להגשים

הי, השבוע נפגשתי עם אחד המשתתפים בקבוצת הליווי שלי.   בשיחה שלי עם אותו אדם עלתה ממנו ביקורת, שיפוטיות והלקאה עצמית כלפי דברים שלתפיסתו הוא נכשל בהם בעבר.   הוא דיבר על הפער שהוא מרגיש בין איפה שדימה את עצמו לפני כמה שנים שיהיה, ואיפה שהוא נמצא כעת בפועל. הוא דיבר על הקשיים והאתגרים שחווה לאורך השנים. הוא דיבר על הכשלונות שחווה. הוא דיבר על האכזבה שלו מעצמו בנקודות מסויימות לאורך החיים.   וככל שהוא המשיך לדבר על כך, יכולתי לראות שכל אלו: הקשיים, הביקורת, האכזבות ותחושות הכשלון, נמצאים איתו כמו סוג של משקל עודף (שק של אבנים) על הגב, גם עכשיו, ולכל מקום שהוא הולך, השק הזה הולך איתו, יושב לו על הגב.   אני בטוח שהסיטואציה הזו מוכרת לכם.   אני לא מכיר אדם אחד שלא חווה אתגרים בחייו. אני לא מכיר מישהו שאין לו כשלונות בעברו.   לפני כמה זמן השתתפתי במפגש של כמה אנשים, ובדרכי לשם פתאום חשבתי על כך שלכל אחד מהאנשים שיהיו במפגש הזה, יש איזה שהוא אתגר משמעותי שהוא מתמודד איתו. לאחד זו בעיה בזוגיות, לאחר זה אתגר בריאותי, לשלישי אתגר שקשור לילד, לרביעי זה בן משפחה קרוב שאינו בקו הבריאות, החמישי מחלים מאבדן של הורה... לכל אחד יש את ההתמודדות שלו. אף אחד לא חסין מפני זה.   אני רוצה שתשקלו שכל אתגר כזה שאנו חווים הוא קורה לנו לצורך. כלומר יש לו מטרה מסויימת עבורנו.   לא תמיד אפשר להבין או לדעת מה היא. לא תמיד זה ברור גם לאחר מעשה.   אבל מה שבטוח הוא שעצם ההתמודדות שלנו עם אתגרים, קשיים, בעיות, כשלונות, או מה שזה לא יהיה מפתח אותנו. מפתח את היכולות שלנו, את העמידות שלנו, את היכולת שלנו להתמודד עם מצבים דומים ומורכבים יותר גם בעתיד.   תשקלו את הרעיון שכאשר הנשמה שלנו בחרה "לרדת למטה", היא בחרה גם שיעורים מסויימים שהיא רוצה לעבור כאן. השיעורים הללו נועדו לפתח אותה, לפתח אותנו. לרוב ,אנחנו חווים את השיעורים הללו כמשברים, כשלונות ואתגרים. אבל בשביל הנשמה שלנו זה בסה"כ עוד אימון שגרתי בחדר הכושר שנקרא "המציאות הפיסית".   ואז, אם אנו מבינים שאלו הם שיעורים שבחרנו כדי להתפתח, ושכל מה שאנו חווים קורה לנו לצורך – אז אפשר להוריד את שק האבנים של הביקורת, השיפוטיות, הבושה, הכעס העצמי, וכל שאר האבנים המכבידות. להוריד אותו, ולהוריד ממנו את כל המחשבות הנלוות על כך שאנחנו "לא בסדר" או דפוקים באיזו שהיא צורה. להוריד את המשמעויות הנלוות לכך.   בראיון שקיימתי לאחרונה עם נדב עטיה, הבעלים של סטודיו אנדג'וי, לפודקאסט החדש שלי "כסף טוב", דיברנו גם על הכשלונות (הפרק איתו יתפרסם בקרוב). והוא הסביר שהתפיסה שלו היא שאין שום טעם להמשיך ולסחוב איתנו את ההפסדים מהעבר.   שאין זה משנה כמה הפסדנו בעבר. אם אנו מתחילים עכשיו משהו חדש, אין שום טעם לשקלל את ההפסדים ואת כשלונות העבר פנימה. צריך ללמוד מהם, להפיק לקחים ולהמשיך הלאה. להתנתק מהשק של הכשלונות ולהמשיך קדימה.   יש משמעות להתנסויות הללו, יש משמעות לכשלונות. וצריך וחשוב לקחת מהן את הלמידה וההתפתחות שעברנו, אבל בצורה נקייה: בלי ההאשמות, בלי החרטות, בלי הביקורת והשיפוטיות שמתלווים להם.   ולזכור לקחת איתנו מההתנסות את העובדה שלאחר שהתמודדנו אנחנו נמצאים עכשיו על מדרגה חדשה של יכולות, עם אנרגיה חדשה ועם מוכנות טובה יותר לאתגרים הבאים (רמז: האתגרים החדשים יגיעו!).   כי בעצם לכך האתגרים הללו נועדו – לפתח אותנו לרמה הבאה שלנו, ליכולת החדשה שלנו – למדרגה הבאה שלנו כבני אדם מודעים ומתפתחים.   צמיחה נעימה!   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! שלכם, ערן.

הי! בסרט המעולה "רוקט-מן" שמתאר את חייו של אלטון ג'ון, מראים רגע בתחילת הקריירה שלו, שבו שניה לפני שהוא עולה לבמה לאחת ההופעות הראשונות שלו, תופס אותו הסוכן שלו ואומר לו: "אתה צריך להרוג את האדם שאתה,  כדי להפוך להיות האדם שאתה רוצה להיות" המשפט הזה ממש תפס אותי. גרם לי לעצור לרגע ולחשוב. מצד אחד, יש בו משהו מאד "דרמטי": להרוג את האדם שאתה. למה צריך להרוג משהו כדי להתקדם? ומצד שני, יש בו משהו מאד מאד נכון. קשה לנו לעשות שינויים משמעותיים בלי לשנות משהו בתוכנו. כל שנוי שאנו רוצים לעשות דורש קודם כל שמשהו אצלנו ישתנה. כי אנחנו אנשים של הרגלים. לרוב אנו פועלים מתוך ה"אוטומט" הרגיל שלנו. וזה לא קשור רק לאופן שבו אנו מצחצחים את השיניים בכל בוקר (תבדקו את עצמכם, אתם עושים את זה בדיוק באותה הצורה בכל בוקר מחדש). באחד הראיונות המרתקים שקיימתי בעבר עם דר' ברוס ליפטון, הוא חשף עובדה מדהימה שלמעשה 95% מהמחשבות שלנו הן מחשבות "אוטומטיות" כלומר נובעות באופן אוטומטי לחלוטין מתת המודע שלנו. אנחנו חושבים שאנו חושבים, אבל בפועל רק כ-5% מהמחשבות היומיות שלנו הן באמת מחשבות מודעות, כל השאר המחשבות הן אוטומטיות לחלוטין. וכך אנו חושבים שוב ושוב את אותן המחשבות, ו"משום מה" מתפלאים שאנו ממשיכים לקבל בדיוק את אותן התוצאות. איינשטיין הגדיר זאת כחוסר שפיות כשאמר, שזה "חוסר שפיות להמשיך ולעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה". לכן כל כך קשה לנו לשנות הרגלים. כי אנו מונעים בצורה אוטומטית לחלוטין מתוך תת המודע שלנו. ואז מגיע המשפט הזה: "להרוג את מי שאתה" כן, אנחנו צריכים להרוג חלקים "אוטומטיים" שונים שקיימים בתוכנו כדי להתקדם, כדי לשנות, כדי להגיע לתוצאות חדשות ולמקומות חדשים. הנה כמה דברים למשל, שאנו צריכים להרוג: את החלק הפחדן שחושש מכל מה שהוא חדש ושונה ממה שאנו רגילים לו את החלק שזקוק נואשות לוודאות כדי להרגיש מוגן ובטוח את החלק שמונע ומושפע מ"מה אחרים יחשבו או יגידו עלי?" את החלק שבי שאינו מאמין בעצמי ויש עוד הרבה כאלו... אני זוכר את עצמי, בנקודות שונות בחיים, שבהן עמדתי לפני שינויים משמעותיים או צעדים משמעותיים בחיים, ואז בפרוש הייתי צריך להרוג חלקים מסויימים בתוכי, כדי להפוך לאדם שאני רוצה להיות.   למשל כשהחלטתי לעזוב קריירה מפוארת שבניתי במשך 9 שנים באינטל ולצאת לדרך חדשה כבעל עסק, לבנות את עצמי מחדש, מאפס...   הייתי צריך להרוג את ה"ערן הישן" שהאמין עד אז שהעבודה היא מה שמעניק לו בטחון בחיים כדי לאפשר צמיחה ל"ערן החדש" שמבין שבטחון לא תלוי במקום עבודה, אלא באמונה שלי בעצמי, ביכולות שלי ובאמביציה, בדרייב ובאנרגיה שלי.   להרוג את ה"ערן הישן" שהרגיש כבר מאד נוח בקריירה שלו, בעבודה שלו ובדרך שהתקדם בה כדי לאפשר מקום ל"ערן חדש" שמוכן להתמודד עם חוסר וודאות, עם תחומים חדשים ועם יכולות חדשות שהוא צריך ללמוד ולפתח.   ויש עוד הרבה חלקים בתוכי שהיו צריכים למות, כדי שמשהו חדש יוכל לצמוח.   כך היה גם כשהחלטנו לצאת לטיול של שנה בעולם עם הילדים. להוציא אותם ממסגרות הלימודים, לקפל את הבית ולנסוע. היו הרבה דברים ש"הרגנו" בתוכנו לפני, תוך כדי ואחרי הטיול הזה. למשל: שהרבה יותר חשוב לנו לצבור חוויות מאשר "רכוש" או דברים שבמקום "לחכות לפנסיה" או "לזמן הנכון" או "לרגע שכל הכוכבים יסתדרו במקום הנכון" כדי שנפעל לממש את החלומות שלנו, לממש אותן עכשיו שחוסר וודאות יכול להיות מאד מפחיד ומאיים, אבל מביא איתו גם הרבה הזדמנויות וחוויות חדשות שלא היינו יכולים לראות ולחוות אם לא היינו מאפשרים לעצמנו לחוות חוסר וודאות שמה שאחרים סביבנו חושבים ואומרים לפעמים חשוב, לפעמים פחותובעיקר חשוב מה אנחנו חושבים שמה שאחרים חושבים או קוראים לו "לא נורמלי" מבחינתנו הוא הכי נורמלי בעולם ושה"נורמלי" שלהם בעינינו הוא לא שפוי (וזה לא עושה אותנו צודקים ואותם טועים, כי אין באמת דבר כזה בכלל) שיש יותר מדרך אחת "נכונה" לחיות את החיים שלנו בשורה התחתונה, אני מאמין שהמשפט שנאמר לאלטון ג'ון הצעיר בתחילת דרכו (לפחות לפי הסרט רוקט-מן) – הוא נכון. אנחנו באמת צריכים "להרוג" את ה"אני הישן" כדי לאפשר לחדש לצמוח. זה לא תמיד קל, לרוב זה לא. ה-95% של המחשבה האוטומטית וההרגלים שלנו לרוב חזקים יותר. אבל אם הרצון הפנימי, האמיתי שלנו הוא ברור, חזק ופועם, אז יש לנו סיכוי גדול יותר לשנות. זה לא תמיד יצליח. זה לא תמיד יקרה כמו שחשבנו או ציפינו. אבל בוודאות – זה ישנה אותנו ובדרך כלל לטובה. אז שני דברים שאני ממליץ לכם לעשות בעקבות הפוסט הזה: לכו לראות את הסרט "רוקט-מן" חוויה צרופה ובמיוחד למי שגדל על שיריו של אלטון ג'ון תבחרו משהו, קטן ככל שיהיה, שאתם רוצים ובוחרים להרוג ב"אני הישן" שלכם כדי לאפשר למשהו חדש לצמוח מוזמנים לכתוב לי בחזרה, מה בחרתם "להרוג"... :) שלכם, ערן.

הי! לפני כחודש וחצי היינו בארה"ב ושם באחד הימים השתתפתי בכנס עסקי בניו יורק. המרצה בכנס ענתה לשאלה של אחת המשתתפות בנוגע לסוג הלקוחות שאנחנו בוחרים לעבוד איתם ואז פשוט "נזפה" בה ובשאר המשתתפים ואמרה: "תפסיקו לנסות ולהציל את כל העולם!" ויש הרבה חכמה בתשובה שהיא נתנה לה. אני פוגש את זה לא מעט, הרבה אצל בעלי עסקים שנמצאים בתחילת הדרך יחסית, אבל לא רק אצלם. הסימפטום הוא תמיד אותו הסימפטום – הם רוצים למכור ולהעניק שרות לכל מי שרק אפשר. הרציונאל הוא ברור – כבעלי עסק הרי נרצה להעניק שרות לכל מי שרק נוכל. זה נובע משתי סיבות עיקריות – הראשונה והברורה היא הכסף. והשניה היא לרוב רצון אמיתי לעזור ולסייע לאנשים. אבל בלא מעט מקרים, הרצון הזה של בעל העסק "לעזור לכולם" פוגע בו, פוגע בעסק שלו ואפילו במקרים מסויימים לא באמת טוב ונכון ללקוח. נשתמש בדוגמא שתמחיש את הבעיה. קחו עורך דיו בשם אורן (מומצא) שמחפש לקוחות. הוא עורך דין כבר כמה שנים ועד היום בעיקר התעסק בחוזי רכישה ומכירה של נדל"ן. אבל מן הסתם כעורך דין הוא יכול לעשות הרבה מאד דברים נוספים: צוואות, ירושות, פלילי, דיני משפחה, קניין רוחני, דיני תאגידים... לא חסרים תחומים שבהם הוא יכול לפעול כעורך דין. ללקוחות לא תמיד ברורים ההבדלים, מבחינתם עורך דין הוא עורך דין. וכשאדם נזקק לשירותיו של עורך דין, אז הוא לא תמיד יודע לחפש את זה שהתמחה דווקא בתחום מסויים. לא פעם אנשים יבקשו המלצות מחברים על עורך דין ויקחו אותו רק כי החבר המליץ עליו. אין בזה דבר רע אם זה מתאים, אבל אם אדם צריך כעת עורך דין שיטפל בהפרת חוזה עסקי שיש לו מול השותפים שלו, אורן שעד היום עסק בעיקר בחוזי רכישה של נדל"ן, הוא לאו דווקא העורך דין הנכון עבורו. או אם אני צריך עורך דין שייצג אותי בבית המשפט, לא יעזור לי עורך דין שמעולם לא ייצג אנשים בבית משפט והתעסק בעיקר בחוזים והסכמים. כשאנו מנסים להציל את כל העולם אנחנו מונעים מאיתנו להתמחות בתחום המקצועיות שלנו. אדם לא יכול להיות מומחה בעשרות תחומים. יכול להיות לו ידע רחב, אבל ידע זו לא מומחיות. אנשים יודעים הרבה דברים, אבל בין הידע שיש להם ובין נסיון ממשי ואמיתי בתחום יש מרחק רב מאד. כבעלי עסק, הלקוחות שאינם מתאימים לנו פוגעים בנו: לא מאפשרים לנו להתמקד ולהתמחות בתחום המומחיות שלנו מסיחים אותנו מהלקוחות שכן מתאימים לנו. לא פעם, לקוח שאינו מתאים לוקח מאיתנו הרבה יותר זמן ואנרגיה. מושכים אלינו עוד לקוחות כאלו: שאינם מתאימים לנו. מקשים עלינו לזהות את הלקוחות שכן מתאימים לנו, לשווק ולהגיע אליהם ויש מן הסתם עוד סיבות נוספות, אבל השורה התחתונה היא שהזיהוי של הלקוח הנכון והמתאים לנו היא קריטית. אין סיבה להתפשר ולעבוד עם לקוחות שאינם מתאימים לנו, גם לא התגמול הכספי. בטווח הארוך זה יוצר לנו נזק ולא תועלת. אחד התהליכים המשמעותיים שאני מלמד ומעביר אנשים המשתתפים בקהילת "עסקים מבוססי שליחות" הוא התהליך של בחירת והגדרת הלקוח המדוייק שלנו. זהו תהליך מובנה, צעד אחר צעד, המסייע לבעל העסק להגדיר ברמת דיוק מושלמת, מיהו הלקוח המתאים עבורו, למי הוא נועד לעזור ומה מאפיין אותו. האפיון המדוייק הזה, מאפשר לנו לדעת היטב מה עובר עליו, איך הוא מרגיש, מה הכאבים שלו, מה השאיפות והחלומות שלו, מה הוא מחפש ועל מה הוא מוכן גם לשלם. כשלוקחים את ההגדרות הללו, ניתן לכוון אותם לשיווק מדוייק ומאד אפקטיבי. התהליך הזה הוא רק אחד מעושר שלם של הדרכות מעשיות ושימושיות שחברי קהילת "עסקים מבוססי שליחות" נהנים מהם. מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! שלכם, ערן.

הי!   זו אחת האימרות המפורסמות: "הדשא של השכן ירוק יותר" והכוונה שלה היא שתמיד מה שיש לאחרים יראה לנו טוב יותר מאשר מה שיש לנו.   לרוב המשפט הזה נאמר בהקשר של עידוד והשלמה, כלומר הוא בא להרגיע אותנו שאולי התחושה שיש לנו שמשהו אצלנו לא מספיק טוב הוא בסדר, כי הרי תמיד כשמסתכלים החוצה, אל מה שיש לאחרים, זה יראה לנו שהדשא שלהם ירוק יותר.   ואז המשפט הזה נועד להרגיע אותנו ולסמל לנו שזה לא כל כך נורא ושבעצם אנחנו "די בסדר".   ויש בזה משהו.   באמת לרוב, אנחנו השופטים והמבקרים הכי גרועים של עצמנו. אנחנו נוטים להקטין את עצמנו, לצמצם את ההישגים שלנו, לראות רק את מה ש"רע" או חסר במקום את מה ש"טוב" וכבר מתקיים. אנחנו נוטים לבקר את עצמנו, תמיד לחומרה, להשוות את עצמנו לאחרים ותמיד להאמין שיש מישהו אחר שאצלו הדברים טובים יותר, מושלמים יותר, נכונים יותר.   ואז המשפט הזה שה"דשא של השכן ירוק יותר" מגיע ומרגיע אותנו, מחזיר אותנו לפרופורציות.   וזה דבר חשוב פרופורציות.   אבל לפעמים, הדשא של השכן באמת ירוק יותר.   לפעמים זה באמת נכון.   לפעמים אם נסתכל מקרוב נוכל לראות שבאמת הדשא לא רק ירוק יותר, אלא גם מטופח יותר, נראה טוב יותר, נעים יותר.   והנה האמת לאמיתה: הדשא ירוק יותר, לא בגלל שהוא אצל השכן. לא בגלל שהוא אצל מישהו אחר ולא אצלנו. הדשא ירוק יותר – איפה שמשקים אותו יותר.   במקום שמשקים את הדשא יותר, מטפחים אותו יותר, מקדישים לו יותר זמן ותשומת לב, שם הוא גדל להיות ירוק יותר, יפה יותר ונעים יותר.   אין כאן מקריות: אנחנו תמיד נקצור את מה שאנו זורעים.   לפעמים להסתכל על הדשא של השכן זה משהו שיכול לעזור לנו. זה תלוי כמובן בהשקפה ובגישה שלנו לדברים. אם הגישה שלנו היא קורבנית, שיפוטית וביקורתית – זה לא ממש יקדם אותנו. ובטח שלא יקדם את הדשא שלנו. כי אז כל מה שנוכל לראות זה את הפער שקיים אצלנו בין מי שאנחנו ובין מי שאנו רוצים להיות. זה חשוב לראות את הפער הזה, אבל זה מאד תלוי בגישה שלנו אל מול הפער הזה.   כאשר הגישה שלנו היא קורבנית ושיפוטית, שום דבר טוב לא יקרה. אנו רק נסביר לעצמנו כמה אנחנו לא בסדר, וכמה הצד השני גם לא. בעצם, אנחנו נספק לעצמנו הסברים ותירוצים לפער הזה.   אבל מצד שני, אם נסתכל על הפער (שתמיד קיים) ונמנף אותו כסוג של השראה עבורנו, כמשהו שיכול לעזור לנו לדייק ולהגדיר לעצמנו מה חשוב לנו, מה אנו באמת רוצים להשיג ולהיות, אז הדשא של השכן הופך להיות מקור של השראה עבורנו.   הדשא תמיד ירוק יותר איפה שהוא מושקה יותר. איפה שמשקיעים בו יותר ומטפחים אותו.   כך גם החיים שלנו.   הם יהיו "ירוקים" יותר איפה שנטפח ונשקה אותם.   החיים הם לא משהו ש"קורה" לנו, ואנחנו "על הדרך" חווים אותם.   החיים הם מה שאנו מייצרים ומעצבים לעצמנו, יום יום, רגע רגע. בכל בחירה ובכל החלטה שאנו עושים.   וזו קודם כל ההחלטה שלנו כמה להשקות, להשקיע ולטפח אותם.   לצערי, מרבית האנשים אינם עושים זאת, בטח לא באופן מודע.   אז הנה תרגיל חשוב עבורכם – הסתכלו על ה"דשא" (התוצאות) בתחומי החיים השונים שלכם. זה יכול להיות על מערכות היחסים, הקריירה, הבריאות, הכסף, ההגשמה והסיפוק שאתם חווים, ובחנו את עצמכם בכנות: האם אני מרוצה מאיך שהדברים התגלגלו? האם אני מרוצה במקום שאני נמצא בו? האם ה"דשא" שלי ירוק מספיק?   לא בשביל לשפוט או לבקר את עצמי.   אלא בשביל לקבל החלטה חשובה (או החלטות) – איך אני עומד להשקות את ה"דשא" הזה.   אם זו מערכת יחסים חשובה לי, כיצד אטפח אותה? אם זו הבריאות שלי, מה אשנה כדי לשפר אותה? אם זה בכסף שלי, מה אני צריך ללמוד, לגלות, לעשות כדי לשפר את מצבי הכלכלי?   השקיעו ב"דשא" שלכם, זו ההשקעה שתניב לכם את הדיווידנדים הגבוהים ביותר.   אתם יכולים להציץ לפעמים לדשא של השכן – אבל רק כדי לקבל השראה. הרבה יותר חשוב שתשקו את הדשא שלכם!   השקייה נעימה :) שלכם, ערן.

הי, השבוע במפגש של קבוצת "המעגל הפנימי" שלי, אחד המשתתפים העלה דילמה בפני הקבוצה.   יש לו כמה כיווני פעולה שהוא חשב עליהם, אבל הוא לא בטוח איזה כיוון יתאים יותר, מאיזה מהם הוא יהנה יותר, מה עדיף לו ביניהם... בקיצור, הוא מסתובב סביב העניין כבר זמן מה, ולא מסוגל להחליט מה הכיוון הנכון עבורו.   שמעתי את האופן שבו הוא תאר את הדילמה, ואמרתי לו שהתאור שלו מעלה לי תמונה בראש של אדם שמסתובב מסביב לבריכה מלאה במים, ושואל את עצמו ותוהה בינו לבין עצמו – "מעניין מה הטמפרטורה של המים?".   אז הוא ממשיך להסתובב, להסתכל על המים בבריכה מזוויות שונות, מכיוונים שונים, מעלה שוב ושוב את השאלה בתוכו – אבל ממשיך להסתובב.   בפועל, הוא לא באמת מתקדם לשום מקום. הוא ממשיך ללכת במעגלים מסביב לבריכה. אין לו שום מידע חדש לגבי הטמפרטורה של המים מכל סיבוב נוסף שהוא עושה.   עולות בו אולי עוד השערות, עוד ספקולציות בנוגע לטמפרטורה האפשרית של המים.   מדי פעם הוא פוגש אנשים שגם הם נמצאים על שפת הבריכה ומתייעץ איתם: "מה אתם חושבים שהטמפרטורה של המים?" הם יכולים לתת לו את חוות דעתם על הטמפרטורה, אבל ת'כלס, הניחוש שלהם דומה לניחושים שלו, אף אחד מהם לא באמת יודע מה הטמפרטורה של המים.   והוא ממשיך להסתובב מסביב לבריכה.   מוכרת לכם החוויה הזו? קרה לכם שהסתובבתם סביב להחלטה מסויימת הרבה זמן, מבלי להיות מסוגלים לקבל החלטה לכיוון כזה או אחר?   אני לא נגד לשקול כיוונים, לבדוק או להתייעץ. להיפך, אם היה מישהו שנמצא בתוך המים, או לפחות מישהו שהיה לא מזמן בבריכה, הייתי בהחלט הולך להתייעץ איתו, ואפילו (אם זה מספיק חשוב לי, הייתי גם משלם לו על הייעוץ הזה). אבל במקרה שלא מצאתי מישהו כזה, להמשיך להסתובב מסביב לבריכה לא ממש יקדם אותנו לשום מקום.   אמרתי לו שאני חושב שהדרך הכי פשוטה, ושהכי תקדם אותו כרגע היא פשוט להכניס רגל אחת לתוך המים. בהתחלה רק לגעת עם קצה האצבע, לבדוק שהמים לא קפואים או לחילופין לא רותחים. ואם זה מרגיש סביר ונוח להכניס את שאר הרגל.   לפעמים, אין לנו ברירה אלא להרגיש את זה. לחוש אם זה נכון ומתאים לנו. רק לחשוב ולהגות בכך לעולם לא יאפשר לנו באמת לדעת ולהרגיש מה נכון לנו יותר או פחות.   אמרתי לו שיכניס רגל, ואם זה מרגיש לו נכון, יתכן שתגיע הנקודה שהוא פשוט צריך לקפוץ למים.   לקפוץ למים ו"ללכת על כיוון מסוים".   רק מתוך החוויה עצמה, ומתוך העשייה עצמה הוא יוכל לדעת איך זה מרגיש לו ומה נכון עבורו.   הכל כמובן צריך להיות בצורה מחושבת, לא הייתי אומר לאף אחד לקפוץ למים אם הוא לא יודע לשחות. וגם בבריכה יש עומקים שונים.. לא חייבים להתחיל מהאזור של ה"מים העמוקים"... אפשר להתחיל ב"רדודים" ומשם להתקדם... ממש כמו שלמדנו לשחות כשהיינו ילדים.   לפעמים אין ברירה אלא פשוט לבדוק. זוכרים כשהיינו ילדים, והיו מציעים לנו לטעום סוג של אוכל חדש? מה היינו עושים, נוגעים עם קצה הלשון, ואחר כך מעיזים אולי לקחת "ביס" קטן, ואז עוד אחד... ככה היינו אוספים מידע ורואים מה נכון לנו ואם זה טעים.   אז איך נוכל לקבל החלטות טובות יותר? הרבה אנשים תקועים סביב החלטות. בעיקר אני רואה הרבה שתקועים סביב החלטות הקשורים לכיוונים שונים של עשייה. קריירה כזו או אחרת. להקים עסק או להישאר שכיר. לעזוב מקום עבודה עכשיו או אחר כך. ללכת לכיוון עסקי כזה או אחר.   אנחנו הרבה פעמים חוששים לקבל החלטות בגלל שהן נתפסות לנו כמשהו מאד דרמטי. כמשהו מוחלט וסופי.   ואם אנו חוששים לקבל החלטה, אז לרוב מה שקורה הוא שאנו נשארים במקום וממשיכים להתלבט. לעד... ההישארות במקום היא אולי נוחה במידה מסויימת, כי אנו נשארים בסביבה מוכרת ורגילה, אבל יש שם משהו מאד מתעתע.   כי אנו לא באמת נשארים במקום. שום דבר בעולם שלנו לא נמצא במקום. שום דבר לא באמת עומד במקום.   כתבתי על כך בספר שלי, רב-המכר "להגשים" – ישנו חוק אוניברסלי בעולם שנקרא "חוק התנודה", ובפשטות המשמעות שלו אומרת, שהכל נמצא בתזוזה כל שהיא. גם עצמים שנראים לנו דוממים, לא באמת כאלו. אם נבחן אותם לעומק, במיקרוסקופ חזק, נוכל לראות שהם מורכבים מאינספור חלקיקים קטנים שנמצאים כל הזמן בתזוזה.   חוק התנודה אומר דבר מאד פשוט, כשהכל זז, יש שני כיוונים אפשריים: כיוון של צמיחה והתפתחות, וכיוון של נבילה וגסיסה.   אין באמת מצב אפשרי של "עמידה במקום". כמו בטבע שהצמחים צומחים או נובלים, כך גם אנחנו כבני אדם – או שאנו מתקדמים וצומחים או שאנו הולכים לאחור ונובלים.   ואם אנו חושבים שלעמוד במקום זה באמת לעמוד במקום, הרי שאם הכל סביבנו נמצא בתנועה, אז למעשה, לעמוד במקום משמעו – ללכת אחורה. לנבול.   כל תנועה עדיפה על עמידה במקום.   וכאן אולי ישאל מישהו (ובצדק) – אז איך אדע אם ההחלטות שלי הן נכונות? איך אדע שהכיוון שאני הולך אליו הוא נכון עבורי?   התשובה היא שלא תמיד נדע. נקודה. לא תמיד נוכל לדעת. נוכל לשער, לבדוק, להתייעץ – אבל מתישהו נצטרך להחליט. פשוט להחליט.   אני לא מאמין שיש דבר כזה שנקרא "החלטות שגויות". אנו שופטים את עצמנו בדיעבד על החלטות שקיבלנו בעבר ומתייגים אותן כהחלטות "טובות" או "שגויות". אבל זו חוכמה של "לאחר המעשה". וזו חכמה קטנה.   לאחר המעשה, יש לי יותר מידע, יש לי יותר ידע והבנה מאשר היו לי כאשר קיבלתי את ההחלטה. כך שבעצם, לשפוט את עצמי כיום, עם המידע העדכני שיש לי, על החלטה שקיבלתי בעבר כשלא היה לי את המידע העדכני, זו חכמה קטנה מאד.   השיפוטיות והביקורת העצמית היא לא רלוונטית בנקודה הזו. הרי אף אחד לא יקבל מרצון, החלטה שהוא יודע שהיא שגויה. כל החלטה שאנו מקבלים, היא ההחלטה הטובה ביותר שאנו מאמינים עבורנו, באותה נקודת זמן ועם כל הידע והמידע שיש לנו באותה נקודת הזמן.   ויש כאן משהו נוסף: כל החלטה היא טובה עבורנו. אני באמת מאמין כך. לא תמיד מה שקורה הוא מה שציפינו שיקרה. לא תמיד אנו מקבלים את התוצאות הרצויות סביב החלטות כאלו או אחרות, אבל אני מאמין שאם זה קורה, הרי שיש שם איזה שהוא שיעור חשוב עבורנו. משהו שהיה צריך לקרות.   לפעמים זה נועד לכוון אותנו למקום שלא היינו יכולים להגיע אליו אם לא היינו הולכים לכיוון מסוים. לפעמים זה בא להעניק לנו יכולות חדשות, לפתח בנו כישורים להתמודד עם סיטואציות מסוימות. לפעמים זה בא ללמד אותנו שיעור חשוב.   לכל דבר שקורה לנו, גם לדברים הפחות "נעימים" או "טובים", יש ערך עבורנו.   במקום להתנגד, להתעצבן, לכעוס או להיות קורבן של נסיבות כאלו או אחרות, הרבה יותר מקדם ואפקטיבי זה לבדוק מה קיבלתי מההתנסות הזו, כיצד התפתחתי, איפה זה שינה אותי, כיצד זה שיפר את היכולות שלי.   לחפש את הלמידה בכל דבר שקורה לנו.   אז אם אתם מתלבטים לגבי החלטה מסוימת, תוהים ביניכם לבין עצמכם איך זה ירגיש ומה יהיה, תתחילו להכניס אצבע למים, תרגישו את הטמפרטורה, תתנסו.. זה הדבר שהכי יקדם אתכם בדרך שלכם!   שבת שלום! ערן

להקים עסק זו כבר לא פריווילגיה.   התחנה הראשונה בטיול הגדול שלנו בעולם לפני כשנתיים וחצי היתה נפאל (למי שלא יודע במה מדובר, הציצו כאן... ).   ואני זוכר שאחד הדברים שהיה מאד מעניין לראות אותם הוא שחלק ניכר מן האנשים הנפאליים היו בצורה כזו או אחרת "בעלי עסק" ו"יזמים".   אלה הם לאו דווקא עסקים במובן שאנו רגילים לראות אותם בעולם המערבי. ברוב המקרים היה מדובר במשהו משפחתי שנסמך על אב או אם המשפחה, ושאר בני המשפחה שתומכים בהם.   זה יכול להיות דוכן מומו קטן ברחוב (אם לא ניסיתם את המומו הנפאלי, מומלץ בחום!), עגלת פירות קטנה שהם דוחפים ברחוב ומציעים לעוברים ושבים, שרותי כביסה לתיירים, או במקרים שבהם בית המשפחה היה גובל ברחוב, מכולת קטנה שמוכרת כמה מוצרים.   במקרים רבים הם גם בונים את הבתים שלהם כך שלמטה ישנה חנות כלשהי, והדירה מעליה (אפשר לראות למטה בתמונה).   אחד ההסברים לתופעה הזו נעוץ בנתון כלכלי משמעותי בכלכלת נפאל – אחוזי האבטלה במדינה הם למעלה מ-40%! וגם המשכורות של אלו שכבר כן מועסקים ב"עבודה" הן לא גבוהות במיוחד.   מה שאומר, שעל מנת לשרוד, אין לנפאלים יותר מדי ברירה. הם לא יכולים להסתמך על "מישהו אחר" שידאג להם לפרנסה שלהם. לא על המעסיקים, לא על הממשלה, או על משהו כמו "ההסתדרות".   כל אדם לעצמו – אם לא ידאג לעצמו, לא יהיה לו.   ולכן הם חייבים להיות יזמים.   אני מניח שיש כאלו שיצקצקו בלשונם ויאמרו שזה לא בסדר, וכואב להם על הנפאלים שככה זה אצלם, ושהממשלה צריכה לדאוג להם... אבל לדעתי, דווקא הנפאלים, עם תפיסת האחריות האישית הגבוהה שלהם: "אם אני לא אעשה לביתי, אף אחד אחר לא יעשה לביתי" הם אלו שערוכים טוב יותר מהרבה אנשים במערב, להתמודד עם העולם שמשתנה לנו מול העיניים.   בעידן התעסוקה היום, יותר ויותר משרות נעלמות, מקומות עבודה מצטמצמים, האוטומציה, הרובוטים והמחשבים מייתרים עוד ועוד משרות מסורתיות, ומעסיקים מעבירים יותר ויותר תפקידים למדינות "זולות" יותר או לפרילנסרים ברחבי העולם.   בעוד כמה שנים זו כבר לא תהיה פריווילגיה של מישהו להפוך להיות יזם ולהקים עסק, פשוט לא תהיה לו ברירה אחרת!   כתבתי על כך כבר לפני כמה שנים בספר השני שלי "להתעורר" (יכולים להוריד כאן בחינם את הפרק שמדבר על כך), ומאז המציאות ממשיכה להשתנות עוד ועוד לכיוון הזה.   הבטחון התעסוקתי כבר לא באמת קיים, ההבטחה שקיבלתי מההורים שלי ש-"אם תלמד מקצוע טוב, תוכל למצוא עבודה טובה ולהפליג בבטחון עד לפנסיה" כבר כמעט ואינה מתקיימת יותר.   אנחנו רגע לפני חג החירות, חג החופש וזוהי הזדמנות מעולה לעצור לרגע ולבדוק את עצמנו – עד כמה אנו באמת חופשיים, עד כמה אנו באמת לקחנו אחריות על החיים שלנו ושחררנו את התלות בגורם חיצוני כזה או אחר? (ממשלה, מעסיקים וכו').   אני מאמין שכל אחד מאיתנו חייב לפתח את הכישורים היזמיים שלו, קודם כל בשביל הבטחון האישי והכלכלי, שנית כי זו לדעתי גם דרך מדהימה לחיות את החיים בצד שיוזם ויוצר את נה שקורה, מאשר בצד הפאסיבי שמגיב למה שקורה...   רבים מהאזרחים הנפאלים יודעים שהם תלויים בעיקר בעצמם ולא בחסדים של שום גוף כזה או אחר, ולכן הם הופכים את עצמם ליזמים.   משהו ללמוד מהם...   מאחל לכם חג פסח שמח! ערן

הי! לפני כמה ימים קיבלנו מייל מלקוח שכתב שהוא לא מרגיש שהוא יכול ברגע להצטרף לאחת התוכניות שלנו, כי יש חוסר וודאות גדול לפני הבחירות, ושרק אחרי ה-10 באפריל הוא יוכל להחליט.   חוסר וודאות גדול?   התגובה שלו בהתחלה קצת הצחיקה אותי, אבל ככל שחשבתי עליה, היא כבר פחות הצחיקה ויותר הדאיגה אותי. הדאיגה אותי לא בגללי, אלא בגללו, ובגלל אחרים שחושבים כמוהו.   פתאום הבנתי שיש לא מעט אנשים, שאירועים חיצוניים כאלו, כמו הבחירות שאנו עוברים כרגע, משפיעים על איכות החיים שלהם באופן מהותי. משפיעים על התוצאות שלהם באופן מהותי.   לא בגלל שהחיים שלו ישתנו באופן מהותי בגלל ראש ממשלה כזה או אחר (והנה התחזית שלי: ראש הממשלה יהיה מי שהשם שלו מתחיל באות ב' :) ), אלא בגלל המשמעות שהוא נותן לזה ובגלל ההשפעה העצומה שיש לארוע חיצוני שקורה על הפנימיות שלו. על תחושת האושר שלו ועל ההישגים האישיים שלו.   הרי אם אותו אדם החליט לשים בעצירה את החיים שלו ואת העסק שלו בגלל ארוע כזה או אחר למשך חודשיים, לא יקרה שום דבר בחודשיים האלו.   והרי אחרי שיסתיימו הבחירות, יהיה ארוע חיצוני אחר: מתיחות בטחונית, שחיתות שלטונית, איום אירני, שטפון, בצורת, הכרזה של טראמפ, הכרזה של פוטין, הכרזה של ארדואן, הכרזה של נסראללה, ארוויזיון, חג פסח, חג העצמאות, ושאר החגים הבאים עלינו לטובה, צום יום כיפור ועוד מליון ואחד ארועים נוספים שאין לנו שום מושג או וודאות מה הם יהיו.   יש וודאות בכמה דברים די ברורים – ה-10 באפריל יגיע.   ובבוקר של ה-10 באפריל, השמש תזרח ואתם תקומו בבוקר (לא יכול להיות וודאי ב-100% לגבי זה, אבל בהחלט מאחל לכם שכן). ויהיה ראש ממשלה, כזה או אחר. ואתם תהיו מרוצים מהבחירה שלו, או שתהיו מבואסים ממנה. והעולם ימשיך להסתובב על צירו.   והשמחה (או הבאסה) ממי שנבחר לראשות הממשלה תעבור בתוך כמה ימים (או שבועות), ותגלו שיש לכם חיים אמיתיים להתמודד איתם.   ושהחיים האלו פחות מושפעים ממי נבחר לראשות הממשלה או מי מרכיב את הממשלה, והם מושפעים בעיקר מהבחירות וההחלטות היום יומיות שלנו.   ואם אני מחליט שמשהו חיצוני, כזה או אחר, משפיע על החיים שלי – אז הוא אכן ישפיע על החיים שלי. ואם אני מחליט שאני הוא מי שמשפיע על החיים שלי יותר מהכל, אז זו המציאות שאחיה לתוכה.   ושלא תתבלבלו, אני לא אומר שהבחירות הן לא חשובות, הן בהחלט כן, הן בהחלט משפיעות על החיים שלנו כאן, על הערכים שלתוכם אנו מגדלים את הילדים שלנו ועל החינוך שאנו מנחילים להם. אבל שלא נתבלבל, לא הבחירות, לא הממשלה ולא אף אחד אחר משפיע עלינו יותר מאשר – אנחנו עצמנו.   יתכן ותהיה לאחר ה-10 באפריל ממשלה שאני לא מרוצה ממנה, לא מסכים עם דרכה ואולי אפילו מתנגד לכל מה שהיא מייצגת. אבל עדיין זו בחירה שלי כיצד לחיות כאן את חיי.   נסיבות חיצוניות תמיד יהיו. לפעמים הן יהיו יותר בהלימה עם מה שאנו מאמינים בו ולפעמים פחות. לפעמים הן יעניקו לנו יותר תחושת בטחון וודאות, ולעיתים לא.   זה לא מקרי שהוודאות מאד חשובה לנו. האגו שלנו מכור לבטחון ולוודאות, הוא יעשה הכל כדי ליצור לנו את התחושה שיש לנו בטחון וודאות, גם במחיר שזה לפעמים פוגע או מעכב אותנו.   כדי להבין עד כמה המנגנון הפנימי הזה חזק אצלנו, אפשר לראות דוגמא קיצונית אצל נשים מוכות, שממשיכות להישאר בבית אלים שבו הן נפגעות שוב ושוב. מדוע הן נשארות שם? כי יש שם וודאות. היא לאו דווקא נעימה או טובה, אבל מול חוסר הוודאות שבלעזוב ולצאת לדרך חדשה ולא נודעת, לפעמים הוודאות לכאורה עדיפה (לאגו היא בוודאי עדיפה).   זה לא תמיד פשוט. זה דורש מאיתנו לקחת אחריות אישית ברמה גבוהה יותר ממרבית האנשים. כי מרבית האנשים יעדיפו להמשיך ולהשליך את התוצאות שלהם ואת האושר האישי שלהם על דברים שקורים מחוץ להם – בחירות, ראש ממשלה, מיתון, מלחמה, חופשת קיץ, השכנים, האישה, הבוס או הלקוחות שלי.   הרבה יותר קל להאשים מישהו אחר בתוצאות שלי מאשר לקחת עליהן אחריות ולשנות אותן.   אם אתם באמת רוצים וודאות – היא לא מחכה לכם בחוץ. היא לא תלויה בתוצאות הבחירות לכנסת. היא תלויה בתוצאות הבחירות האישיות שלכם.   אז לכו לבחור! שלכם, ערן

הי,   אני מאמין שאם הייתי שואל קבוצה של אנשים האם הם מאמינים שיש להם אינטואיציה, מרביתם היו משיבים על כך בחיוב. האמת, שעד היום, פגשתי רק אדם אחד שאמר לי שהוא לא מאמין שיש לו אינטואיציה (ופגשתי עשרות אלפי אנשים עד היום).   אנחנו מאמינים ויודעים שיש לנו אינטואיציה, אבל קשה לנו לפעמים להגדיר אותה, מה היא? איך אנחנו יכולים להשתמש בצורה יזומה? אצל מרבית האנשים, האינטואיציה, כשמה היא: אינטואיטיבית. כלומר היא מופיעה בצורה לא קרואה, לא מוזמנת. או שהיא מופיעה פתאום, או שלא. וגם, כשהיא מופיעה, האם אנו קשובים להקשיב לה ולזהת אותה?   אני לא חושב שאני צריך "למכור" לכם את הרעיון מדוע האינטואיציה היא אחד הדברים הכי חשובים עבורנו כבני אדם. אינספור מחקרים כבר הראו והוכיחו שקבלת ההחלטות שלנו, מופעלת מתוך האינטואיציה, ואחר כך אנו משתמשים במחשבה הרציונאלית כדי להצדיק את ההחלטה האינטואיטיבית. ההסתמכות שלנו על האינטואיציה שלנו משפיעה באופן ישיר על איכות החיים שלנו.   כאשר אנו פועלים מתוך חיבור פנימי עמוק לאינטואיציה שלנו אנו חיים בזרימה גבוהה יותר, אנו מרגישים מדוייקים ונינוחים יותר. כאשר אנו הולכים בניגוד לקו הפנימי שלנו, כאשר אנו סוטים מהנתיב המדוייק לנו, אנו חווים את החיים כקשים יותר, מאתגרים יותר. לפעמים, אם אנו סוטים הרבה, אנו "נקבל מהחיים" איתותים שידרשו מאיתנו לחזור ולדייק את עצמנו. האיתותים הללו מגיעים לרוב בצורה של משברים, מחלות ואתגרים שלא מותירים לנו ברירה אלא לעצור, לקחת רגעע ולהבין איפה אנו נמצאים ומה נדרש מאיתנו כדי לחזור לדרך הנכונה והמדוייקת שלנו.   העולם שלנו משתנה ומתפתח. וככל שהוא יותר ויותר מתפתח ואנו כבני אדם מתפתחים, המודעות שלנו משתנה. יש הרבה ברכה בכך שהמודעות של אדם עולה ומתפתחת, כי התוצאות שלנו תמיד יהיו בהלימה לרמת המודעות שלנו וכך אם המודעות שלנו גבוהה יותר, כך גם התוצאות שלנו עולות.   אך יש בכך לפעמים גם סוג של "קללה" אם תרצו לקרוא לזה כך... והיא בכך, שככל שהמודעות שלנו עולה, קשה לנו יותר להשלים עם מצבים בחיים שלנו שבהן אנו לא נמצאים בהלימה עם מה שנכון ומדוייק לנו. אנו נטה יותר לראות ולהרגיש את הפערים שיש לנו בחיים - הפער בין איפה שאנו נמצאים לאיפה שאנו רוצים להיות.   יש לפער הזה תפקיד מהותי בחיים שלנו - הוא נועד למשוך אותנו קדימה, לתמרץ ולהמריץ אותנו לעשות שינוי. כשאדם נמצא ברמת מודעות נמוכה יותר, הוא יהיה השרדותי יותר, וככל שאנו השרדותיים יותר, כך אנו פחות ופחות נטה לראות את הפערים הללו, כך נהיה פחות ופחות קשובים לאינטואיציה שלנו.   הבשורה הטובה (לדעתי) שלי עבורכם היא שלגמרי ניתן לאמן אינטואיציה. ניתן לאמן את עצמנו בכך וליצור מצב שבו האינטואיציה שלנו היא כבר לא מופיעה רק בצורה אקראית, אלא מופיעה כשאנו מזמנים אותה. ממש כמו סוג של "חבר טלפוני" שאנו יכולים לפנות אליו לעזרה כשצריך.   אם היה מעניין אתכם ללמוד ולתרגל זאת באופן מעשי, לאמן את האינטואיציה שלכם, להתחבר אליה ברמה יום יומית ולדעת לקבל ממנה הכוונה בכל עת שתרצו, אני מזמין אתכם להצטרף אלי בשלישי הבא לסדנת "התגלית". למעשה, זו אחת הסדנאות האחרונות שאני מתכוון להעביר בפורמט הנוכחי, כך שאם זה משהו מהדהד לכם נכון ומדוייק כעת עבורכם, זה הזמן לקבל החלטה ולהצטרף.

הי, מוזמנים לצפות בהרצאה קצרה שהעברתי מול קהילת "מרחיבי הדעת" של מגזין אפוק טיימס. בהרצאה אני משתף מדוע קשה לנו לעשות שינויים בחיים? כיצד ההתמכרות שלנו לחיים “נורמליים” מונעת מאיתנו להגשים את החלומות הנועזים שלנו? כיצד ניתן באמת לממש את הפוטנציאל האמיתי שלנו? ומהו הדבר העיקרי שמשפיע על היכולת שלנו להגשים ולממש את הדברים שחשובים לנו באמת? מי שמעוניין לקרוא עוד על החוויה שלנו בטיול בעולם, מוזמן לבלוג המסע שלנו: "לא נורמלים בעולם"  שלכם, ערן.

הי!   "אני מאד מצליח, אבל לא מאושר"   את המשפט הזה שמעתי מלקוח (נקרא לו אלון – שם בדוי) בשיחה לפני כמה שבועות.   הוא מנכ"ל של חברה בינונית, משפיע על עשרות אנשים ויותר, מצליח מאד בתחומו, מרוויח מצוין, מוערך על ידי כל הסביבה שלו.   לכאורה, הכל צריך להיות מושלם עבורו. אבל הוא לא מאושר כדבריו.   הפרדוקס הזה, שאלון מתאר, מתקיים לא רק אצלו. הוא מתקיים אצל אנשים רבים כמותו.   ישנה תפיסה פופולרית, אך שגויה, שאומרת שמי שמצליחים במה שהם עושים, בהכרח גם יהיו מאושרים. ויחיו מאושרים. אך במציאות זה לא בהכרח כך. אני לא אומר שכל מי שמצליח במה שהוא עושה אינו מאושר, בהחלט יש כאלו, אך ישנם רבים שמשיגים את ההצלחות שהם רוצים ועדיין אינם מאושרים.   מרבית חיי התנהלתי מתוך תפיסת עולם שאומרת שאם רק יהיה לי/אשיג את ..... אז אהיה מאושר.   התפיסה הזו שירתה אותי היטב מרבית חיי. היא גרמה לי להיות מאד הישגי, ומאד מצליח בדברים שעשיתי. הייתי מסמן מטרה, וחותר בעקביות להשיג אותה.   ואז ישנם כמה רגעים של סיפוק ואושר, שדי מהר מתחלפים בסוג של ריקנות.   ואז מיד היתה עולה השאלה הלא מודעת: ומה עכשיו?   כתבתי על התופעה הזו בפירוט במניפסט שפרסמתי לפני מספר חודשים: "החתיכה החסרה" (אם לא קראתם, מומלץ כבר עכשיו להוריד אותו בחינם כאן).   התופעה הזו קורית, כי האגו שלנו מתעתע בנו. הוא גורם לנו לחשוב ולהאמין שאם רק נשיג את הפסגה הבאה, אז נהיה מאושרים ושלמים.    הוא יוצר אצלנו את התלות בכל מיני דברים חיצוניים על מנת שנרגיש מאושרים בפנים. הוא גורם לנו להאמין שאלו הם ההישגים החיצוניים שלנו שיגרמו לנו לאושר. הבית הגדול, הכסף בבנק, הרכב החדש, הטיולים לחו"ל, או מה שזה לא יהיה.   ואז, כשאנו סוף סוף משיגים את הדברים הללו, אנו באמת מרגישים מאושרים, אבל לרגע קצר מאד, ואז זה נגמר ואנו חוזרים למירוץ להשיג עוד משהו חיצוני כדי להרגיש שוב מאושרים לכמה רגעים.   וזה מכניס אותנו למירוץ מטורף שרק מתסכל אותנו יותר ויותר.   לפני כמה ימים בפגישה שקיימתי, נשאלתי לגבי הטיול הגדול שלנו בחו"ל, והיא שאלה אותי מה הדבר העיקרי שהשתנה אצלי בטיול.   והתשובה שלי היתה: הפסקת המרדף. זכיתי בתובנה הזו, שאין זה באמת משנה מהם הדברים החומריים שיש או אין לנו. לא הם אלו שיגרמו לנו להיות מאושרים יותר או פחות.   אני יותר "רגוע" היום. זה לא אומר, שהדברים הללו אינם חשובים לי ואיני רוצה בהם, ברור שאני רוצה בהם, אבל אני פחות ופחות תלוי בהם כדי להרגיש מאושר.   התהליך הזה הוא לא תמיד קל. אנו צריכים להיות מאד מודעים למה שמוביל ומנהל אותנו – האגו שלנו.   ואצל מרביתנו, מרבית מהזמן, האגו משתמש ומנהל אותנו במקום שאנו ננהל ונשתמש בו.   זה ממש כמו לראות זנב שמכשכש בכלב, במקום כלב שמכשכש בזנב.   במקום שהאגו יעבוד אצלנו, אנחנו עובדים אצלו. והעבודה אצלו אף פעם לא נגמרת, ללא קשר לכמה קשה נעבוד, או כמה נשיג וכמה נצליח. האגו שלנו תמיד, תמיד, תמיד: ירצה יותר.   אבל זה מתיש. ובעיקר, זה לא מספק. וזה לא גורם לנו להרגיש מאושרים באמת.   כשהאגו דוחף אותנו להשיג את "הדברים החיצוניים" הוא למעשה מרחיק אותנו מ"הדברים הפנימיים". אלו הם הרצונות הנשמתיים שלנו. והם אלו שבאמת גורמים לנו סיפוק ואושר מתמשכים, ולא רגעיים.   הסיבה שאלון, ורבים כמותו, אינם מרגישים מאושרים למרות כל ההישגים וההצלחות שלהם, היא כי הם אינם מממשים את הרצונות הנשמתיים שלהם. הם אינם מממשים את השליחות האמיתית שלהם כאן בעולם, ואינם מביאים אותה לידי ביטוי מלא.   האושר שלנו מתחיל מבפנים, מהמימוש של מי שאנו באמת, ולא ממשהו חיצוני שהשגנו.   אם הדברים הללו נוגעים בכם, והייתם רוצים להעמיק ולהבין את התהליך הזה בצורה עמוקה ומשמעותית, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסדנת "התגלית" ב"תגלית" אחשוף בפניכם את התהליך המלא, את האופן שבו האגו מנהל אותנו, וכיצד לקחת את השליטה בחזרה לידינו. כיצד לזהות מהם הרצונות הנשמתיים האמיתיים שלנו, לדעת מה היא השליחות האמיתית שלנו. וכיצד לא לפחד מלממש אותה.