חודש: פברואר 2020

"אתה התקווה האחרונה שלי!"

הי,

לפני כשבוע, בעקבות ההדרכה המיוחדת שקיימתי לשכירים לקראת פתיחת המחזור החדש של התוכנית "עושים שינוי!", קיבלתי מייל מבחור שלצורך העניין נקרא לו "אמיר" (שם בדוי) שכתב לי שהוא מאד רוצה להשתתף בתוכנית, אבל שהוא מובטל כבר מספר חודשים ואין לו יכולת לממן אותה.

עניתי לו וכתבתי שאני לא חושב שהתוכנית כרגע היא הדבר הנכון עבורו, ושקודם כל ולפני הכל הוא חייב לחזור למעגל העבודה, כי כל עוד הוא מובטל ועסוק בהישרדות הכלכלית יהיה לו מאד קשה למצוא את הפניות לעשות את השינוי שהוא רוצה לעשות.

הוא ענה לי בתגובה שהוא מאד מעריך את התגובה והכנות שלי.

ואז אתמול, הוא שלח לי מייל נוסף וכך הוא כתב:

"שלום ערן,

חשבתי שוב על תשובתך ורציתי להגיד לך שאני פשוט חייב(!!!) את הקורס הזה שלך כדי סוף סוף להצליח לעשות משהו עם החיים שלי. אני מתוסכל כבר די הרבה זמן ומאוד חושש מהעתיד הכלכלי שלי ושל ילדי.

אני פשוט חייב להשתתף בקורס הזה, אין לי ברירה אחרת. אני מבקש ממך שתשקול את מועמדותי שוב אף על פי שאין לי יכולת כלכלית לממן אותו כרגע. אתה המוצא האחרון שלי כרגע. בבקשה שקול את בקשתי."

המון תודה! אמיר"

כתבתי לו תשובה מקיפה, ואחרי שכתבתי אותה, חשבתי שיש בה ערך גם עבור אנשים נוספים, אז החלטתי לשתף את התשובה שלי אליו גם אתכם:

"הי אמיר,

קודם כל אני שמח על המייל שלך במובן שמרגישים מתוכו שזה חשוב לך. שאתה מאד רוצה לעשות את השינוי. וזה דבר שהוא מאד חשוב בעיני. זה הזרע לכל שינוי. כשזה מתחיל להיות מספיק כואב ולא נוח אז יכולה להיווצר תזוזה משמעותית.

לגבי הבקשה שלך להשתתף בתוכנית מבלי לממן אותה כרגע, לצערי זה לא אפשרי. יש לכך כמה סיבות שחשוב לי להסביר.

ראשית – לאורך השנים יצא לי מספר פעמים להיענות לבקשות דומות של אנשים שהיו במצבים דומים. עד היום, כל הנסיונות הללו לא עלו יפה. היו לכך סיבות שונות ומשונות, אבל השורה התחתונה בכולן היתה דומה.

בסופו של דבר למדתי, שאם אדם לא משלם, הוא פחות מחוייב. ולמרות שתמיד בנקודת ההתחלה האדם נמצא בשיא המוטיבציה והרצון שלו, כאשר התהליך מתקדם והדברים הופכים להיות לפעמים קשים יותר, אם הוא לא שילם, קל לו יותר לוותר. כך שבשורה התחתונה זה לא נגמר טוב לאף אחד מהצדדים.

שנית – המשפט שכתבת "אתה המוצא האחרון שלי" הוא דגל אדום עבורי. למה?

כי אני לא יכול (וגם לא רוצה) להיות התקווה האחרונה של אף אחד. ממש לא בריא. לא לך ולא לי.

היחידי שיכול להציל מישהו זה האדם עצמו את עצמו. אפשר כמובן להיעזר באחרים, ללמוד מאחרים, לבקש ולקבל עזרה מאחרים (אני עושה את זה מרבית חיי הבוגרים), אבל בשום מצב אסור לנו להסיר את האחריות מעצמנו. או לחשוב שמישהו אחר יוכל להציל אותנו.

המשפט הזה מתאר מצב מנטאלי של "חוסר אונים". וזה מצב שבו אנו חושבים ומאמינים שאין שום דרך שתוציא אותנו מהמקום שאנו נמצאים בו. זה מקום לא פשוט להיות בו. מכיר אותו היטב, גם ברמה האישית שלי זכיתי לבקר בו בתקופות מסויימות בחיים שלי.

אבל, זו עדיין לא סיבה מספיק טובה להרים ידיים. אדם יכול בהחלטה אחת בודדת, לשנות את גורלו, את מצבו ואת עתידו – אבל הוא קודם כל, ולפני הכל, צריך להאמין בכך – ובעיקר להאמין בעצמו.

שלישית – when there is a will, there is a way – ובתרגום חופשי: "כאשר יש רצון, יש יכולת". אני באמת מאמין בזה. יודע שכך זה עובד בחיים שלי וכך זה גם קורה בחיים של אינספור לקוחות שזכיתי ללוות לאורך השנים.

כשאדם מאד רוצה משהו, הוא מוצא את הדרך לגרום לו לקרות. יתכן וכרגע אתה לא רואה איך זה יכול לקרות. זה בסדר. מאד הגיוני.

הנה תרגיל מעניין עבורך: בהנחה שזה משהו שמאד חשוב לך ואתה רוצה לעבור את התהליך, שב ותחשוב כיצד אתה יכול ליצור את הסכום הנדרש. שוב, כאמור, גם אם כרגע אתה לא רואה דרך, ככל שתעמיק בשאלה יותר, תחפור בה ותחפש פתרונות – הם יתחילו להופיע במרחב שלך.

ורביעית – המחיר הוא חלק מהפתרון. מבוב פרוקטור, המנטור שלי, למדתי שהמחוייבות של האדם נמדדת בשני מקומות: ביומן ובפנקס הצ'קים שלו.

כלומר, ברגע שאדם מוכן להשקיע את הזמן ואת הכסף (אגב את ההשקעה הוא עושה בעצמו לא בי) אז רמת המחוייבות שלו היא גבוהה הרבה יותר. וכשאדם מחוייב, הוא גם יפעל יותר, ידאג לממש ולהחזיר את ההשקעה שלו בריבית דריבית.

למשל, אדם יכול להחליט שהוא משקיע את הסכום, ונניח שחילק את הסכום ל-12 תשלומים. ומעכשיו, בכל חודש הוא יעשה מה שצריך כדי להגדיל את ההכנסה שלו בתשלום החודשי שהתחייב אליו. מאיפה יבוא הכסף? זה לא ממש משנה, לא? הרי אם אדם יפעל, ויעשה הכל כדי להחזיר את ההשקעה, הדרך תמצא.

והנה החלק הטוב בכל העניין: תאר לעצמך שאכן פעלת כך, הרי שבסופו של תהליך עברת טרנספורמציה מטורפת, שבה הצלחת לייצר הכנסה, שכרגע, בנקודת הזמן הנוכחית כנראה שאין לך שום מושג כיצד לגרום לה לקרות.

אני לא אומר שבה מה שאתה צריך לעשות, אבל זה מה שאני הייתי עושה (ועשיתי במקרים שונים בעבר) כשהחלטתי שאני מאד רוצה משהו.

אני מקווה שהדברים הללו מסבירים למה אני לא יכול להיענות לבקשתך.

וגם – שתמצא בהם את ההשראה, האנרגיה והמוטיבציה לעשות את השינוי שאתה כל כך רוצה. בסופו של דבר – לרצות שינוי זה לא מספיק. צריך תכל'ס לעשות אותו. מהיום, מהדקה הבאה, ממש מעכשיו.

בהצלחה!

ערן"

מקווה שמצאתם ערך בדברים הללו, ואם אתם רוצים לבחון האם התוכנית "עושים שינוי!" מתאימה גם לכם, מוזמנים ללחוץ על הקישור ולתאם איתנו "שיחת בהירות" ללא עלות וללא התחייבות שבה נעזור לכם ליצור בהירות לגבי המקום שאתם נמצאים בו, לאן אתם רוצים להגיע ומה יעזור לכם להגיע לשם.

לאמן את שריר הכסף

הי!

התמונה הזו צולמה בשבוע שעבר במפגש השני בתוכנית החדשה שלי לשכירים: "עושים שינוי!", כחודש לאחר שיצאנו לדרך.

מה שאתם רואים שם, אלו הם הסכומים שהחברים בתוכנית דיווחו של "הכנסות נוספות" (מעבר למשכורת הרגילה שלהם) שהם ייצרו במהלך החודש הראשון בתוכנית.

9 משתתפים יצרו ביחד 21,388 ₪.

אלו הם 21,338 ₪ יותר, מאשר היו להם בחודש שעבר. בממוצע, כל אחד מהם הגדיל את ההכנסה שלו ב-2,372 ₪ נוספים.

זהו כמובן הממוצע. כפי שאתם יכולים לראות, יש כאלו שהגדילו בהרבה יותר… כמו מי שהוסיפה החודש 8,800 ₪ לחשבון הבנק שלה.

ויש גם שניים שכרגע עדיין לא.

אחד מהם, ביצע מהלך שבסופו של דבר לא התממש ולא ייצר לו את ההכנסה שציפה לה. הוא כבר עובד לשנות את התמונה לחודש הבא.

השני, עשה מהלך אסטרטגי מול המעסיק שלו, שעדיין לא הסתיים סופית, אבל בסיומו עומד להכניס לו עוד עשרות אלפי שקלים נוספים בשנה.

בכל מקרה, ההכנסה שהם ייצרו או לא ייצרו החודש היא לא הדבר הכי חשוב בעיני.

הרבה יותר חשוב בעיני הוא השריר שהם עובדים לחזק ולפתח אותו.

זהו שריר הכסף.

ליצור ולייצר כסף זהו שריר, כמו כל שריר שיש לנו בגוף.

אצל מרבית האנשים (ובוודאי אצל השכירים) השריר הזה די מנוון. לרוב הוא כל כך מנוון שהוא בכלל לא פעיל. ולא, אני לא מחשיב את תלוש השכר שמגיע אחת לחודש כתוצאה של השריר הזה.

אני מדבר על שריר הכסף שפועל (או שלא), באופן עקבי ושיטתי לייצר לאדם הכנסות נוספות. מעבר למשכורת הרגילה שלו.

מהילדות, דרך בית הספר היסודי, התיכון והאוניברסיטה מחנכים אותנו לדבר אחד – לעבוד תמורת משכורת. רובנו לא מכירים משהו אחר.

וכך אנו גדלים עם שריר מנוון לגמרי. השריר שמאפשר לנו ליצור כסף מעוד מקורות הכנסה.

אחד הדברים המשמעותיים שעשיתי עוד במהלך השנה האחרונה כשעוד עבדתי באינטל היה להתנסות. להתנסות ביצירה של כסף מעבר למשכורת הסדירה שלי מאינטל.

ניסיתי הרבה מאד דברים: למדתי השקעות בשוק ההון, למדתי יזמות, הקמתי עסק ראשון עם שותפים (שהפסדנו בו את כל ההשקעה – אחד השיעורים העסקיים הכי חשובים שלמדתי), השקענו בנדל"ן, הצטרפנו לשיווק רשתי, עברתי סדנאות של התפתחות אישית. כל מה שעשיתי וניסיתי היתה לו תרומה מכרעת להתפתחות של שריר הכסף אצלי.

ואגב, עד היום, זה שריר שאני עובד לפתח ולחזק אותו.

אבל צריך להתחיל.

צריך להתחיל ולחזק את השריר הזה.

בעידן של היום, במציאות הכלכלית והתעסוקתית של היום, זה לא אחראי בעיני להשאיר את שריר הכסף מנוון. פשוט לא אחראי לבנות את עתידך על מקור הכנסה אחד. וזה מה שרוב השכירים עושים…

אז איך מאמנים את שריר הכסף?

אני לא יכול לחשוף כאן בדיוק את התהליך שהם עברו כי זה יקלקל לבאים אחריהם את האפקטיביות של התרגילים שהם יקבלו.

אבל בגדול אני יכול לומר, שזה שילוב של שינוי התודעה האישית (של כל אחד מהם) והקולקטיבית (של הקבוצה) בנוגע לכסף, למה נדרש על מנת ליצור אותו, העלאת תחושת המסוגלות שלהם ותפיסת הערך והשווי העצמי שלהם, ומסגרת מחייבת שמעודדת אותם להמשיך, לפעול ולמתוח את הגבולות של עצמם.

מוזמנים לכתוב לי בתגובה למייל: מה אתם עושים על מנת לאמן את שריר הכסף שלכם??

שלכם,

ערן

נ.ב. – אם אתם רוצים לקבל עוד מידע ופרטים על התוכנית "עושים שינוי!" ועל המועד הקרוב, הכנסו לקישור הזה:  מכאן הכל מתחיל…

פרק 25 – כיצד להשפיע בעולם החדש

דייב קרול הוא זמר ויוצר מוערך, ומומחה לחדשנות במדיה החברתית.
ב-2009, לאחר שנתקל בשרות לקוחות מאכזב מצד חברת התעופה יונייטד, הוא לקח את הכשרון והתשוקה שלו למוסיקה ויצר 3 שירים וסרטוני וידאו שמתארים את החוויה שלו.
בתוך ימים ספורים, מעל חצי מליון איש צפו בסרטון הראשון שלו, והמניה של חברת united airlines איבדה 180 מליון דולר מערכה!
הסרטון שיצר United Breaks Guitars הוגדר על ידי גוגל כ”אחד מהסרטונים החשובים ביותר בהיסטוריה שלהם”.
הסרטונים שהוא פרסם הפכו לתופעה כלל עולמית, ועוררו מליוני צרכנים בכל רחבי העולם לדרוש מהחברות שרות הולם. חברות בכל רחבי העולם התעוררו אף הן לחשיבות של כל לקוח שהן משרתות, והפכו מודעות יותר לכח העצום של המדיה החברתית ושל המיצוב שלהן.
לדייב יש יכולת יחודית לזקק מסרים מדוייקים לתוך שירים ומוסיקה, הוא גם מרצה מבוקש, מייסד חברת סטארט-אפ וסופר.
המסר של דייב מייצג את הכוח שיש לאדם הבודד בעולמנו כיום, והוא מהווה תזכורת חשובה לכך שכולנו מחוברים ולכח העצום שיש לנו כחברה להפוך את העולם למקום שטוב יותר לחיות בו.
האזינו לראיון עם דייב בו הוא משתף:
• את הסיפור מאחורי השיר United Breaks Guitars שהפך לתופעה כלל עולמית והיה אחד מעשרת הסרטונים הויראליים המובילים בעולם ב-2009
• מה המשמעות לחיות בעולם של היום שמושפע כל כך מהמדיה החברתית
• מה הכח שיש לאדם הבודד כיום
• כיצד עסקים צריכים להשתנות כדי להתאים את עצמם לעולם של היום, ואיך הם יכולים להעניק ללקוחות שלהם שרות וחוויה יוצאת דופן?

רק תפתח את הלב…

הפוסט הזה פורסם במקור בפייסבוק וזכה לתגובות רבות. ניתן לראות אותו כאן

"תפתח את הלב ערן. אתה רק צריך לפתוח את הלב"

"אני מבין את מה שאת אומרת שני… אבל איך עושים את זה?"

"לא עושים את זה. זו לא עשייה. רק תפתח את הלב"

….

הדיאלוג הזה חזר על עצמו כמעט בכל פגישה שלנו במשך כ-4 שנים שבמהלכן שני היתה המטפלת הרוחנית/רגשית שלי.

אני הבנתי את כל מה שהיא התכוונה אליו. הבנתי בראש, בשכל, אבל לא היה לי מושג איך ליישם את זה בפועל, בחיים, ביום יום שלי. כאדם סופר משימתי ותכליתי, לא ידעתי איך לתרגם את מה שאמרה לי: "תפתח את הלב" למשהו קונקרטי שאני יכול לעשות כדי לגרום לזה לקרות.

באיזה שהוא שלב גם הפסקתי לשאול אותה "איך עושים את זה?", כי כבר ידעתי (שוב בשכל) את התשובה שאקבל: "זו לא עשייה או פעולה כלשהי".

הלוואי והייתי יודע לומר לכם עכשיו "איך עושים את זה?". אבל בשנה האחרונה זה קרה.

אני היום יודע לומר שהמחלה שקיבלתי, הסרטן שהתגלה בגופי לפני כשנה, נועד לגרום בדיוק לדבר הזה לקרות. להזיז משהו בתוכי, להניע אותי לתובנות מסוימות ולפעולות מסוימות שגרמו לכך לקרות.

אני בריא לחלוטין היום. הבדיקות האחרונות מלפני כמה שבועות הראו שאני נקי לגמרי.

אבל הפתרון הוא לא לחלות כדי שהלב יפתח. ממש לא ממליץ על זה כדרך הפעולה 🙂

אז לצערי אין לי פתרונות או נוסחאות הפעם (עדיין?? 🙂 ) לאיך עושים את זה. אבל לפחות אני יכול לתאר לכם (ולעצמי…) איך זה מרגיש. או מה נוכח בחיי מאז שזה קרה.

קודם כל הפסקתי לפחד. אם אדייק את המשפט הזה, המשפט הנכון והמדויק יותר יהיה: שעדיין עולה בי הפחד, אבל הוא לא עוצר אותי (כמעט) יותר.

אני רואה את הסיטואציה שמעלה בי פחד, ואני די מהר יכול לזהות מה הוא הגורם האמיתי לכך. לפעמים זה הפחד מ"להראות רע" בעיני אחרים, או הסתרה או הבושה. הפחד מדחייה, מכשלון או שפשוט לא אקבל את התוצאה שאני רוצה ומכוון אליה.

וכשיש בי את הבהירות הזו, אני לרוב יכול לראות שגם אם "הנורא מכל" יתממש ויקרה, עדיין זה לא סוף העולם. כנראה שמחלה כמו סרטן נותנת לך את הפרספקטיבה הזו… 🙂

אני מרגיש הרבה יותר ברור בתקשורת שלי עם אנשים ועם העולם בכלל. בעבר, בסיטואציות מסוימות הייתי נמנע מלומר באמת או "עד הסוף" מה אני חושב ומרגיש. לפעמים כי הייתי פוחד לפגוע באחרים, או שמה שאומר ייתפס "לא טוב", או שזה פשוט יסגור אופציות מסוימות ש"פחדתי לאבד" אם אומר שכרגע דבר כזה או אחר לא מתאים לי. אני בהיר בתקשורת שלי עם בני המשפחה שלי, עם לקוחות ואנשים אחרים ומסוגל להביע את מה שאני מרגיש בלי חשש שאפגע אם איחשף.

יש לי בהירות חזקה מאי פעם לדעת מה נכון ומתאים לי ומה לא. מי מתאים לי ומי לא. אני הרבה יותר קשוב לעצמי, סומך הרבה יותר ופועל על האינטואיציה שלי ופתוח להתנסויות, שבעבר, אין סיכוי בעולם שהייתי מעז לנסות אותן.

יש בי אהבה כלפי אנשים כמו שמעולם לא הרגשתי בעבר. גם כאלו שלא הייתי מאמין שאי פעם אוכל לאהוב. גיליתי את היכולת לסלוח, לא רק לאחרים, אלא גם וקודם כל לעצמי.

אחת אחרי השניה, מערכות ההגנה והחומות שנבנו לאורך שנים בתוכי וחצצו ביני ובין האנשים סביבי וביני ובין העולם, ירדו והתמוטטו. אני מרגיש שמימד חדש ונוסף התווסף לחיים שלי.

אם אני מנסה להסביר לעצמי (ועל הדרך גם לכם) מה בעצם הדבר שהשתנה בי, אני חושב שחלק משמעותי הוא המוכנות להיות במקום ה"פגיע". וזה מקום שונה לגמרי (בצד השני של הסקאלה) מהמקום של ה"פאסון" שעד כה האמנתי שנדרש ממני להחזיק בו.

זה שיודע הכל, זה ש"חזק", הדמות של "המצליח". שנים, כמעט כל חיי, עבדתי לבנות, לשמר ולתחזק את הדמות הזו. וכיום אני יודע, שככל שחיזקתי אותה יותר, כך גם סגרתי את עצמי ואת הלב שלי יותר.

בתור מי שכל חייו היה מוכוון פעולות ותוצאות, למדתי שהרבה יותר חשוב (עבורי) לשחק ולנוע בדרך עצמה גם אם התוצאה לא תמיד היא מה שציפיתי שתהיה. למדתי להנות מהדרך אפילו הרבה יותר (לפעמים) מהתוצאה.

התחלתי לראות את החיים כסוג של משחק, שבו התוצאה עדיין חשובה, אבל היא משנית לדרך ובעיקר לחוויות שאני צובר ולהתפתחות שאני עובר בדרך. עוד כשחזרנו מהטיול הגדול שעשינו לפני כ-3 שנים, התחדדה בי הידיעה שחשוב לי הרבה יותר לצבור חוויות מאשר רכוש. בשנה האחרונה זה התעצם בעוד מימד.

כל זה עוד יחסית טרי וחדש לי. זה עדיין מרגש אותי בכל פעם מחדש. לא מזמן, ויקי (שהלב הפתוח שלה מהדהד מהיום שהכרתי אותה למרחקים עצומים) ואני צחקנו על כך, שאני כמו ילד קטן שנכנס לחנות ממתקים כשמותר לו לטעום מכל מה שהוא רואה מסביבו 🙂

זה בדיוק מסוג הדברים האלו – "שאנחנו לא יודעים, שאנחנו לא יודעים" – עד שאנחנו יודעים.

אז אני ממשיך לחקור את האזור הזה, בחיים שלי, להתנסות בו ולנסות.

ואם מתי שהוא, אצליח לגלות מה הנוסחה או השיטה – אני מבטיח לגלות 🙂

שלכם, ערן.

פרק 24 – הקשיבו ללב שלכם

נתנאלה פניגר היא הבעלים והמנהלת של המסעדה המיוחדת "ציונה" הממוקמת ברחובה הראשי של נס ציונה.
כאם ל-4 ילדים, נתנאלה מוצאת את הדרך לשלב בהצלחה בין העיסוק התובעני בניהול מסעדה מצליחה למעורבות גדולה בחיי ילדיה.
היא נכנסה לתחום המסעדנות כבר בגיל 23 כשהקימה בר מצליח ביחד עם בעלה. שניהם היו סטודנטים וניהלו את הבר במקביל ללימודיהם וללידת שניים מילדיהם ולאחר 5 שנים אף פתחו בית קפה נוסף. לאחר מספר שנים החליטו למכור את העסק ונסעו לטיול גדול בעולם.
את "ציונה" הקימה נתנאלה כשחזרו מהטיול הגדול. הלוקיישן שנבחר הוא בבית ישן ומיוחד ברחוב הראשי של נס ציונה. נתנאלה, שהיא גם מעצבת, שיקמה את הבית והפכה אותו למקום מלא קסם. "ציונה" הוא הגשמת החזון האישי שלה, כי לפני הכל, היא אוהבת אנשים.
בעסקי המסעדנות, אחד האתגרים הגדולים ביותר הוא העובדים, ומבחינתה זהו גם המשאב החשוב ביותר הדורש השקעה רבה. היא מתייחסת לתקופת העבודה שלהם ב"ציונה" כאל ההזדמנות שלהם ללמוד ולהתפתח בחיים בכלל. היא מלמדת אותם שאין זה משנה מה יבחרו לעשות בחייהם, הם מקבלים בעבודה ב"ציונה" את ההזדמנות לתרגל סיטואציות, לפגוש אנשים והכי חשוב: להיות הכי טובים במה שהם עושים!
רבים מהעובדים ב"ציונה" מעריכים ואוהבים את המקום כל כך, שאחרי הטיול הגדול שלהם בעולם הם מבקשים לחזור ולעבוד ב"ציונה" שוב.
האווירה המיוחדת שחווים האורחים והסועדים ב"ציונה" הוא מה שנתנאלה מכנה: "הרמוניה", ארוח מתוך לב פתוח, הענות בחיוב ,חיוך ללקוחות ושמחה.
האזינו לראיון עם נתנאלה פניגר בו היא משתפת:
• איך להפוך את ההון האנושי למשאב הכי חשוב שלך?
• כיצד יוצרים "הרמוניה" במסעדה וגורמים ללקוחות לחייך ולחזור?
• כיצד היא מצליחה לשלב הורות וניהול עסק תובעני ולחיות ללא ייסורי מצפון?

פרק 23 – תמיד ילד

יובל שם טוב, הוא דמות מוכרת בכל בית בישראל. "יובל המבולבל", "מר עגבנייה" ומגוון דמויות אחרות שעליהן גדלו ילדי ישראל בשנים האחרונות.
מתוך חריצות אין קץ, אמונה גדולה ובעיקר אהבה ענקית למקצוע שלו ולילדים יובל פיתח קריירה מטאורית, צעד אחר צעד והפך למותג הילדים המצליח במדינה.
בשיחה שלנו, יובל פתח הכל ושם את ליבו על שולחן הניתוחים. דיברנו על הכל: על ההצלחות, על הקשיים, על משבר הסמים שעבר, ההתאוששות ממנו.
דיברנו על העבר, על ההווה ועל העתיד, בלי מסכות, בלי הגנות ובלי פילטרים.
מוזמנים להאזין לראיון מרגש, נוגע, כנה ואותנטי שבו יובל משתף:
– כיצד חוויותיו כילד דחוי הובילו אותו לבניית הדמות של "יובל המבולבל"
– הדרך שלו לפרוץ את דרכו לעולם הילדים, גם לאחר שכל הדלתות נסגרו בפניו
– הנסיקה הגדולה וההתרסקות שבאה בהמשך
– ההתאוששות, לקיחת האחריות ובניית העתיד החדש
– המופע החדש שלו למבוגרים: "הדרך שלי"

עכשיו תורי!

אהלן,

הודעה ששלח לי נעם, אחד הקוראים והמאזינים של הפודקאסט שלי "כסף טוב". זה נכתב בעקבות ההאזנה שלו לפרק הפודקאסט עם גילעד פולק, וכך הוא כתב לי:

"היי ערן,
בהשראתך ובהשראתו של גילעד פולק כתבתי את זה… אז תהנו מהפירות שלא ידעתם שזרעתם (-: "

והנה מה שנעם כתב:

עכשיו תורי / נעם לפיד

התור להצלחה ריק!
הסתכלי ימינה, הבט לשמאל.
הרוב יבחר שלא לפעול,
הרוב יבחר לפחד ליפול.
התשובות לא קלות
אז מפחדים לשאול.

התור להצלחה ריק!
הקהל יעמוד בצידי התור,
הוא ינסה לעצור,
לשכנע אותך לא לבחור
"אם יש שם דרך אז יש גם בור"
"עדיף ללכת לא לדהור".
"עדיף בטוח",
"עדיף לנוח",
"לרכוש ביטוח",
"לאכול תפוח",
"בחוץ יש רוח",
"אז שנזמין קינוח?",
"זה מסוכן, הסוף ידוע",
"הבן של כץ ניסה, נגמר גרוע"…

התור להצלחה ריק!
נכון, לפעמים זה טוב, לעיתים זה דרעק.
אז עכשיו אני לבד לצלילי הטרק,
לפעמים פותח את העיניים לצדדים ובודק
רק דבר אחד ברור, בל ייסדק,
אף אחד את החלומות שלי לא יפרק.
התור מתקצר, הכל מוכן
עכשיו תורי, הגיע הזמן.

כאן הקישור לפוסט המקורי שנעם פרסם את זה

ואני אוסיף על מה שנועם כתב:

עכשיו תורכם!

עכשיו תורכם לצאת לאור העולם…

עכשיו תורכם לאהוב…

עכשיו תורכם לעשות את מה שתמיד רציתם…

עכשיו תורכם לעשות פעולה אחת, קטנה ככל שתהיה לכיוון של משהו חדש (ומפחיד).

מוזמנים לכתוב לי מה הפעולה הזו שלכם. מבטיח לענות לכולכם!

שלכם, ערן.

לא לפחד מהפחד

הי!

אתמול, אחת המשתתפות בתוכנית "עושים שינוי!" עברה תהליך של אימון ביחד עם יעל, מאמנת היישום שלנו, בקבוצת הווטסאפ הסגורה של הקבוצה.

זה היה אימון על פחד.

היא היתה שכירה שנים רבות, בתפקידי ניהול בכירים, ועזבה לאחרונה את עבודתה. פשוט כי לא יכלה יותר.

היא הביעה את הפחד שלה מכך שתצטרך לחזור לעבוד בעבודה שהיא לא אוהבת, עם אנשים שאינם חולקים איתה את אותו סט הערכים.

הפחד הזה ממש שיתק אותה.

תוך כדי השיחה, יעל ביקשה ממנה שתבחן את כל טווח האפשרויות שעומדות בפניה. הטובות והפחות טובות.

איך זה יהיה עבורה אם הכל ילך טוב כמו שהיא רוצה.

ומצד שני, איך זה יראה וירגיש לה להיות אם תצטרך לחזור למקום שאותו היא עזבה. פשוט מחוסר ברירה.

בהתחלה היה לה ממש קשה לראות את המקום הזה. אפילו לחשוב על להיות בו שוב. זה עורר בה המון חששות ואפילו סלידה.

אבל לאט לאט, תחת ההנחיה המדוייקת של יעל, היא יכולה היתה לראות, שגם אם התרחיש הגרוע מבחינתה יתרחש, היא תדע להתמודד איתו. ולא רק להתמודד איתו, אלא אפילו להפיק ממנו את המיטב.

ההבנה וההכרה הזו שחררה אצלה משהו עצום. היא שחררה את הפחד.

או, אם נשתמש בציטוט שלה לגבי הפחד: "איזה צימוק קטן הוא נהיה, מחר הוא גם יהיה יבש! ואנפנף אותו עם מטלית לפח".

הפחד נעלם!

כשהסתכלתי על התהליך העוצמתי שהיא עברה, רק מתוך כך שהסכימה לחשוף את הפחד, ולהסתכל לו בעיניים, היא הזכירה לי את עצמי ואת מה שעברתי כאשר התגלה לי הגידול הסרטני לפני כשנה.

האבחנה הראשונית שקיבלנו הצביעה על כך שאצטרך לעבור טיפול כימותרפי.

ישבתי מול הרופאה, במשרד שלה, שומע את כל התאורים וההסברים על מה שאני צפוי לעבור, על תופעות הלוואי והסיבוכים האפשריים ובתוכי מזדחל לו פחד עצום. פחד משתק.

זה לא היה פחד או חשש לחיים עצמם, אלא לאיכות החיים שתהיה לי וההשפעה של הטיפול עלי, על הגוף שלי והבריאות שלי.

זה היה ביום חמישי בבוקר.

יצאתי לסוף שבוע שהיה אחד מהקשים שאני זוכר בחיי. המחשבות על מה שאני צפוי לעבור לא הפסיקו, ואותו פחד שהיה בי, כבר לא הזדחל יותר. הוא השתקע לי עמוק עמוק בתוך הבטן. ומשם התפשט לכל איבר ואיבר בגוף שלי. ממש הרגשתי איך הפחד אוכל אותי מבפנים.

עם כל השנים של ההתפתחות האישית שעברתי, התרגולים והמודעות, עדיין הפחד הזה היה משהו שלא ידעתי איך להתמודד איתו. זה היה פחד שמעולם לא חשתי לפני כן בחיי.

כך עבר לו סוף השבוע.

כשהיינו אצל הרופאה, ביקשתי ממנה שתתן לי פרטים של מישהו שעבר את מה שאני אמור לעבור. רציתי לדבר עם מישהו שהיה שם. שיודע מנסיון איך זה.

ביום ראשון, בשמונה בבוקר התקשרתי אליו. גם לו קוראים ערן.

עבורי ערן היה סוג של מלאך שנשלח להרגיע אותי. וזה מה שהוא עשה. הוא סיפר לי באריכות על מה שהוא עבר, הוא לא הסתיר דבר. הוא אמר שזה קשה, שזה לא נעים ובוודאי לא נחמד, אבל באותה נשימה הוא גם אמר לי "עוברים את זה, וגם אתה תעבור את זה".

תוך כדי השיחה איתו, הרגשתי איך אותו מטען של פחד שהיה בי, אותם 60 טונות של פחד ששכנו בתוכי, לאט לאט מתפוגגים.

ובסיום השיחה איתו, יכולתי "להסתכל לפחד בעיניים" – יכולתי לראות את הסיטואציה שכל כך הפחידה אותי ושנמנעתי מלהסתכל עליה. הסתכלתי על התסריט והתרחיש הגרוע ביותר שיכולתי לדמיין שם, עם כל הכאב והפחד ויכולתי גם לראות שאני מתמודד איתו.

זה לא שרציתי לעבור אותו, אלא שהסכמתי לעבור אותו. קיבלתי עם עצמי הסכמה שאם אדרש לעבור אותו – אתמודד איתו.

אני יודע היום שבאותה הנקודה בדיוק – שם החלה ההחלמה שלי.

באותה נקודה שהפסקתי לפחד מהפחד. שהרשיתי לעצמי להסתכל עליו ולא להתקפל בפניו, אלא לומר לעצמי (ולו) – אם אצטרך, אתמודד איתך.

המציאות החיצונית הגיבה מאד מהר.

למחרת בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מהמזכירה של הרופאה שהזמינה אותנו לפגישה נוספת. ויום למחרת ישבנו שוב מולה במשרד שלה.

כל שפת הגוף שלה השתנתה, היא היתה נינוחה יותר ופחות עצורה.

היא אמרה שלי שהיא ורופאים נוספים עברו על הבדיקות שלי והאבחנה העדכנית שלהם מראה שאוכל להסתפק בטיפול פשוט יותר, רק בהקרנות. ללא צורך בכימותרפיה.

ברגע שהסכמתי בתוכי לעבור דרך הכאב והפחד הגדול ביותר שלי, כבר לא הייתי צריך לעבור דרכו.

כשהסכמתי לקבל את השיעור, כבר לא הייתי צריך לעבור אותו שוב.

זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיים שלי.

רגע חשוב שהבנתי מה זה באמת אומץ.

אומץ הוא לא מה שהרבה אנשים חושבים. אומץ זה לא היעדר הפחד.

אומץ זו היכולת שלנו להישיר עיניים אל הפחד, ולא להתקפל מולו. אלא להסכים בתוכנו, לעבור דרכו, אם נצטרך.

היו אמיצים!

פרק 22 – קארמה איז א ביץ'

עו"ד רות דיין וולפנר בחרה לעסוק באחד התחומים המורכבים והרגישים יותר בעולם המשפטי – דיני משפחה, גירושין וירושה. בתוך העולם הזה, הרווי, לא פעם במלחמות ומאבקים ולצד המקצועיות הגבוהה שלה ושל צוות המשרד, רות מביאה גם את היכולת לראות את הסיפורים האנושיים המורכבים ואת מרכיבי הדינמיקה שמביאים לבגידות, פרידות וגירושין.
לאחר 22 שנות ניסיון והתבססות כמשרד עו"ד המוביל בתחומה, רות פרסמה לאחרונה ספר בשם "קארמה איז א ביץ'" המרכז את הסיפורים, הלמידות והלקחים.
בשיחתנו רות משתפת בין השאר:
– כיצד הפכה מעו"ד אנונימית ושורדת למשרד המוביל בתחומו בארץ
– איך היא שינתה את המציאות הכלכלית של חייה
– איך ניתן לשמור על חיוביות ואופטימיות גם כשעוסקים בנושאים טעונים רגשית ומלחמות משפטיות
– כיצד ניתן להתגרש, ועדיין להיות חברים טובים (היא עצמה עדות מהלכת לכך)
– וכמובן מדוע: קארמה איז א ביץ'