להגשים

משכורת מובטחת מבלי שצריך לעבוד

תארו לכם עולם שבו המשכורת שלכם מובטחת. אתם לא צריכים לעבוד יותר. לעולם. כל הצרכים האישיים והכלכליים שלכם מסופקים ומלאים. כסף אינו מהווה בעיה.   איך תרגישו? האם תהיו מאושרים ומסופקים? האם כל מה שתרצו לעשות הוא לשבת בבית או על חוף הים, לשתות איזה קוקטיל, לקרוא ספר טוב או לצפות בבינג' של סדרות טובות בטלויזיה?   יתכן והתשובה שעוברת לכם בראש היא – בוודאי! זה יהיה מאד הגיוני לחשוב ככה, אחרי הכל, זה נראה לנו כמו החופש האולטימטיבי שכולנו שואפים אליו, חופשיים מדאגות, מעמסות ומחוייבויות.   אבל כמה זמן נוכל להמשיך כך? בחופש שכזה?   אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל גם כשאני בחופשה, אחרי זמן מסויים (לא ארוך) אני הופך להיות קצת חסר סבלנות. כאילו משהו עדיין חסר... זה לא שאני לא נהנה מהחופשה, אבל משהו בפנים לא נותן לי מנוח. (עוד נשוב לזה).   בתקופה האחרונה אני עוסק הרבה בחקר העתיד. אני מוצא שזה מרתק. אנו חיים בתקופה מרתקת שבה ההתפתחויות שקורות בעולם שלנו הן כל כך מהירות, וכל כך משמעותיות, שהדבר העיקרי שברור היום הוא שהאופן שבו חיינו יתנהלו בעוד שנים ספורות, 5, 10 או 15 שנים לכל היותר – יהיה שונה בצורה מהותית מהאופן שבו חיינו מתנהלים כיום.   אני חוקר את זה הרבה בהקשר של עולם העסקים וכיצד עסקים עומדים להשתנות (וגם לשנות) אבל ההשפעה מן הסתם נוגעת לכל תחום בחיים שלנו.   אחת המגמות שחוזרות על עצמה בלא מעט מחקרים ופרסומים היא שבעקבות השינויים הדרמטיים שעולם העבודה עובר, של פחות ופחות עבודות זמינות, וצורך הולך וקטן בעובדים (המוחלפים על ידי הטכנולוגיה), ישנן כבר היום ממשלות בעולם שמתנסות במודלים כלכליים חדשים שבהם משלמים כסף לאזרחים על מנת שלא ילכו לעבוד.   כן, קראתם נכון, ישנם כבר היום אנשים שמקבלים משכורת כדי להישאר בבית ולא לצאת לעבודה.   נשמע כמו חלום? אז זהו, שלא.   לכאורה אותם אנשים זכו להיות בין ברי המזל ייחודי הסגולה שאינם צריכים לקום בבוקר לעבודה על מנת להתקיים, אבל הם לא תופסים זאת כך. הם לא רואים את עצמם כברי מזל. למרות שהם לא צריכים לעבוד לפרנסתם, יש עדיין משהו שחסר להם כדי להיות מאושרים באמת. (עוד נשוב לזה).   מגמה נוספת שמעניין לדבר עליה בהקשר הזה, היא ההתפתחות של מודל תאוריית הצרכים של מאסלו.   למי שלא מכיר, אברהם מאסלו היה פסיכולוג שב-1943 פרסם מודל המסביר את הגורמים המוטיבציוניים שמניעים אנשים בעולם. הוא סבר שיש לבני האדם 5 צרכים בסיסיים שצריכים לבוא לידי סיפוק בחיים, וכל עוד ישנו צורך שאינו מסופק אנו נפעל להשיגו.   החל בצרכים הבסיסיים הפיסיולוגיים שלנו כמו: אוכל, שינה והיגיינה, בהמשךבטחון: קורת גג, בריאות, תעסוקה ואמצעים לקיום, אהבה ושייכות, כבוד והערכה ובראש פירמידת הצרכים נמצא המימוש וההגשמה.   מאסלו טען שכל עוד הצרכים הבסיסיים של האדם אינם מלאים, הוא לא יפעל להשגת הצרכים ברמה הגבוהה יותר. למשל, אם לאדם אין קורת גג הוא לא יפעל למימוש והגשמה או כבוד והערכה.   יש הרבה דיונים ותאוריות נוספות שנובעות מהפרסום של מאסלו, אבל אני יכול לומר מנסיוני וממה שאני רואה בין עשרות אלפי האנשים שזכיתי להכיר וללוות עד היום, שישנן שתי תופעות חדשות יחסית (בשנים האחרונות) שמתרחשות ושמות את המודל של מאסלו בסימן שאלה גדול לגבי הרלוונטיות שלו כיום.   התופעה הראשונה היא אנשים שפועלים על מנת להשיג את הצרכים הבסיסיים ומעבר להם בצורה מאד נחרצת, הם מאד מצליחים במה שהם עושים, הם התקדמו מאד בחייהם, השיגו ומילאו את כל הצרכים הבסיסיים שלהם – בטחון כלכלי, אהבה, שייכות, הערכה והוקרה וכו'. אבל עדיין משהו גדול חסר להם – וזו ההגשמה והמימוש שלהם. למרות כל ההצלחה שלהם, הם לא מסופקים מכך.   בשיחה עם לקוח לפני כשבוע הוא אמר לי את המשפט הבא: "אני מאד מצליח במה שאני עושה, אבל אני לא מאושר". ומדובר במנכ"ל מאד מצליח של חברה לא קטנה, הוא מרוויח מצויין, גידל משפחה לתפארת, עושה דברים משמעותיים בעבודה שלו, אבל עדיין – כל אלו אינם מביאים לו את האושר המיוחל.   התופעה השניה שאני עד לה בשנים האחרונות, היא שיותר ויותר אנשים, פועלים להשיג את ההגשמה והמימוש שלהם, ברמות הגבוהות יותר, גם כאשר הצרכים הבסיסיים שלהם עדיין לא מלאים. למשל, גם כשעדיין אין להם בטחון כלכלי, הם פועלים במלוא המרץ להשיג את המימוש וההגשמה שלהם.   נראה שפרמידת הצרכים של מאסלו התהפכה, ואנשים קודם כל רוצים לפעול ולהשיג את ההגשמה והמימוש ואחר כך למלא את שאר הצרכים.   יש גורם אחד המשותף לכל המקרים שתיארתי כאן. והגורם הזה הוא – החיפוש אחר משמעות.   אנו נמצאים כיום בעידן, שבו המשמעות משחקת תפקיד הולך וגדל בחיים שלנו. אנשים רוצים יותר ויותר לחוש משמעותיים, ולחיות מתוך כך שיש משמעות לחיים שלהם, ויש משמעות לעשייה שלהם.   אני זוכר את עצמי לפני כ-13 שנים, עדיין שכיר באינטל, סוקר את חיי, את ההישגים שלי ולאן הגעתי ושואל את עצמי את השאלה המפחידה: "האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע לי?".   זו לא השאלה שמפחידה, אלו המשמעויות של התשובה. התשובה היתה די ברורה. הכתובת היתה על הקיר. היה בתוכי קול פנימי חזק שצעק לי שוב ושוב: "אתה יכול יותר".   "אתה יכול יותר". מה זה ה"יותר" הזה?   האם זה בהכרח יותר כסף? יותר הכרה והערכה? בית גדול יותר או רכב מפואר יותר?   לא. לא זה היה ה"יותר" שצעק לי בפנים. זה היה "יותר" מסוג אחר. זה היה "יותר" של משמעות. רציתי יותר משמעות. רציתי לעשות דברים יותר משמעותיים, להשאיר חותם.   ויקטור פרנקל כתב את הספר המופלא "אדם מחפש משמעות" המתאר את קורותיו במחנה ההשמדה אושוויץ. ויש הרבה תובנות משמעותיות שאפשר לקחת מהספר והסיפור שלו. אבל בהקשר של הפוסט הזה חישבו על כך שגם במקום הכי שחור של האנושות, גם כשהאנשים נאבקו יום יום לשרוד בצורה הכי בסיסית שניתן להעלות על הדעת, גם אז – אנשים חיפשו את המשמעות. את המשמעות לחיים, את המשמעות שתעזור להם לשרוד את התקופה האיומה ההיא.   אנחנו מחפשים משמעות. כל הזמן.   בעבר, היינו צריכים "לשרוד", אבל השרדות היום היא רק תוכנית ריאלטי, היא כבר לא המציאות שלנו. אנחנו רוצים משמעות. אנחנו רוצים לעשות דברים בעלי משמעות. להשאיר חותם.   אני מאמין שכל אחד מאיתנו, בערוב ימיו, רוצה לדעת שהוא עשה הבדל. שהשארנו את העולם אחרינו במצב קצת יותר טוב מאיך שקיבלנו אותו.   אנחנו חיים בעידן חדש – אני קורא לו: עידן המשמעות. עידן שבו אנו מוכנים לפעול בצורה הרבה יותר נחושה ומחוייבת ליצור משמעות גבוהה יותר בחיינו. זהו עידן שבו יותר ויותר אנשים מבינים שהמפתח לאושר שלהם ואחד המרכיבים המשמעותיים לאושר שלהם הוא: תחושת משמעות גבוהה.   כלומר, גם אם יהיה לנו את כל מה שאנו שואפים ורוצים בעולם – כסף, בית, חופש, אהבה, הכרה והערכה וכו' אך לא תהיה לנו משמעות, לא נרגיש מסופקים. המשמעות מעוררת ומניעה אותנו. היא יוצרת בנו את התשוקה לחיות, התשוקה ליצור, לשנות, להשפיע ולחולל.   המשמעות מעניקה לנו אנרגית חיים. בעידן המשמעות – המשמעות היא זו שמעניקה לנו חיים מלאים.   אז מה עושים עכשיו? ממשיכים את המסע לעבר המשמעות.   לא סתם בחרתי להשתמש במילה "ממשיכים", כי אני מאמין שכל אחד מאיתנו, בין אם במודע או שלא במודע, נמצא במסע לעבר המשמעות שלו בחייו. אז עלינו להמשיך במסע הזה, וככל שנהפוך אותו למסע מודע ומכוון, כך נתקדם מהר יותר לעבר המשמעות הנכספת שכולנו מחפשים.   לפעמים כל מה שנדרש הוא הגילוי, וההבנה של מה יוצר משמעות בחיים שלנו. ואז כל החיים משתנים, מבלי שנצטרך לשנות דבר בחיים עצמם.   זכורה לי היטב, שיחה עם אחת המשתתפות בסדנת "התגלית"  לפני מספר חודשים. היא ישבה בסדנה, קצת כבוייה ואמרה שהיא לא רואה שום דבר שיש בו שליחות או משמעות גבוהה בעבודה שלה. היא היתה בתפקיד של מנהלת שכר בחברה ואחראית בין השאר למשכורות של כל העובדים בחברה. היא אמרה לי "אני מתעסקת כל היום עם מספרים, איזו שליחות כבר אפשר למצוא בזה?". שאלתי אותה האם בעצם זה שהיא עושה את התפקיד שלה, היא מעניקה לכל העובדים שהיא מטפלת בהם שקט ובטחון בכך שהם יודעים שהמשכורת שלהם תכנס בכל חודש?   היא חשבה על כך לרגע ואז ראיתי איזה שהוא זיק קטן שנדלק בעיניים שלה. המשכתי ושאלתי אותה אם היא מבינה שבעצם מה שהיא עושה מעניק להרבה מאד אנשים שקט ובטחון? עכשיו הצטרף חיוך לזיק בעיניים.   "מעולם לא חשבתי על מה שאני עושה בצורה כזו" היא אמרה לי עם חיוך גדול.   לכאורה לא השתנה שום דבר בחיים שלה. רק ההסתכלות על מה שהיא עושה ותפיסת המשמעות החדשה שהתלוותה לכך.   אבל הכל השתנה עבורה באותו הרגע. המשמעות נתנה לה אנרגיה חדשה. זה היה ניכר בה באופן מובהק בכל המשך היום – האנרגיה הכבוייה שהיא הגיעה איתה התחלפה באנרגיה של חיות.   לא צריך לשנות הרבה, רק את ההבנה והגילוי של המשמעות במה שאנו עושים.   וזה עושה הבדל עצום בחיים שלנו.   אם אתם מחפשים משמעות, ורוצים לעשות את הצעד הבא, אני מזמין אתכם להשתתף בסדנת "התגלית"   השליחות שלכם מחכה להתגלות.   אם זה מהדהד בכם, אז "התגלית"  היא הצעד הראשון.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם, שלכם, ערן.

כשאתה מתחבא, אתה מוגן ובטוח

"כשאתה מתחבא אתה מוגן ובטוח, אנשים לא יכולים לראות אותך. אבל אתה מתחבא גם מפני עצמך" – מתוך הסרט Joy   הפוסט הזה נכתב בגובה של כ-30,000 רגל, כשעה לפני שאנו נוחתים בניו יורק.   אחד הסרטים בהם צפינו במהלך הטיסה ארוכה, היה הסרט Joy שממנו צוטט המשפט הזה.   כמה הוא נכון ומדוייק.   כמה חשוב לנו להיות מוגנים ובטוחים (ובצדק). מוגנים גם ממה יחשבו או יגידו עלינו האחרים. אחת הדרכים הפופולריות להתמודד עם הרצון שלנו להשאר מוגנים ובטוחים הוא אכן להתחבא. להתחבא מאנשים אחרים. להתחבא כך שהם לא יוכלו לראות אותנו ואת מי שאנו, ולא יוכלו לבקר אותנו, לשפוט אותנו, לרכל עלינו ולהקטין אותנו.   במיוחד היום, בעידן שבו הכל חשוף ושקוף, ושכל אחד הוא "עיתונאי" ומבקר בפוטנציה, ויכול בכמה הקשות מקלדת פשוטות להפוך ולהיות "השופט בכיכר העיר", לבקר ולשפוט כל אחד אחר כראות עיניו ולחשוף את דעותיו לאלפי אלפים של אנשים.   זה קל לשפוט ולבקר אחרים, והיום יותר מתמיד.   וזה גורם לנו לרצות להתחבא. כך שלא יוכלו לראות אותנו ואז גם לא לשפוט ולבקר אותנו.   אבל כאשר אנו מתחבאים מאחרים, אנו גם מחביאים את עצמנו, מעצמנו. ומאחרים. אנו מחביאים את הגדולה שבנו, את הערך שיש בנו להעניק לעולם. אנו מחביאים את השליחות שבאנו לממש כאן.   אני זוכר את עצמי, שנים רבות, כאדם ביישן ו"נחבא אל הכלים". לא העזתי לבטא את דיעותי בפומבי. עוד בבית הספר הייתי מהתלמידים השקטים שאינם פוצים פה.   זו היתה מערכת ההגנה שלי. להגן על עצמי מפני ביקורת ושיפוטיות. והיא מאד אפקטיבית. באמת לא אמרתי דבר ולא שפטו ולא ביקרו אותי (לפחות שלא בפני).   אבל מגיל מסויים הבנתי שיש בי יותר. שאני לא יכול לשתוק ולהתחבא יותר. שאני לא יכול להמשיך ולהחריש כי יש בי מסר לעולם. כי יש איזו שהיא אמת שאני מודע לה, ושתפקידי לחשוף אותה לאחרים ולעולם.   ואפילו כשהבנתי וידעתי את כל זה. המשכתי להחריש ולשתוק.   כי העדפתי את הבטחון וההגנה של להמשיך ולהתחבא מהעולם, על פני האפשרות שאצטרך להתמודד עם ביקורת ושיפוטיות של אחרים.   עד שבנקודה מסויימת כבר לא יכולתי יותר.   זה לא קרה סתם כך, וזה לא קרה במקרה. זה קרה בעקבות תהליכים רבים של התפתחות והתעוררות שעברתי (ועודני עובר).   עד שהגעתי לסוג של נקודת "אל חזור" שממנה הבנתי שאני לא יכול לשתוק יותר והתחלתי לדבר. התחלתי לשתף את תפיסת העולם שלי, את התובנות והחוויות שלי.   התחלתי להביא את עצמי לידי ביטוי מלא, ושחררתי את השליחות שלי לעולם. אני משתמש במילה "שחררתי" כי אכן זה היה לשחרר. לשחרר לחופשי את מי שאני באמת. לשחרר מתוך הכלא שאני עצמי יצרתי – לעצמי.   ובהתחלה זו הרגשה מופלאה, של שחרור, של עוצמה ושל העצמה. ולא הבנתי איך לא עשיתי את זה קודם לכן.   אבל האופוריה הזו לא נמשכה הרבה זמן, כי קצת לאחר ששחררתי את עצמי, החלה להגיע הביקורת. והתחלתי להיתקל בשיפוטיות של אחרים כלפי, כלפי הרעיונות שלי וכלפי מה שאני מייצג.   ובמיוחד בפעמים הראשונות שזה קורה זה היה קשה וכואב. אפילו משתק לתקופות מסוימות.   אבל מהרגע שאתה טועם את טעמו של החופש, של החופש להיות מי שאתה, בלי הצגות ובלי מסיכות, קשה מאד לחזור אחורה ולהתחבא שוב.   אני זוכר היטב שיחה שהיתה לי עם אחד המנטורים המשמעותיים בחיי – בוב פרוקטור. זה היה לפני כ-10 שנים בתקופה שיצא לאויר העולם הסרט והספר "הסוד", ולצד ההתלהבות הכלל עולמית שהספר והסרט זכו לו קמה גם ביקורת רבה. ושאלתי את בוב באחד המפגשים שלנו מה הוא אומר לכל אותם מבקרים.   התשובה שלו נשארה איתי עד היום הזה. הוא אמר לי, "תשמע ערן, אני טיילתי וביקרתי בכל העולם. ראיתי אינספור אנדרטאות לזכרם של אנשים גדולים שעשו דברים גדולים. אבל אתה יודע ערן, עד היום הזה עוד לא ראיתי אנדרטה אחת לזכרו של מבקר כלשהו".   וואו.. בום!   התשובה שלו היתה מבחינתי מה שסגר את הגולל על העניין. מאותו הרגע הפסקתי להתייחס לביקורות ולשיפוטיות של האנשים. זה לא שאני לא פתוח לביקורת, בונה וקונסטרוקטיבית ואני גם מחפש אותה באופן תדיר. אבל את אותם אנשים שמבקרים ומקטינים אחרים רק כדי שהם יוכלו להרגיש קצת "יותר גדולים", הפסקתי לספור.   אני לא רואה אותם ממטר.   אני מתרכז במה שאני עושה, ובתרומה שלי לעולם, ופחות במה מבקר כזה או אחר יחשוב על כך. אני יודע, לרוב קל יותר לומר זאת מאשר לעשות זאת.   זה דורש הרבה עבודה פנימית ועצמית (שזו העבודה הקשה ביותר שיש), אבל התגמול על העבודה הזו הוא הכי מתגמל שיש בעולם.   דוגמה אקטואלית מאד לכך היא הזוכה המקסימה שלנו באירוויזיון – נטע ברזילי(כפרה עליה! :) ). בעיני היא מודל אמיתי לאופן שבו אדם פועל מתוך אמונה מלאה בערך שלו ובשליחות שלו כאן, למרות מה שאחרים יכולים לחשוב עליו.   אז בפעם הבאה שאתם רואים את ההרגל שלכם להתחבא מאחרים כדי להרגיש מוגנים, תזכרו שאתם בעצם גם מתחבאים מפני עצמכם ומחביאים את הגדולה, השליחות והיופי שלכם לעולם.   אם הדברים הללו נגעו בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי ליום שלם של סדנת "התגלית" ביום הזה אעניק לכם כלי עוצמתי מאין כמוהו להבין מי אתם באמת. מהי השליחות שלכם בעולם, וכיצד להתמודד עם הקולות הפנימיים של הביקורת והשיפוטיות שיש לכולנו. איך לא לתת לקולות הללו לעצור אתכם מלהיות מי שאתם באמת.   אם זה מהדהד בכם, אז "התגלית" היא הצעד הראשון.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם, שלכם, ערן.

איך להתגבר על המאבק הפנימי

לפני כמה ימים ישבתי עם חבר שביקש להפגש ולשוחח. הוא עובד במקום עבודה שכבר לא נכון לו להיות בו. הוא מרגיש שכל יום שהוא שם הוא יום של סבל עבורו. ומצד שני, יש לו "תחביב" שהוא מאד נהנה ממנו. הוא אוהב לכתוב. כשהוא כותב הוא מרגיש שהוא נמצא ב-ZONE שלו. הוא מרגיש שזה נכון ומדוייק לו. הוא מרגיש שהוא מביא את עצמו לידי ביטוי בצורה המיטבית והנכונה ביותר שניתן. שאלתי אותו מה הוא היה רוצה שיקרה? והוא אמר שהוא היה רוצה לעזוב (כבר מחר בבוקר) את העבודה שלו ולהתפרנס רק מהכתיבה שלו. הוא אוהב לכתוב, הוא נהנה מזה, אבל הוא לא עושה את זה מספיק. כשהוא מפרסם את מה שהוא כותב הוא לרוב מקבל תגובות טובות ומפרגנות מאנשים, אבל למרות זאת, קיים בתוכו החשש. החשש שלא יאהבו את מה שהוא כותב. שלא יאהבו את היצירה שלו. שלא יגיבו לכך מספיק אנשים, או שיקבל תגובות פחות "מפרגנות". אז הוא כותב מעט מאד. הרבה יותר מעט ממה שהוא היה רוצה. אמרתי לו שאני מרגיש שיש בתוכו 2 כוחות שמתנגדים אחד לשני. הכח הראשון זה הרצון העצום שלו לכתוב ולהביא את עצמו לביטוי אמיתי ומשמעותי בעולם. והכח השני זה האגו שלו שמפחד שלא יאהבו את מה שהוא עושה. האגו שלנו תמיד יעצור אותנו מלעשות דברים שנתפסים על ידו כ"מסוכנים" או "לא בטוחים". לכתוב ולפרסם את היצירה שלך זה לא דבר בטוח. זה מאד מסוכן. אתה יכול לקבל תגובות לא אוהדות, או לא לקבל תגובות בכלל. אתה חשוף לביקורת, למחשבות ודיעות של אנשים אחרים. ואתה בעיקר, יוצא לעולם, בלי "הגנות" ובלי מי שישמור עליך שלא תפגע. כך האגו שלנו תופס את זה. זה לא ממש משנה אם זה נכון או שלא, אם הסכנה היא ממשית או שלא, מבחינת האגו שלנו זה הכי ממשי שיש. ואז הוא פועל לעצור אותנו בכל דרך אפשרית. הוא מפעיל את מה שאני קורא להם "מנגנוני הגנה". אתם מכירים את כולם. אלו הם הפחד והספק. הדחיינות. הביקורת. ההיסוס. ההקטנה העצמית. הציניות והסקפטיות. השכחה. ועוד הרבה אחרים. אין זה משנה מהו מנגנון ההגנה שהופעל, המטרה היא אחת: להשאיר אותנו במקום "הבטוח והמוכר". ולרוב, אנו לא מודעים לתהליך שאנו עוברים, לתפקיד של האגו בתוכנו, למנגנוני ההגנה שהופעלו בתוכנו, ואנו פועלים מתוך הפחד, ההיסוס והספק. יותר נכון יהיה לומר שאנו לא פועלים. אנו נשארים בדיוק באותו מקום. עם אותם החששות, ועם אותם התסכולים, ועם אותם השאיפות. מבלי לקדם אותם. בסוף השיחה שלנו אמרתי לו שאני לא ממש ממליץ לו לעזוב מחר בבוקר את מקום העבודה. יש במקום העבודה שלו (למרות שהוא לא נהנה שם כרגע) תועלות עבורו. זה נותן לו שקט כלכלי, ובטחון שהם חשובים מאד לאגו שלנו. אבל שמצד שני, שיתחיל "להרים הילוך" בכתיבה שלו. שיכתוב. שיפרסם. שיפתח בלוג, שיוציא קטעים שבהם הוא מקריא את מה שהוא כותב ליוטיוב ולפייסבוק. שיקדם את היצירה שלו. שיביא את הקול שלו לקדמת הבמה. שיתעלם מהקול של האגו שלו שמפחיד אותו מהתגובות. הרי אם נהיה רגע כנים עם עצמנו, אין זה משנה מה נעשה, לעולם, אבל לעולם לא נצליח לגרום ל-100% מהאנשים לאהוב אותנו. אף פעם לא כולם יתחברו אלינו. אף פעם לא כולם יפרגנו לנו. אף פעם לא כולם יהנו מהיצירה שלנו. וזה די מיותר לנסות ולרצות את כולם. מי שמנסה כל הזמן לרצות את כולם, ימצא את עצמו במהרה מאד, אבל מאד לא מרוצה! אני מקווה שהוא יעשה את זה. אני מקווה שהוא לפחות יתחיל. אני לא באמת יודע איך זה יתפתח ולאיזה כיוונים, אבל אני יודע, שכמו שדר' סוס כתב בספר הנפלא שלו: ש"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים". אם הדברים הללו נגעו בכם, אני מזמין אתכם גם לעשות את הצעד הראשון ולהוציא את הקול שלכם לעולם. הצעד הראשון הוא אפילו להתחייב על הצעד הראשון. אם אתם מרגישים שיש בכם "יותר" ממה שאתם מביאים היום לעולם... אם אתם יודעים שיש לכם תפקיד... אם אתם קולטים שאתם נעצרים, בכל פעם מלעשות את הצעד ולהביא את עצמכם לידי ביטוי עצמי מלא בעולם... אני מזמין אתכם להצטרף אלי ל"תגלית" הקרובה. תעברו שם תהליך יוצא דופן שבו תבינו (אולי לראשונה) מה באמת עוצר ומפריע לכם לממש את מי שאתם תתחברו לאינטואיציה הגבוהה שלכם ותדעו כיצד לקבל את ההכוונה הכי מדוייקת שאפשר ובעיקר – תעשו צעד מהותי ומשמעותי למימוש של השליחות האמיתית שלכם בעולם...  

למה דווקא לי זה קרה?

הוא היה על סף מוות. פגיעה קשה בראש. הרופאים לא נתנו לו הרבה סיכויים לצאת מזה. בטח לא לנהל חיים נורמלים ונורמטיביים. הוא היה צעיר, בתחילת חייו והוא נתן את כל מה שיש בו כדי להמשיך ולחיות. ואם תפגשו אותו היום, לא תוכלו לנחש מה שהוא עבר. היא איבדה את האדם היקר לה מכל. כך באמצע החיים. בלי הכנה מוקדמת, בלי סימנים מתריאים. ברגע אחד הוא נפטר, והחיים שלה התנפצו לרסיסים. אבל החיים חזקים יותר והיא יצאה מזה בעיקר בגלל שרצתה להיות שם עבור הילדים. היה לו עסק מצליח. הוא הרוויח המון כסף. הלקוחות אהבו אותו מאד, הוא זכה להנות מכל מה שבא עם ההצלחה – כסף, פרסום, הכרה, הערכה, פינוקים. הוא חי את החיים הטובים. אבל פתאום זה נגמר. שורה של החלטות עסקיות שגויות גרמו לו להפסדים עצומים שלקח לו כמה שנים להתאושש מהם. הוא מכר את הבית היפה שלו כדי לכסות את החובות. הוא נפרד מהפינוקים שהיה רגיל אליהם. שלוש שנים אחרי, הוא עדיין מלקק את הפצעים אבל לאט לאט מתחיל להתאושש מזה. הם היו הזוג שכולם קנאו בהם. אנשים יפים, ילדים יפים. בית יפה ומטופח בשכונה "הנכונה". כל מי שהסתכל בהם מבחוץ רצה להיות כמותם. ולכן כשהם הודיעו שהם נפרדים כל הסביבה שלהם היתה בשוק והלם. דווקא הם מכולם? אבל האהבה נגמרה. ומאחורי הדלתות של הבית היפה שלהם, הויכוחים והניכור הלכו והתעצמו עד שהם החליטו לשים לזה סוף ולפרק את החבילה. זה לא היה קל, ולקח כמה שנים עד שכל החתיכות נפלו למקום, אבל היום הם מאושרים, באמת. כל אחד בזוגיות אחרת, בבית אחר. והם עדיין חברים ומגדלים בשותפות את הילדים. ארבעה סיפורים שונים, כולם אמיתיים. אנשים שונים, שעברו, כל אחד בדרכו, משבר משמעותי ששינה את חייהם מן הקצה אל הקצה. לקח להם זמן להתאושש, ולבנות את עצמם מחדש אבל הם עשו את זה. ומאז הם מסתובבים עם תחושה פנימית שלא מרפה, עם הקול הפנימי שחופר להם בתוך הראש ואומר להם – שכל זה לא היה סתם. זה לא מקרי שהם עברו את מה שעברו. שיש לכך סיבה. שיש להם תפקיד. הם יודעים שיש להם מסר לעולם בגלל מה שעברו, אבל הם לא יודעים בהכרח להגדיר אותו או לנסח אותו במילים. הם רוצים "להתפוצץ" עם זה החוצה לעולם, אבל לא יודעים איך. ומאיפה להתחיל? זה כמו בתמונת "הצעקה" של מונק – יש בהם צעקה גדולה לעולם, אבל היא אילמת כרגע, ללא קול, וללא מילים. יש בהם ידיעה פנימית עמוקה שכל מה שקרה להם רק הכשיר אותם לרגע הזה. לזמן הזה, שבו הם יקחו את כל מה שהם חוו, את כל מה שהם יודעים, ואת כל היכולות שהם פיתחו בדרך ההתמודדות שלהם, ויעבירו את זה הלאה. זה צורך עצום שקיים בתוכם. יש בהם תחושת בהילות להביא את הברכה שלהם לעולם. אבל לרוב הם לא יודעים איך, כי אין להם בהירות מהי המתנה הזו שהם קיבלו. מהו הדבר הזה שיש בהם שהם נועדו להעביר הלאה ולהביא לעולם. האם אתם מתחברים לדברים הללו? אני פוגש יותר ויותר אנשים שמתחברים לכך. אנשים שעברו מסלול חיים מסויים, התמודדויות כאלו ואחרות, ושעכשיו הם רוצים להעביר את זה הלאה. להעביר לאחרים את הפתרונות שהם יצרו. כי עד כמה שזה ישמע אולי אבסורדי ומוזר, הבעיות שיש לנו בני האדם, מאד דומות. זה נכון שלכל אחד מאיתנו נדמה שהבעיות וה"צרות" שלנו יחודיות רק לנו, אבל זו לא המציאות. במציאות הבעיות של כולנו די דומות. ואם אני עברתי דרך מסויימת והתמודדתי עם אתגרים כאלו ואחרים, ומצאתי לעצמי את הפתרונות שעזרו לי להתמודד עם אותם אתגרים, כעת הפתרונות הללו יכולים להתאים גם לאנשים רבים אחרים. אם התחברתם, ואתם מאמינים שיש לכם תפקיד בעולם (גם אם כרגע לא ברור לכם מהו), או שאתם כבר יודעים מהו, ורוצים לגלות מה יהיה הצעד הבא שלכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי, לסדנת "התגלית". בסדנה תקבלו כלי מדוייק ועוצמתי (שנתרגל אותו באופן מעשי) שבעזרתו תוכלו סוף סוף לקבל את התשובות לשאלות החשובות באמת. להבין מה השליחות שלכם כאן להבין כיצד לממש אותה בחיים / בעסק או בעיסוק שתבחרו בו לקבל החלטות מדוייקות ונכונות עבורכם להגדיל את ההשפעה שלכם בעולם ולזהות במדוייק מה מפריע ועוצר לכם, וכיצד ליצור את ה"מעקף" שיאפשר לכם להתגבר על כך ולצאת לעשייה אני מחכה לכם בקרוב ב"תגלית"! שלכם, ערן.

פרשתי... ומה עכשיו?

הי! השורות הללו נכתבות מהמקום הנמוך ביותר בעולם (ואולי גם החם ביותר בעולם כרגע...) – ים המלח. לא, אי אפשר לחשוד בי שהגעתי לכאן לחופשה משפחתית (אוגוסט בים המלח???? תהיו רציניים...), הגעתי לכאן להעביר סדרת הרצאות ב-4 הימים הקרובים. ואתמול בערב התקיימה הראשונה שבהן. בסיום ההרצאה, נגשה אלי אחת המשתתפות ושיתפה אותי בכך שהיא עומדת לפני פרישה ממשרד החינוך. וכל החברות שלה שמחות בשבילה שעכשיו יהיה לה זמן לעשות כל מה שהיא רוצה, לשבת בבתי קפה, לטייל ובאופן כללי להיות בחופש! היא מספרת לי את זה, וכל התדר שלה משדר משהו אחר. לכאורה, היית יכול לצפות, שאדם שנמצא לפני פרישה יהיה שמח מהאפשרויות והחופש שעומד בפניו. אבל זו לא ההרגשה שלה. להיפך, היא בסוג של חשש ודאגה. היא פתאום מבינה שמעוד כמה ימים, היא הולכת לקום בבוקר, בלי שיש לה איזו שהיא תכלית, בלי שיש לה תחושת משמעות. וזה מדאיג אותה. היא יודעת שיש בה עוד הרבה לתת ולהעביר לעולם, אבל עכשיו, כשהעבודה שהיא עשתה עד עכשיו עומדת להסתיים, היא לכאורה נשארת ללא כלום. המקרה שלה ממחיש עד כמה המשמעות חשובה לנו. ישנם מחקרים אגב, שמראים שתוחלת החיים של אנשים אחרי פרישה, שלא מצאו שום משמעות נוספת ועשייה בעלת משמעות עבורם, היא קצרה. קצרה מאד. הרבה אנשים מסתובבים בעולמנו, כשיש להם תחושה פנימית שיש בהם משהו גדול שצריך לצאת ולפרוץ החוצה, אבל הם לא תמיד יודעים לתת לכך שם וצורה. הם לא רואים את זה בצורה ברורה כזו שהם יכולים אחר כך לממש בעולם הפיסי שלנו. לפני כמעט שלוש שנים יצרתי תוכנית חדשה שנקראת "התגלית". זו סדנה קצרה אך מאד ממוקדת ומעשית שאפשרה עד היום לכ-1000 משתתפים לקבל כלי משמעותי לזיהוי, דיוק ומימוש השליחות שלהם בעולם. מאז שחזרנו מחו"ל, בדקתי עם עצמי האם הסדנה הזו עדיין מדוייקת והאם מרגיש לי נכון להעביר אותו כמו בעבר. והתשובה היתה ש"לא". אז שחררתי ונתתי לעצמי את הזמן לדייק בעצמי את מה שנדרש כדי להביא אותה במתכונת חדשה, עדכנית ומדוייקת. ובעוד כחודש, אני עומד לקיים אותה לראשונה במתכונת החדשה. סדנה מעשית, ממוקדת ועוצמתית שבה אחשוף בפניכם: כיצד להתחבר למקור ידע וכח פנימי שיאפשר לכם לקבל החלטות טובות יותר, לבחור נכון, להתמקד, ולהגביר את היצירתיות שלכם. מהו התהליך לזהות, לדייק ולממש את השליחות שלכם בעולם, את המסר שנועדתם להעביר ואת הטרנספורמציה והשינוי שאתם יוצרים מהם 4 המרכיבים ההכרחיים לחיים של אושר, הגשמה וסיפוק, וכיצד ליצור אותם בחייכם כיצד להגביר את יכולת האינטואיציה שלכם, ולהשתמש בה על פי דרישה בעבודה, בעסק ובחיים האישיים. כיצד להגדיל את ההשפעה שלכם בעולם כיצד לזהות במדוייק מהם הדברים שעוצרים אתכם מלממש את השליחות שלכם בעולם, וכיצד ליצור לעצמכם את המעקף הנדרש כדי להתגבר עליהם ולצאת לעשייה מקדמת כל הפרטים בקישור כאן על סדנת "התגלית" אם זה מהדהד לך נכון, אשמח לפגוש אותך ב"תגלית" הקרובה! מחוייב לגשמה שלך! ערן.

לגלות את היעוד האמיתי שלך

"לצאת לדרך חדשה"

מה הופך אנשים למאושרים יותר?

הי! נתקלתי בהרצאה קצרה של אדם ליפציג, שנקראת "כיצד לדעת מה היעוד של חייך בתוך 5 דקות". אישית אני לא מכיר אנשים שבאמת מצאו את היעוד שלהם ב-5 דקות, בשביל באמת לגלות את היעוד והשליחות שלך בעולם נדרשות קצת יותר מ-5 דקות... אבל כמה מהרעיונות שהוא מדבר עליהן בהרצאה מאד נכונים ומדוייקים לטעמי. הנה שני רעיונות מרכזיים שבעיני כדאי להקדיש להם קצת מחשבה: הוא מספר על מפגש מחזור שבו הוא השתתף, ושרבים מחבריו שם לא היום באמת מאושרים. רק 20% מהאנשים שם היו באמת מאושרים מחייהם, אלו היו האנשים שידעו שיש להם תכלית ויעוד אמיתי בחייהם. הם ידעו 5 דברים לגבי עצמם: מי הם היו מה הם עושים עבור מי הם עושים זאת מה האנשים הללו רוצים וצריכים ומה האנשים הללו קיבלו כתוצאה מכך (איך חייהם השתנו כתוצאה מכך) אלו הן 5 שאלות מאד חשובות ועוצמתיות בעיני, שלא הרבה אנשים יודעים לענות עליהן באופן מדוייק. הרעיון השני שהוא הזכיר בהרצאה שלו, הוא שלמעשה 3 מתוך 5 השאלות הללו ממוקדות באדם האחר ולא בעצמנו. וזו המשמעות האמיתית של העניין – השליחות שלנו בעולם היא תמיד כלפי מישהו אחר. זה לא עלינו. אנחנו כאן על מנת להעניק ערך ולשרת אחרים. ודרך כך שאנו מביאים את השליחות והיעוד שלנו לידי ביטוי אנו מיטיבים את חייהם של אנשים אחרים – אנו משנים את חייהם. השליחות שלי בעולם היא להעיר אנשים למימוש הגדולה ומלוא הפוטנציאל שבהם, כך שהם יהפכו למנהיגים שמשנים את העולם. אם אתם יודעים שיש לכם ערך משמעותי לתת לעולם (גם אם אינכם יודעים במדוייק מהו), ואתם יודעים שיש לכם שליחות כאן – אז אני מזמין אתכם לפגוש אותי בסדנת "התגלית" הקרובה. אני אחשוף בפניכם שם דרך יחודית, מעשית ומאד מדוייקת לאופן שבו ניתן לזהות ולדייק את השליחות והיעוד שלכם, וגם לתרגם אותה לעשייה העסקית והכלכלית שלכם. אנו מתקרבים כבר לכ-1,000 משתתפים שחוו את "התגלית" עד היום. מה אתך? נפגש ב"תגלית"? כתמיד, אשמח להערות והארות שלכם! ערן.

מי הם החיילים הטובים ביותר?

שלום חברים, לפני מספר ימים בפגישה עם לקוח, דיברנו על כך שישנם בעלי עסקים שיש להם קושי למכור את המוצר או השרות שלהם. תוך כדי השיחה, הוא שאל אותי את השאלה – "מי הם החיילים הטובים ביותר?" שאלתי אותו – מי? והוא השלים – "החיילים הטובים ביותר הם אלו שאינם מפחדים למות!". הכוונה שלו היתה, שאותם חיילים שנלחמים בלי לפחד למות, יפעלו ממקום בטוח יותר, ועם מוטיבציה גבוהה יותר. זה הזכיר לי קטע שקראתי לפני שנים בספרו של נפוליון היל "חשוב והתעשר" שבו הוא מספר על לוחם גדול שעומד בפני קרב, והוא צריך לקבל החלטה שתבטיח את הצלחתו בקרב. הוא עמד לשלוח את לוחמיו להתמודד מול צבא רב עוצמה עם כמות גדולה יותר של לוחמים. הוא העלה את לוחמיו לספינות, הפליג לארץ האוייב, פקד עליהם לרדת מהספינות ואז נתן את הפקודה לשרוף אותן מול עיניהם. ואמר להם: "אתם רואים את הספינות שעולות באש. משמעות הדבר היא שאיננו יכולים לעזוב את החופים חיים אלא אם כן ננצח. אין לנו ברירה כעת – ננצח או נאבד". הם ניצחו. המסר שלי הוא לא שצריך להיהרג למען המטרות שלנו, אבל שבהחלט נכון להאמין בהן ברמה כזו. בעלי עסקים שמתקשים למכור את המוצר או השרות שלהם, למעשה מפגינים את ההססנות שלהם שנוגעת למוצר או לשרות שלהם. הם, בתוך עצמם פנימה, לא לגמרי סגורים עד הסוף שזה המוצר הכי טוב, הכי מתאים והכי נכון לאותו הלקוח. וגם אם הם מספרים לעצמם שזה כך, המציאות מראה שזה לא כך. כי אם זה היה נכון, הם היו מוכרים ללא פחד וללא היסוס. האם יצא לכם לקנות פעם ממישהו שדיבר על המוצר והשרות שלו בכזו אנרגיה, ומתוך שכנוע עמוק וידיעה פנימית? אני בטוח שכן. ואם תזכרו בכך, אני בטוח שהרגשתם את האמונה שלו במוצר שהוא מוכר ובאיך שהוא מציג אותו. וכנראה שזה גם מה שגרם ועזר לכם להחליט לרכוש ממנו. ומצד שני, האם קניתם מאדם שדיבר בחוסר בטחון או בהיסוס על המוצר שלו? אני בטוח שלא. וזה לא בהכרח קשור בכלל למוצר או לשרות. זה קשור לידיעה העמוקה מבפנים של האדם, שהוא יודע ועומד מאחורי מה שהוא מוכר. בשנה האחרונה, לאחר שדייקתי והבנתי מה השליחות שלי בעולם, התחלתי לעבוד עם עסקים ובעיקר בעלי עסקים מאד מיוחדים. אלו הם בעלי עסקים שפועלים מתוך שליחות אמיתית. הם יודעים מה הסיבה שבגללה הם בעולם הזה, והם גם יודעים כיצד העסק שלהם מביא את השליחות שלהם לידי מימוש. הם מפתחים ומקדמים עסקים מבוססי שליחות. נוצרה לנו קהילה מדהימה, יוצאת דופן של בעלי עסקים כאלו, שהולכת גדלה ומתפתחת. קהילה של אנשים שתומכת אחד בשני, עוזרת, מקדמת, ומביאה ערך עצום לעולם. אנשים שעושים עבודת עומק אמיתית לזהות ולדייק את השליחות שלהם בעולם. ואחר כך גם קל להם להציע את המוצרים והשרותים שלהם לאחרים. הם מדברים על העסק שלהם ועל המוצרים שלהם מתוך ידיעה פנימית עמוקה. הם החיילים הטובים ביותר – כאלו שלא מפחדים למות. הם יודעים את הערך האמיתי שלהם, ושל מה שהם מציעים לאחרים. והם מציגים זאת לאחרים בלי היסוס, ומוכרים בלי פחד ובלי היסוס. הם לא זקוקים ל"טריקים ושטיקים" שיווקיים. הם לא זקוקים לבונוסים, הטבות, אחריות ומוגבלות. הם פשוט מדברים מהלב, ונוגעים בלב של הלקוח. שיווק מבוסס יעוד במיטבו. והתוצאות בהתאם. אני מזמין אתכם להצטרף אלינו, בואו לחוות במה מדובר בסדנת "התגלית" הקרובה. נפגש? שלכם ערן.

אחד שיודע!

שלום חברים, מכירים את הטוקבקים השונים שבהם אנשים חותמים במקום בשם האמיתי שלהם במילים: "אחד שיודע"? אלו תמיד הצחיקו אותי, בעיקר כי אנחנו כבני אדם – יודעים כל כך מעט. אנו מסתובבים בעולם עם תחושה שאנחנו יודעים הכל ומבינים בהכל, אבל האמת היא, שאם נהיה לרגע קצת כנים עם עצמנו, אנחנו באמת יודעים ממש מעט מתוך כל מה שיש ואפשר לדעת. ולכן מי שלוקח לעצמו את התואר המכובד "אחד שיודע" משעשע אותי :) כבני אדם אנו נחשבים לבעלי ידע רב. אנו נדרשים להציג ידע ומעריכים גם ידע. החל מהגן ובית הספר מלמדים אותנו לאסוף ידע ולצבור, ולשנן ולזכור... ואנו הולכים לאוניברסיטה, ולקורסים – ולומדים ולומדים ולומדים. בשביל מה? בשביל לדעת. זה מעניין להסתכל על כך ולראות שאם כל הידע שאנו צוברים לאורך השנים, יש דבר אחד שלרוב בני האדם חסר בו ידע. והרבה ידע. וזה לא קשור לרמות ההשכלה של האדם, ולכמה ידע הוא צבר, למד והשיג במהלך חייו. כי את הדבר הספציפי הזה, מרבית האנשים, אפילו אלו בעלי ההשכלה הרחבה יותר, אינם יודעים. הרבה אנשים יודעים הרבה לגבי הרבה דברים, אבל יודעים מעט כל כך לגבי עצמם. הם מבינים בדברים מאד מורכבים, במערכות מאד מסובכות. אבל בדבר הכי חשוב והכי קרוב לליבם (כך אני מקווה) הם אינם מבינים דבר. כי עם כל הידע שיש להם, עדיין ישנן 3 שאלות שהם לא יודעים לענות עליהן: מי אני באמת? למה אני כאן? למה נועדתי בעולם הזה? אני חושב שמי שיודע את התשובות לשאלות הללו, באמת ובתמים יכול להיחשב ל"אחד שיודע". הוא באמת זכאי לתואר הזה :) אלו הן לא שאלות פשוטות, ומרבית האנשים יסיימו את חייהם, מבלי שיש להם תשובה ברורה ומדוייקת. אבל זה לא חייב להיות כך. כי האמת היא, שבתוך כל אחד מאיתנו, ישנו חלק מסויים שיודע. החלק הזה יודע מי אנחנו באמת, ומה אנחנו שווים באמת. הוא יודע למה אנחנו כאן, מה השליחות, היעוד והתפקיד שלנו בעולם. הוא יודע לכוון, להדריך ולהראות לנו את הדרך המדוייקת עבורנו. הוא באמת יודע. לפני כשלוש שנים, אני עצמי התוודעתי ליכולת המופלאה שיש לנו כבני אדם להתחבר לאותו חלק פנימי, לקבל תשובות מדוייקות, לקבל את ההכוונה שלפעמים אנחנו צריכים ולהיות במקום של ידיעה אמיתית, מדוייקת ונכונה. בעיני, אין לכך מחיר. אין מחיר ליכולת שלנו להיות מדוייקים יותר, מכוונים יותר, מבינים יותר, ומכירים בערך האמיתי של עצמנו. מה המחיר האמיתי של אדם שיודע מה הסיבה האמיתית שלשמה הוא נמצא כאן? כמה זה שווה לו באמת? מה המחיר האמיתי של אדם שיודע מה המשמעות האמיתית של העשייה שלו? של העבודה או העסק שלו? כמה זה באמת שווה לו? כמה זה שווה לכם? הידע הזה קיים בתוכנו. אנו רק צריכים ללמוד כיצד להתחבר אליו, ולהשתמש בו. האם גם אתם מחוברים לאותו "אחד שיודע"? ערן. נ.ב. – אם אתם רוצים ללמוד כיצד להתחבר אליו, לאותו חלק בכם שיודע, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסדנת "התגלית" הקרובה. תקבלו בה את הדרך המהירה והפשוטה ביותר להתחבר לאותו החלק בכם "שיודע"!

תודה! ההרשמה שלך נקלטה

ברגע זה הרובוטים האוטומטיים שלנו שולחים אליך מייל אישור עם הרבה מידע חשוב על כל התוכן המשמעותי שניתן להפיק מהאתר שלי. 
חשוב לוודא שקיבלת את המייל הזה, לעיתים הודעות תקינות נכנסות בטעות לתיקיית הספאם או הקידומים, אז כדאי לבדוק אם זה לא הגיע לשם בטעות, ואם כן, למשוך את המייל לתיקייה הראשית בתוכנת הדואר שלך כדי שלהבא ההודעות יגיעו לשם.
איזה כיף שאתם כאן!

יש לי מתנה מדהימה עבורכם!

מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!

הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור

רגע לפני שאתם עוזבים!

אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור

השאלה שלך נשלחה!