרות גורל גם אם הן לא ממש כאלו.   מילדים שחווים את החיים בסקרנות וללא פחד הפכנו למבוגרים מקובעים שנאחזים בכל בדל של וודאות ובטחון (מדומים).   מילדים שמוכנים להסתכן בלהיכשל, בלא להצליח, בליפול ולקום שוב ושוב ושוב, הפכנו למבוגרים שעומדים במקום ומפחדים לזוז מהכסא.   הפחד מהלא נודע הפך למשתק ואז – הפסקנו לשחק.   מילדים שחיים את הרגע בכל רגע ורגע הפכנו למבוגרים שמתחרטים על העבר מפוחדים מהעתיד ומפספסים לגמרי – את ההווה.   מילדים שפועלים לפי נטיות הלב שלהם מקשיבים לו, סומכים עליו, ובוחרים על פיו, הפכנו למבוגרים שמונעים רק מהראש רק מהשכל רק מההיגיון רק על פי מה שאנו מכירים כבר.   ושכחנו את הלב שכחנו איך משחקים.   בואו לשחק!   בואו לשחק עם החיים כמו שהיינו פעם ילדים בלי פחד ובלי חששות בלי מה יגידו ואיך זה נראה...   בואו לשחק עם החיים עם הידיעה שלא תמיד זה יצליח שלפעמים ניפול ונדע שוב לקום.   בואו לשחק עם החיים גם כשאנחנו יודעים שאין באמת בטחון ובטח שאין וודאות בשום דבר (חוץ מהמוות, אבל זה מפחיד מדי להודות בזה)   בואו לשחק עם החיים להקשיב שוב ללב שלנו להקשיב למה שמרגיש לנו נכון ולא רק למה שנראה הגיוני.   בואו לשחק עם החיים כמו פעם כמו שהיינו ילדים כמו שהילדים שלנו עדיין משחקים עם התמימות עם השמחה עם הצחוק בעיניים והחדווה של החיים.   בואו לשחק עם החיים הם קצרים מדי כדי להיות כל כך זהירים כל כך מחושבים כל כך "מתחשבים" באחרים ובמה שהם חושבים.   בואו לשחק עם החיים כי אין זמן אחר יש עכשיו ואם עכשיו אני לא נהנה מהחיים ומהמשחק אז מה הטעם בחיים בכלל?   בואו לשחק!    ~~~~~~~~~~~~~~ מוקדש באהבה לכל מי שיש בו עדיין נשמה של ילד, שרוצה לשחק, שרוצה לטרוף את החיים, שרוצה לחיות אותם במלואם, ובוחר לחיות אותם - עכשיו! ולא מתישהו בפנסיה... ולמי שרוצה שנעזור לו לחזור לשחק ולבחור בחיים שיכתוב לנו כאן, עם כמה מילים על השינוי שהיה רוצה ליצור בחייו, ואנו נחזור אליו.