שנה: 2020

פרק 19 – מרעיונות בפנקס לעסק בינלאומי

את גילעד פולק זכיתי להכיר כבר לפני למעלה מ-10 שנים. אז הוא היה יזם צעיר בתחילת דרכו כאשר הקים את המיזם "להחכים בפקקים" מרעיון בפנקס הרעיונות שלו, וקיבל השראה מראיונות והרצאות מוקלטות שפרסמתי באתר שלי.
בשיחה מלאת השראה, גילעד משתף על דרך היזמות, ההצלחות לצד הכישלונות, ההתפתחות שעבר וההישגים שהגיע אליהם ביחד עם שותפיו לדרך.
כיצד עבודה זמנית בשטיפת כלים הובילה אותו בזמן קצר להקמת העסק הראשון שלו. מהן תכונות היזמות החשובות, מה הוא למד מהכישלון של שני העסקים הראשונים וכיצד כל אלו הובילו אותו להקמת עסק בינלאומי של יזמי נדל"ן בכל העולם.
בנוסף תשמעו אותנו משוחחים על:
– איך הופכים בעיות להזדמנויות
– מדוע זה חשוב לחלום בגדול ולפעול בקטן
– כיצד הכי כדאי להתחיל ולהפוך רעיון למיזם רווחי
– למה חשוב לפעול בשיתוף פעולה ולהתמקד בחוזקות שלך
– מהן שתי הדרכים היחידות בהם עושים כסף.
– איך הופכים שליחות אישית לעסק רווחי ומשפיע גלובאלית

מייל מלקוח: אני רוצה לשמוע על הכישלונות!

הי!

מייל שקיבלתי מגדעון, בעקבות הפוסט שכתבתי על "השרירים שחשוב לאמן".

הוא מתייחס בו, בין השאר, לנתונים שפרסמתי בו מתוך סקר השכירים שקיימתי לפני כחודשיים.

והנה מה שהוא כתב לי:

"מאד מעניין מה שאתה כותב, אבל חסרים לי קצת נתונים ויותר מאשמח אם תוכל לשתף:

הסטטיסטיקה שאתה מציין, אשמח שתשתף במאמר המקורי אם הנתונים שפורסמו. מה שקשה לי להבין זה אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא? אני חושב שמי שלא עצמאי פשוט לא רוצה או לא יכול. כמו שלא כולם מפקדים, מנהיגים או מנכ"לים.
אתה מפרסם את כל אלה שבאו אליך והצליחו להפוך משכירים לעצמאיים: מה הרקע שלהם? מאיזה משפחות הם באו?
אשמח לשמוע מה אחוז האנשים שבא אליך ואכן הצליח להפוך משכיר לעצמאי? זה תמיד טוב לספר על הצלחות אבל לפני שאני מחליט האם להצטרף לקורס שלך אני דווקא רוצה לשמוע על הכישלונות."

אני מאד אוהב שאנשים כמו גדעון כותבים לי ושואלים שאלות בצורה עניינית, כי זה מעיד בעיני על הרצינות והמחויבות שלהם. וזה גם מאפשר לי לענות להם ומתוך השאלות שלהם להבין מה מעניין את שאר הקוראים שלי.

אז במקום רק לענות לגדעון באופן אישי, בחרתי לענות לו כאן, כדי שעוד אנשים יוכלו להפיק ערך מהתשובות.

ראשית לגבי הסטטיסטיקה שפרסמתי, כאמור היא לקוחה מתוך סקר שקיימתי לפני מספר חודשים, שהקיף קרוב ל-500 שכירים, מכל רחבי הארץ. אני מתכוון לפרסם את כל נתוני הסקר בקרוב כך שתוכלו להעמיק בנתונים עוד.

לגבי השאלה "אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא?", התשובה כאן מורכבת יותר. זה כמו לשאול: "כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עשירים, אז למה הם לא?". גדעון מציע שזה עניין של רצון או של יכולת.

אני חושב שאם נחבר את האנשים למכונת אמת ונשאל אותם אם הם באמת רוצים להיות עצמאיים (או לצורך העניין אם הם באמת רוצים להיות עשירים), אז נקבל תוצאה חד משמעית שהם באמת רוצים.

כלומר, אני לא חושב שזה בעיה של חוסר רצון. האנשים רוצים.

מי לא היה רוצה לשפר את חייו?

כולם היו רוצים.

השאלה היא מה הם מוכנים לעשות בשביל זה.

אני גם לא חושב שזה עניין של יכולת. יכולות ניתן לפתח.

הרבה אנשים שאלו אותי בעבר האם נולדתי עם יכולת הכתיבה או עם היכולת לעמוד על הבמה מול מאות ואלפי אנשים.

ממש לא! רחוק מכך.

אם הייתם אומרים לי לפני כ-20 שנים, שאלו יהיו שתיים מהיכולות היותר חזקות שלי, הייתי חושב שלקחתם פטריות הזיה.

אלו הן יכולות שפיתחתי לאורך השנים. השקעתי בכך הרבה מאד זמן, כסף ואנרגיה.

וזה בדיוק העניין בעיני.

אנשים לא עושים שינוי בחייהם (למרות שהם מאד רוצים), לא כי אין להם את היכולת לעשות את השינוי, אלא כי הם לא מוכנים לעשות את מה שנדרש כדי להשתנות.

הם לא מוכנים להשקיע את הזמן, האנרגיה והכסף לשם כך.

הם רוצים את התוצאה, אבל הם לא מוכנים ללכת בדרך שצריך ללכת בה כדי להגיע לתוצאה שהם רוצים.

השאלה השניה של גדעון היא מעניינת, כי חבויה בה ההנחה שכדי להצליח, אדם צריך להיות בעל רקע מסוים. ממשפחה מסוימת או ממוצא מסוים.

ואני חושב שזו תפיסה שגוייה בעליל.

האמת אני לא רק חושב כך, אני יודע שזה לא רלוונטי בכלל.

אנשים נוטים לייחס את ההצלחה של אחרים למאפיינים שחסרים להם בעצמם וכך הם יכולים לתרץ לעצמם למה הם לא יכולים להשיג את אותה ההצלחה. הרי אם המוצא שלי הוא לא מהמוצא "הנכון", הרי שאין לי סיכוי להצליח, אז למה בכלל שאנסה?

אני לא צריך לתת לכם כאן את הדוגמאות ה"באנליות" של סטיב ג'ובס, ריצ'רד ברנסון, סטף ורטהיימר ואחרים כדי להוכיח למה ההצלחה שלהם אינה קשורה למוצא, להשכלה, למין או למצב ההתחלתי שהם נמצאו בו בתחילת דרכם.

לאורך השנים, פגשתי אינספור אנשים שעשו שינויים יוצאי דופן בחייהם. אין שום מאפיין חיצוני שמשותף להם. לא הגיל, המין, המצב המשפחתי, העדה, המשפחה, כמות הכסף שהיתה להם בהתחלה או הגיאוגרפיה שהיו בה.

שום דבר מאלו.

מה שהיה משותף לכולם – היתה להם תשוקה בוערת בעצמותיהם לעשות שינוי ולשפר את חייהם, והם היו מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות, כדי להפוך ולהיות מי שהם רוצים להיות.

זו כל התורה.

זה פשוט, אך זה לא תמיד קל.

רוב האנשים לא מוכנים לעשות את זה. הם לא מוכנים להתמודד עם חוסר הוודאות (האם השינוי יצליח או שלא), הם לא מוכנים להתמודד עם האפשרות שיכשלו, ולהתמודד עם ההשלכות של הכישלון.

הם פשוט לא מוכנים לעשות, את מה שאלה שמצליחים, עושים.

וזה מוביל אותנו לשאלה השלישית שבה גדעון ביקש ממני לשמוע דווקא על הכישלונות.

מי שבאמת מעוניין להבין ממה עשויה הצלחה, שיקרא ביוגרפיות של אנשים מצליחים, שישוחח ויראיין אותם, שיחקור לעומק את הדרך שעשו. אני מבטיח לכם שתגלו שיש דבר נוסף חשוב שמשותף לכולם: כולם, ללא יוצא מהכלל, נכשלו!

הם נכשלו. ולרוב, הרבה יותר מפעם אחת.

הקלישאה שאומרת שהכישלון הוא צעד בדרך להצלחה היא לא באמת קלישאה. היא האמת לאמיתה.

לא מאמינים לי?

תמצאו לי דוגמה אחת של מישהו שהגיע להצלחה, בלי שיש לו אוסף כישלונות מפואר שהוא גורר אחריו. אין דבר כזה. זו פיקציה.

אז גדעון – אם אתה רוצה דוגמאות לאנשים שנכשלו, קח כדוגמה את כל אחד מהאנשים שכתבתי עליהם בעבר שהם הצליחו. אותם אנשים הם גם אלו שנכשלו. הם נכשלו לפני שהם הצליחו, והם נכשלו גם אחרי שהם הצליחו.

והם גם יודעים – שהם עוד ימשיכו להיכשל בעתיד.

אז השאלה החשובה באמת גדעון היא: האם אתה מוכן להיכשל?

האם אתה מוכן ללכת בדרך שהיא לא תמיד ברורה, קלה או פשוטה?

האם אתה מוכן לקבל את העובדה (אולי הכואבת) שבדרך להצלחה ולשינוי שאתה רוצה כנראה תצטרך להתמודד עם כישלונות. להכיל אותם, לכאוב אותם?

האם, כדי לעשות את השינוי שאתה רוצה, אתה מוכן להשתנות?

אלו הן השאלות החשובות באמת בעיני.

ואני לא אומר שזה כרוך בלקיחת סיכונים חסרי אחריות. ממש לא. להיפך, זה אומר להעריך את הסיכונים, לכמת אותם, ולבחור בחירה מודעת האם זהו מחיר שאני מוכן לשלם אותו במקרה והגרוע מכל יקרה ואכשל.

אל מול המחיר הזה, כדאי להעריך גם את המחיר האלטרנטיבי.

אני קורא לכך: מחיר ההישארות במקום.

רוב האנשים כלל לא מודעים ולא מסתכלים על המחיר הזה שהם משלמים אותו, יום יום, דקה דקה.

המחיר של להמשיך להיות באותו המקום, בתחושה של תסכול, תקיעות, חוסר סיפוק ואכזבה מהחיים שלהם.

כפי שכתבתי קודם, מרבית האנשים אינם מוכנים להשקיע את הזמן, הכסף והאנרגיה כדי לעשות את השינוי שהם רוצים. אבל הנה האבסורד הגדול ביותר: בסופו של דבר הם משקיעים את אותו הזמן, הכסף והאנרגיה – רק שהם לא עושים זאת כדי לקבל את תוצאות החדשות. הם משקיעים זאת, כדי להמשיך ולהיות באותו המקום!

למשל, אם אדם שממשיך להישאר באותו המקום, היה משקיע ביצירת השינוי שהוא רוצה, ומגדיל את הכנסותיו כתוצאה מכך, הרי כל יום שהוא לא עושה את זה, עולה לו כסף!!

כדוגמה קחו מישהו שמרוויח 10,000 ₪ לחודש ונשאר תקוע באותו המקום. לעומתו, מישהו אחר היה פועל להגדיל את הכנסותיו בעוד כמה אלפי שקלים לחודש, נניח ל-15,000 ₪.

הרי שבכל חודש שהראשון לא עושה שינוי, הוא מפסיד 5,000 ₪!! זה 60,000 ₪ בשנה.

שזה לרוב, הרבה יותר יקר, ממה שהיה עולה לו לקבל עזרה לעשות שינוי.

וזה רק המחיר הכלכלי שזה עולה לו.

זה עולה לו גם במחיר של מערכות היחסים שלו (הוא מתוסכל, עצבני וחסר מנוחה וזה משפיע על הסביבה שלו), בבריאות שלו (מתח הוא הגורם מספר אחת למחלות) ובכל אספקט אחר של חייו.

את המחירים הללו אנחנו משלמים, כך או כך. השאלה היא רק, האם אנו משלמים אותם למען השינוי שאנו רוצים, או שאנו משלמים אותם ונשארים באותו המקום?

ועל השאלה הזו – רק אתם יכולים לענות לעצמכם…

אם אתם באמת רוצים שינוי (ומוכנים לעשות את מה שצריך!), אני מזמין אתכם לעשות אחד משני הדברים הבאים (או את שניהם):

אתם יכולים לתאם"שיחת בהירות"עם דבורה, היועצת הבכירה שלי, שבה היא תעזור לכם להבין מה יכולים להיות הצעדים הבאים שלכם. זוהי שיחה ללא התחייבות וללא עלות.

הדבר היחיד שאתם נדרשים לו, הוא למלא שאלון מקדים, שלאחריו דבורה תתאם אתכם מועד לשיחה. גם אם תחליטו שהתוכנית אינה מתאימה לכם, זה בסדר גמור. אבל אני מבטיח לכם, שכבר בשיחה הזו תקבלו ערך רב!

אתם מוזמנים לצפותבהדרכה היחודית שקיימתי לשכיריםלפני כמה שבועות. זו הדרכה שבה אני פורש בפני המשתתפים את הדרך המעשית שבה יוכלו ליצור שינוי בחייהם, מבלי לסכן את העתיד הכלכלי שלהם. ההדרכה זמינה לכם לצפייה מיידית (ללא עלות) כאן בקישור.

יתכן ויש לכם עוד שאלות, או שאתם רוצים עוד פרטים על התוכנית החדשה "עושים שינוי!". זה הגיוני – הדרך לקבל את הפרטים והמידע, הוא למלא את שאלון ההתאמה ולתאם את שיחת הבהירות עם דבורה. זה הצעד הראשון לשינוי שאתם רוצים.

פרק 18 – לחנך את העולם באופן שבתי הספר שכחו כיצד

מי שבקיא בעולם ההתפתחות האישית לרוב מכיר את אחד מאתרי התוכן הגדולים והמשמעותיים בתחום הזה בעולם שנקרא Mind Valley.
וישאן לקיאני, החל את דרכו העסקית עם 700$ בכיס, ובתוך זמן קצר הוא הפך את החברה שהקים לחברה מובילה בתחומה, השווה למעלה מ-100 מליון דולר.
עד היום, למדו ב- Mind Valley למעלה מ-10 מליון אנשים בלמעלה מ-200 קורסים ותוכניות שונות שהם הפיקו למורים, מנטורים והוגים המובילים בתחומם בעולם.
החזון של Mind Valley היא לספק מערכת חינוך אלטרנטיבית שבתי הספר הרגילים אינם יודעים ואינם יכולים לספק.
בראיון שקיימתי איתו לפני מספר שנים הוא מספר על הרצון ליצור מערכת חינוך שמותאמת לעידן החדש ולאנשי העולם החדש, המלמדת אנשים את האומנות של חיים יוצאי דופן, מלאי סיפוק, שמחה ואושר.
בראיון שלנו, וישאן משתף בין השאר:
• כיצד הקים מאפס, ובהשקעה של 700 דולר בלבד, חברה השווה למעלה מ-100 מליון דולר
• כיצד הוא מגדיר מזל, ומה עוזר לכך שיהיה לנו יותר מזל
• מהו החזון האישי שלו, ושל MindValley
• כיצד יראה עולם החינוך העתידי
• כיצד ניתן להנדס את התודעה שלנו

זה לא פוסט על טוסטוס!

התמונה הזו צולמה לפני כמה ימים כשהיינו עוד בוורקאלה בהודו.

אם הייתם מדברים איתי לפני כ-3 שנים על לשכור טוסטוס ולנהוג בהודו, הייתי אומר לכם שאתם כנראה לא שפויים, ובטח לא נורמלים!

מן הסתם יש כאלו שיאמרו: מה הביג דיל? מה הבעיה עם הדבר הזה?

והם צודקים.

עבורם זה לא ביג דיל.

עבורי, לפני שלוש שנים, זה היה.

היינו אז בתחילת הטיול הגדול בעולם עם הילדים, והגענו לגואה בהודו.

לעומת שאר המקומות שהיינו בהם בהודו לפני כן (דלהי, רישיקש וערי ראג'אסטן), החוף הקטן שהשתקענו בו בגואה היה הרבה יותר שקט, תנועה דלילה יחסית ברחובות ותשתיות כבישים הרבה יותר טובות (אשכרה היו כבישים!!).

כבר מהימים הראשונים שם, הילדים התחילו ללחוץ שנשכור טוסטוס.

אני סירבתי.

היו לי את כל הסיבות ה"נכונות" לסרב: זה הודו (עם כל המשתמע מזה), הם נוהגים בצד השני של הכביש (שמעולם לא נהגתי בו), לך תדע איזה טוסטוס תקבל כאן ומה המצב שלו, כמעט ולא נהגתי עד אז על טוסטוס לפני…

ובכלל למה צריך, אנחנו במרחק הליכה מהים, מהחנויות ומכל מה שאנו צריכים, יש טוקטוקים בשפע סביבנו שאפשר לקחת בקלות וכמעט בלי כסף אם אנו רוצים לנסוע למקום רחוק יותר. אין שום סיבה הגיונית שנצטרך לשכור טוסטוס.

זה עבד לי!

במשך כמה ימים, הצלחתי לעמוד בלחץ שלהם די בכבוד.

אבל את האמת לא גיליתי להם – פשוט פחדתי.

לשכור לנהוג על הטוסטוס, ועוד בהודו, היה עבורי משהו מאד שונה ממה שהייתי רגיל לו.

לא משהו שנמצא באזור ה"נוחות" שלי.

וכמו תמיד, כאשר אנחנו יוצאים מעבר לרגיל, לוודאי, לבטוח ולנוח שלנו – עולה בנו הפחד. שמטרתו היא בסה"כ לאותת לנו שאנו חורגים מהגבולות ה"נורמליים" שלנו. אבל הפרשנות הכמעט אוטומטית ומיידית שלנו היא שמה שעורר בנו את הפחד הוא "לא טוב" ולכן אנו לרוב מתקפלים וחוזרים מהר מאד למוכר והבטוח שלנו.

ואז בוקר אחד, ליד הצ'אי שופ בפינה של הרחוב שלנו, ראיתי כמה טוסטוסים שעומדים פנויים להשכרה. החלטתי לעשות נסיון.

בלי לספר לילדים, בלי להתייעץ עם אף אחד, שכרתי טוסטוס למשך יום אחד בודד.

אמרתי לעצמי שאראה איך אני מסתדר איתו במשך יום אחד ואז אקבל החלטה אם זה בשבילי או שלא.

שכרתי אותו ויצאתי לרכב, לבד, להתרגל להרגשה, לרעיון, לתנועה מסביב…

ככל שהתקדמה הנסיעה הראשונית, כך התגבר בי הבטחון. אמנם הפעם האחרונה שנהגתי על טוסטוס לפני כן היתה קרוב ל-30 שנים קודם לכן, אבל זה עדיין הרגיש לי מוכר ובטוח.

אחרי כשעה שנסעתי לבד, חזרתי לחדרים שלנו והפתעתי את הילדים עם הטוסטוס.

עוד באותו היום, כבר שכרתי טוסטוס אחר למשך כל החודש ששהינו שם.

ומאז, בהמשך הטיול, גם בתאילנד בהמשך, הטוסטוס הפך לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו.

בניתוח בדיעבד, אני חושב שמה שחוויתי באותה שעה של נסיעה, היה הדבר המשמעותי שיצר אצלי את השינוי בתפיסה לגבי הרכיבה על הטוסטוס. החוויה שלי היתה – חופש.

הרגשתי שפתאום יש לי חווית חופש חדשה – היכולת לנסוע ולהגיע למקומות שקודם היו פחות נגישים לי. לכאורה זו שטות, כי הרי אין שום בעיה, לעלות בכל נקודת זמן על טוקטוק ולבקש מהנהג שיקח אותך לאן שאתה רוצה, אבל בכל זאת, התחושה והידיעה שאתה לא תלוי באף אחד, לא צריך שום דבר אחר, ובכל רגע נתון אתה מחליט לאן ואיך אתה מגיע, אין משהו שמשתווה לה.

אבל אל תתבלבלו, זה לא סיפור על טוסטוס!

זה סיפור על האופן שבו אנחנו יוצרים את המגבלות לעצמנו, ואנחנו לא באמת יודעים (עד שמתנסים בכך בפועל) מה עוד אפשרי עבורנו, כאשר אנחנו יוצאים אל מעבר למגבלות שאנו שמים לעצמנו.

לא יכולתי לדעת שהחוויה שהטוסטוס יעניק לי תהיה של חופש.

וכנראה, שגם אם הייתי משוחח עם אחרים, שהתנסו בכך לפני, הם לאו דווקא היו אומרים לי (מנסיונם) שזה מה שאני אחווה. כל אחד מן הסתם חווה את זה אחרת.

עד שעליתי לרכיבה הראשונה, הייתי שבוי בקונספציות ובתפיסות המוכרות שלי.

אנחנו לא יודעים, מה שאנחנו לא יודעים – עד שאנחנו מוכנים לנסות את זה.

השאלה היא – האם אנחנו מוכנים לנסות את זה?

הרבה אנשים רוצים שינוי בחייהם, אבל לא מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות על מנת להשתנות. הם אינם מוכנים לעשות, אפילו את הצעד הקטן ביותר (במקרה שלי זה היה לשכור טוסטוס ליום אחד בודד, רק להתנסות) כדי להרגיש איך זה יהיה עבורם "בצד השני".

הרבה אנשים משועבדים לחיים שהם לא אוהבים או שהם לא שלמים איתם רק בגלל שזה "מקובל", "נורמלי" או ש"צריך".

והם לא מאפשרים לעצמם אפילו רק את המחשבה (שלא נדבר על הפעולה) הקטנה ביותר על משהו שהוא שונה מה"נורמלי" שלהם.

וזה חבל.