משכורת מובטחת מבלי שצריך לעבוד

תארו לכם עולם שבו המשכורת שלכם מובטחת.

אתם לא צריכים לעבוד יותר. לעולם.

כל הצרכים האישיים והכלכליים שלכם מסופקים ומלאים. כסף אינו מהווה בעיה.

 

איך תרגישו?

האם תהיו מאושרים ומסופקים?

האם כל מה שתרצו לעשות הוא לשבת בבית או על חוף הים, לשתות איזה קוקטיל, לקרוא ספר טוב או לצפות בבינג' של סדרות טובות בטלויזיה?

 

יתכן והתשובה שעוברת לכם בראש היא – בוודאי!

זה יהיה מאד הגיוני לחשוב ככה, אחרי הכל, זה נראה לנו כמו החופש האולטימטיבי שכולנו שואפים אליו, חופשיים מדאגות, מעמסות ומחוייבויות.

 

אבל כמה זמן נוכל להמשיך כך? בחופש שכזה?

 

אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל גם כשאני בחופשה, אחרי זמן מסויים (לא ארוך) אני הופך להיות קצת חסר סבלנות. כאילו משהו עדיין חסר…

זה לא שאני לא נהנה מהחופשה, אבל משהו בפנים לא נותן לי מנוח. (עוד נשוב לזה).

 

בתקופה האחרונה אני עוסק הרבה בחקר העתיד. אני מוצא שזה מרתק. אנו חיים בתקופה מרתקת שבה ההתפתחויות שקורות בעולם שלנו הן כל כך מהירות, וכל כך משמעותיות, שהדבר העיקרי שברור היום הוא שהאופן שבו חיינו יתנהלו בעוד שנים ספורות, 5, 10 או 15 שנים לכל היותר – יהיה שונה בצורה מהותית מהאופן שבו חיינו מתנהלים כיום.

 

אני חוקר את זה הרבה בהקשר של עולם העסקים וכיצד עסקים עומדים להשתנות (וגם לשנות) אבל ההשפעה מן הסתם נוגעת לכל תחום בחיים שלנו.

 

אחת המגמות שחוזרות על עצמה בלא מעט מחקרים ופרסומים היא שבעקבות השינויים הדרמטיים שעולם העבודה עובר, של פחות ופחות עבודות זמינות, וצורך הולך וקטן בעובדים (המוחלפים על ידי הטכנולוגיה), ישנן כבר היום ממשלות בעולם שמתנסות במודלים כלכליים חדשים שבהם משלמים כסף לאזרחים על מנת שלא ילכו לעבוד.

 

כן, קראתם נכון, ישנם כבר היום אנשים שמקבלים משכורת כדי להישאר בבית ולא לצאת לעבודה.

 

נשמע כמו חלום?

אז זהו, שלא.

 

לכאורה אותם אנשים זכו להיות בין ברי המזל ייחודי הסגולה שאינם צריכים לקום בבוקר לעבודה על מנת להתקיים, אבל הם לא תופסים זאת כך. הם לא רואים את עצמם כברי מזל. למרות שהם לא צריכים לעבוד לפרנסתם, יש עדיין משהו שחסר להם כדי להיות מאושרים באמת. (עוד נשוב לזה).

 

מגמה נוספת שמעניין לדבר עליה בהקשר הזה, היא ההתפתחות של מודל תאוריית הצרכים של מאסלו.

 

למי שלא מכיר, אברהם מאסלו היה פסיכולוג שב-1943 פרסם מודל המסביר את הגורמים המוטיבציוניים שמניעים אנשים בעולם. הוא סבר שיש לבני האדם 5 צרכים בסיסיים שצריכים לבוא לידי סיפוק בחיים, וכל עוד ישנו צורך שאינו מסופק אנו נפעל להשיגו.

 

החל בצרכים הבסיסיים הפיסיולוגיים שלנו כמו: אוכל, שינה והיגיינה, בהמשךבטחון: קורת גג, בריאות, תעסוקה ואמצעים לקיום, אהבה ושייכות, כבוד והערכה ובראש פירמידת הצרכים נמצא המימוש וההגשמה.

 

מאסלו טען שכל עוד הצרכים הבסיסיים של האדם אינם מלאים, הוא לא יפעל להשגת הצרכים ברמה הגבוהה יותר. למשל, אם לאדם אין קורת גג הוא לא יפעל למימוש והגשמה או כבוד והערכה.

 

יש הרבה דיונים ותאוריות נוספות שנובעות מהפרסום של מאסלו, אבל אני יכול לומר מנסיוני וממה שאני רואה בין עשרות אלפי האנשים שזכיתי להכיר וללוות עד היום, שישנן שתי תופעות חדשות יחסית (בשנים האחרונות) שמתרחשות ושמות את המודל של מאסלו בסימן שאלה גדול לגבי הרלוונטיות שלו כיום.

 

התופעה הראשונה היא אנשים שפועלים על מנת להשיג את הצרכים הבסיסיים ומעבר להם בצורה מאד נחרצת, הם מאד מצליחים במה שהם עושים, הם התקדמו מאד בחייהם, השיגו ומילאו את כל הצרכים הבסיסיים שלהם – בטחון כלכלי, אהבה, שייכות, הערכה והוקרה וכו'. אבל עדיין משהו גדול חסר להם – וזו ההגשמה והמימוש שלהם. למרות כל ההצלחה שלהם, הם לא מסופקים מכך.

 

בשיחה עם לקוח לפני כשבוע הוא אמר לי את המשפט הבא: "אני מאד מצליח במה שאני עושה, אבל אני לא מאושר". ומדובר במנכ"ל מאד מצליח של חברה לא קטנה, הוא מרוויח מצויין, גידל משפחה לתפארת, עושה דברים משמעותיים בעבודה שלו, אבל עדיין – כל אלו אינם מביאים לו את האושר המיוחל.

 

התופעה השניה שאני עד לה בשנים האחרונות, היא שיותר ויותר אנשים, פועלים להשיג את ההגשמה והמימוש שלהם, ברמות הגבוהות יותר, גם כאשר הצרכים הבסיסיים שלהם עדיין לא מלאים. למשל, גם כשעדיין אין להם בטחון כלכלי, הם פועלים במלוא המרץ להשיג את המימוש וההגשמה שלהם.

 

נראה שפרמידת הצרכים של מאסלו התהפכה, ואנשים קודם כל רוצים לפעול ולהשיג את ההגשמה והמימוש ואחר כך למלא את שאר הצרכים.

 

יש גורם אחד המשותף לכל המקרים שתיארתי כאן. והגורם הזה הוא – החיפוש אחר משמעות.

 

אנו נמצאים כיום בעידן, שבו המשמעות משחקת תפקיד הולך וגדל בחיים שלנו. אנשים רוצים יותר ויותר לחוש משמעותיים, ולחיות מתוך כך שיש משמעות לחיים שלהם, ויש משמעות לעשייה שלהם.

 

אני זוכר את עצמי לפני כ-13 שנים, עדיין שכיר באינטל, סוקר את חיי, את ההישגים שלי ולאן הגעתי ושואל את עצמי את השאלה המפחידה: "האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע לי?".

 

זו לא השאלה שמפחידה, אלו המשמעויות של התשובה. התשובה היתה די ברורה. הכתובת היתה על הקיר. היה בתוכי קול פנימי חזק שצעק לי שוב ושוב: "אתה יכול יותר".

 

"אתה יכול יותר".

מה זה ה"יותר" הזה?

 

האם זה בהכרח יותר כסף? יותר הכרה והערכה? בית גדול יותר או רכב מפואר יותר?

 

לא. לא זה היה ה"יותר" שצעק לי בפנים. זה היה "יותר" מסוג אחר.

זה היה "יותר" של משמעות. רציתי יותר משמעות. רציתי לעשות דברים יותר משמעותיים, להשאיר חותם.

 

ויקטור פרנקל כתב את הספר המופלא "אדם מחפש משמעות" המתאר את קורותיו במחנה ההשמדה אושוויץ. ויש הרבה תובנות משמעותיות שאפשר לקחת מהספר והסיפור שלו.

אבל בהקשר של הפוסט הזה חישבו על כך שגם במקום הכי שחור של האנושות, גם כשהאנשים נאבקו יום יום לשרוד בצורה הכי בסיסית שניתן להעלות על הדעת, גם אז – אנשים חיפשו את המשמעות. את המשמעות לחיים, את המשמעות שתעזור להם לשרוד את התקופה האיומה ההיא.

 

אנחנו מחפשים משמעות. כל הזמן.

 

בעבר, היינו צריכים "לשרוד", אבל השרדות היום היא רק תוכנית ריאלטי, היא כבר לא המציאות שלנו. אנחנו רוצים משמעות.

אנחנו רוצים לעשות דברים בעלי משמעות. להשאיר חותם.

 

אני מאמין שכל אחד מאיתנו, בערוב ימיו, רוצה לדעת שהוא עשה הבדל. שהשארנו את העולם אחרינו במצב קצת יותר טוב מאיך שקיבלנו אותו.

 

אנחנו חיים בעידן חדש – אני קורא לו: עידן המשמעות.

עידן שבו אנו מוכנים לפעול בצורה הרבה יותר נחושה ומחוייבת ליצור משמעות גבוהה יותר בחיינו. זהו עידן שבו יותר ויותר אנשים מבינים שהמפתח לאושר שלהם ואחד המרכיבים המשמעותיים לאושר שלהם הוא: תחושת משמעות גבוהה.

 

כלומר, גם אם יהיה לנו את כל מה שאנו שואפים ורוצים בעולם – כסף, בית, חופש, אהבה, הכרה והערכה וכו' אך לא תהיה לנו משמעות, לא נרגיש מסופקים.

המשמעות מעוררת ומניעה אותנו. היא יוצרת בנו את התשוקה לחיות, התשוקה ליצור, לשנות, להשפיע ולחולל.

 

המשמעות מעניקה לנו אנרגית חיים.

בעידן המשמעות – המשמעות היא זו שמעניקה לנו חיים מלאים.

 

אז מה עושים עכשיו?

ממשיכים את המסע לעבר המשמעות.

 

לא סתם בחרתי להשתמש במילה "ממשיכים", כי אני מאמין שכל אחד מאיתנו, בין אם במודע או שלא במודע, נמצא במסע לעבר המשמעות שלו בחייו. אז עלינו להמשיך במסע הזה, וככל שנהפוך אותו למסע מודע ומכוון, כך נתקדם מהר יותר לעבר המשמעות הנכספת שכולנו מחפשים.

 

לפעמים כל מה שנדרש הוא הגילוי, וההבנה של מה יוצר משמעות בחיים שלנו. ואז כל החיים משתנים, מבלי שנצטרך לשנות דבר בחיים עצמם.

 

זכורה לי היטב, שיחה עם אחת המשתתפות בסדנת "התגלית"

 לפני מספר חודשים.

היא ישבה בסדנה, קצת כבוייה ואמרה שהיא לא רואה שום דבר שיש בו שליחות או משמעות גבוהה בעבודה שלה.

היא היתה בתפקיד של מנהלת שכר בחברה ואחראית בין השאר למשכורות של כל העובדים בחברה.

היא אמרה לי "אני מתעסקת כל היום עם מספרים, איזו שליחות כבר אפשר למצוא בזה?".

שאלתי אותה האם בעצם זה שהיא עושה את התפקיד שלה, היא מעניקה לכל העובדים שהיא מטפלת בהם שקט ובטחון בכך שהם יודעים שהמשכורת שלהם תכנס בכל חודש?

 

היא חשבה על כך לרגע ואז ראיתי איזה שהוא זיק קטן שנדלק בעיניים שלה.

המשכתי ושאלתי אותה אם היא מבינה שבעצם מה שהיא עושה מעניק להרבה מאד אנשים שקט ובטחון?

עכשיו הצטרף חיוך לזיק בעיניים.

 

"מעולם לא חשבתי על מה שאני עושה בצורה כזו" היא אמרה לי עם חיוך גדול.

 

לכאורה לא השתנה שום דבר בחיים שלה. רק ההסתכלות על מה שהיא עושה ותפיסת המשמעות החדשה שהתלוותה לכך.

 

אבל הכל השתנה עבורה באותו הרגע. המשמעות נתנה לה אנרגיה חדשה. זה היה ניכר בה באופן מובהק בכל המשך היום – האנרגיה הכבוייה שהיא הגיעה איתה התחלפה באנרגיה של חיות.

 

לא צריך לשנות הרבה, רק את ההבנה והגילוי של המשמעות במה שאנו עושים.

 

וזה עושה הבדל עצום בחיים שלנו.

 

אם אתם מחפשים משמעות, ורוצים לעשות את הצעד הבא, אני מזמין אתכם להשתתף בסדנת "התגלית"

 

השליחות שלכם מחכה להתגלות.

 

אם זה מהדהד בכם, אז "התגלית"  היא הצעד הראשון.

 

מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם,

שלכם, ערן.

כשאתה מתחבא, אתה מוגן ובטוח

"כשאתה מתחבא אתה מוגן ובטוח, אנשים לא יכולים לראות אותך.
אבל אתה מתחבא גם מפני עצמך" – מתוך הסרט Joy

 

הפוסט הזה נכתב בגובה של כ-30,000 רגל, כשעה לפני שאנו נוחתים בניו יורק.

 

אחד הסרטים בהם צפינו במהלך הטיסה ארוכה, היה הסרט Joy שממנו צוטט המשפט הזה.

 

כמה הוא נכון ומדוייק.

 

כמה חשוב לנו להיות מוגנים ובטוחים (ובצדק). מוגנים גם ממה יחשבו או יגידו עלינו האחרים.

אחת הדרכים הפופולריות להתמודד עם הרצון שלנו להשאר מוגנים ובטוחים הוא אכן להתחבא.

להתחבא מאנשים אחרים.

להתחבא כך שהם לא יוכלו לראות אותנו ואת מי שאנו, ולא יוכלו לבקר אותנו, לשפוט אותנו, לרכל עלינו ולהקטין אותנו.

 

במיוחד היום, בעידן שבו הכל חשוף ושקוף, ושכל אחד הוא "עיתונאי" ומבקר בפוטנציה, ויכול בכמה הקשות מקלדת פשוטות להפוך ולהיות "השופט בכיכר העיר", לבקר ולשפוט כל אחד אחר כראות עיניו ולחשוף את דעותיו לאלפי אלפים של אנשים.

 

זה קל לשפוט ולבקר אחרים, והיום יותר מתמיד.

 

וזה גורם לנו לרצות להתחבא. כך שלא יוכלו לראות אותנו ואז גם לא לשפוט ולבקר אותנו.

 

אבל כאשר אנו מתחבאים מאחרים, אנו גם מחביאים את עצמנו, מעצמנו. ומאחרים.

אנו מחביאים את הגדולה שבנו, את הערך שיש בנו להעניק לעולם.

אנו מחביאים את השליחות שבאנו לממש כאן.

 

אני זוכר את עצמי, שנים רבות, כאדם ביישן ו"נחבא אל הכלים". לא העזתי לבטא את דיעותי בפומבי.

עוד בבית הספר הייתי מהתלמידים השקטים שאינם פוצים פה.

 

זו היתה מערכת ההגנה שלי. להגן על עצמי מפני ביקורת ושיפוטיות.

והיא מאד אפקטיבית. באמת לא אמרתי דבר ולא שפטו ולא ביקרו אותי (לפחות שלא בפני).

 

אבל מגיל מסויים הבנתי שיש בי יותר. שאני לא יכול לשתוק ולהתחבא יותר.

שאני לא יכול להמשיך ולהחריש כי יש בי מסר לעולם. כי יש איזו שהיא אמת שאני מודע לה, ושתפקידי לחשוף אותה לאחרים ולעולם.

 

ואפילו כשהבנתי וידעתי את כל זה. המשכתי להחריש ולשתוק.

 

כי העדפתי את הבטחון וההגנה של להמשיך ולהתחבא מהעולם, על פני האפשרות שאצטרך להתמודד עם ביקורת ושיפוטיות של אחרים.

 

עד שבנקודה מסויימת כבר לא יכולתי יותר.

 

זה לא קרה סתם כך, וזה לא קרה במקרה.

זה קרה בעקבות תהליכים רבים של התפתחות והתעוררות שעברתי (ועודני עובר).

 

עד שהגעתי לסוג של נקודת "אל חזור" שממנה הבנתי שאני לא יכול לשתוק יותר והתחלתי לדבר.

התחלתי לשתף את תפיסת העולם שלי, את התובנות והחוויות שלי.

 

התחלתי להביא את עצמי לידי ביטוי מלא, ושחררתי את השליחות שלי לעולם.

אני משתמש במילה "שחררתי" כי אכן זה היה לשחרר. לשחרר לחופשי את מי שאני באמת.

לשחרר מתוך הכלא שאני עצמי יצרתי – לעצמי.

 

ובהתחלה זו הרגשה מופלאה, של שחרור, של עוצמה ושל העצמה.

ולא הבנתי איך לא עשיתי את זה קודם לכן.

 

אבל האופוריה הזו לא נמשכה הרבה זמן, כי קצת לאחר ששחררתי את עצמי, החלה להגיע הביקורת.

והתחלתי להיתקל בשיפוטיות של אחרים כלפי, כלפי הרעיונות שלי וכלפי מה שאני מייצג.

 

ובמיוחד בפעמים הראשונות שזה קורה זה היה קשה וכואב. אפילו משתק לתקופות מסוימות.

 

אבל מהרגע שאתה טועם את טעמו של החופש, של החופש להיות מי שאתה, בלי הצגות ובלי מסיכות, קשה מאד לחזור אחורה ולהתחבא שוב.

 

אני זוכר היטב שיחה שהיתה לי עם אחד המנטורים המשמעותיים בחיי – בוב פרוקטור. זה היה לפני כ-10 שנים בתקופה שיצא לאויר העולם הסרט והספר "הסוד", ולצד ההתלהבות הכלל עולמית שהספר והסרט זכו לו קמה גם ביקורת רבה. ושאלתי את בוב באחד המפגשים שלנו מה הוא אומר לכל אותם מבקרים.

 

התשובה שלו נשארה איתי עד היום הזה. הוא אמר לי, "תשמע ערן, אני טיילתי וביקרתי בכל העולם. ראיתי אינספור אנדרטאות לזכרם של אנשים גדולים שעשו דברים גדולים. אבל אתה יודע ערן, עד היום הזה עוד לא ראיתי אנדרטה אחת לזכרו של מבקר כלשהו".

 

וואו.. בום!

 

התשובה שלו היתה מבחינתי מה שסגר את הגולל על העניין. מאותו הרגע הפסקתי להתייחס לביקורות ולשיפוטיות של האנשים. זה לא שאני לא פתוח לביקורת, בונה וקונסטרוקטיבית ואני גם מחפש אותה באופן תדיר. אבל את אותם אנשים שמבקרים ומקטינים אחרים רק כדי שהם יוכלו להרגיש קצת "יותר גדולים", הפסקתי לספור.

 

אני לא רואה אותם ממטר.

 

אני מתרכז במה שאני עושה, ובתרומה שלי לעולם, ופחות במה מבקר כזה או אחר יחשוב על כך.

אני יודע, לרוב קל יותר לומר זאת מאשר לעשות זאת.

 

זה דורש הרבה עבודה פנימית ועצמית (שזו העבודה הקשה ביותר שיש), אבל התגמול על העבודה הזו הוא הכי מתגמל שיש בעולם.

 

דוגמה אקטואלית מאד לכך היא הזוכה המקסימה שלנו באירוויזיון – נטע ברזילי(כפרה עליה! 🙂 ). בעיני היא מודל אמיתי לאופן שבו אדם פועל מתוך אמונה מלאה בערך שלו ובשליחות שלו כאן, למרות מה שאחרים יכולים לחשוב עליו.

 

אז בפעם הבאה שאתם רואים את ההרגל שלכם להתחבא מאחרים כדי להרגיש מוגנים, תזכרו שאתם בעצם גם מתחבאים מפני עצמכם ומחביאים את הגדולה, השליחות והיופי שלכם לעולם.

 

אם הדברים הללו נגעו בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי ליום שלם של סדנת "התגלית"

ביום הזה אעניק לכם כלי עוצמתי מאין כמוהו להבין מי אתם באמת. מהי השליחות שלכם בעולם, וכיצד להתמודד עם הקולות הפנימיים של הביקורת והשיפוטיות שיש לכולנו.

איך לא לתת לקולות הללו לעצור אתכם מלהיות מי שאתם באמת.

 

אם זה מהדהד בכם, אז "התגלית"

היא הצעד הראשון.

 

מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם,

שלכם, ערן.

"אם זה היה קורה לפני חצי שנה, הייתי מתפרקת מזה"

"אם זה היה קורה לפני חצי שנה, הייתי מתפרקת מזה"

פגשתי אותה לראשונה בדצמבר האחרון. היא השתתפה בסדנת "התגלית"

.

 

לצורך העניין נקרא לה "חגית" (שם בדוי).

 

יש לה עסק כבר לא מעט שנים והיא הרגישה תקופה ארוכה ש"זה כבר לא זה". שהיא אמורה לעשות משהו אחר, גדול יותר, משמעותי יותר. אבל לא היה לה מושג אפילו מאיפה להתחיל ולחפש מה זה "הדבר הבא" שלה.

 

היא עברה חוויה משמעותית בתגלית, התחילה לקבל תשובות מדוייקות ועמוקות והחליטה להמשיך למסע של גילוי ודיוק השליחות שלה.

 

היא בחרה בי כמדריך למסע שלה ללוות אותה בתהליך של גילוי השליחות שלה, ויצאנו לדרך.

 

לפני כשלושה שבועות נפגשנו שוב ובסיומה של אותה פגישה היא יצאה עם הגדרה מדוייקת של השליחות שלה בעולם: המהות שלה (ההוויה שלה בעולם) והברכה שלה (הטרנספורמציה שהיא יוצרת בעולם).

שיעורי הבית שהיא קיבלה בסיומה של אותה פגישה היו לבחון את ההגדרה שהיא קיבלה בחיים שלה, לשתף עם אנשים ולראות כיצד הדיוק הזה מרגיש לה.

זהו שלב חשוב בתהליך, וגם אחד המפחידים שבהם, כי לרוב אנשים מקבלים מידע כל כך משמעותי על התפקיד שלהם כאן בעולם, שבאופן טבעי עולה בהם הפחד שזה משהו ש"גדול" עליהם או שהם לא ראויים לו.

כאשר אנו מתנסים ומשתפים את המידע עם אחרים אנו יכולים לראות כיצד הוא משפיע עליהם רגשית ומה התגובה שלהם, והיא נותנת לנו סוג של אינדיקציה לדיוק של המידע. ככל שהתגובה הרגשית שלהם ושלנו למידע גבוהה יותר, כך אנו יודעים שהמידע שקיבלנו מדוייק יותר.

 

אבל שום דבר מזה לא הכין אותה למה שעתיד היה להתרחש למחרת.

 

והאמת היא שגם אני לא ידעתי על כך דבר עד לפני ששוחחנו שוב בשבוע שעבר ואז היא סיפרה לי, שיום למחרת הפגישה שלנו, המשפחה שלה עברה טלטלה משמעותית.

 

בעלה ניהל מיזם חשוב ב-15 השנים האחרונות. הוא היה הלב והרוח של המיזם הזה, ונתן את כל ליבו ונשמתו למיזם. הוא בנה אותו כמעט לבדו מאפס, רתם את האנשים, הוביל אותם והיה הרוח החיה.

 

עד שברגע אחד כל זה נגמר.

 

בעקבות חילוקי דיעות ביניהם, המשקיע הראשי במיזם החליט לשחרר אותו מתפקידו במיזם.

 

כך, ברגע אחד, כל מה שהוא עבד ובנה במשך 15 שנים כבר לא היה שלו יותר.

 

אני חושב שאין משפחה שארוע כזה לא היה מטלטל אותה, אפילו מפרק אותה. מעבר למימד הרגשי, יש גם את המימד הכלכלי הברור שחלק משמעותי מהפרנסה המשפחתית נעלם כך ברגע.

 

אבל כשחגית סיפרה לי בשבוע שעבר, היא לא נשמעה כמו מישהי שעברה זעזוע שכזה.

 

הנה כמה מהמשפטים ששמעתי ממנה בשיחה:

 

"האדמה שלנו רעדה, אבל אני לא רעדתי. לא נבהלתי. אני לא נבהלת כי אני יודעת מה המהות שלי, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממני.

אני מרגישה שיש בתוכי משהו יציב.

כשזה קרה הרגשתי סוג של בטחון פנימי שלא הכרתי אותו קודם. והוא מאד הרגיע אותי.

אם זה היה קורה לפני חצי שנה, הייתי מתפרקת מזה.

האדמה שלנו רועדת אך יש לי בטחון.

פתאום הבנתי לעומק את הברכה שלי, קיבלתי שיעור.

אני מרגישה מודרכת ולא אבודה בסיטואציה הזו"

 

מאד ריגש אותי לשמוע אותה מדברת כך. עבורי זה היה סוג של חיזוק לידיעה שלי עד כמה זה חשוב ובעל ערך עבורנו להיות מחוברים למי שאנחנו.

עד כמה חשוב הדיוק הפנימי הזה.

עד כמה חשובה הידיעה של מי אנחנו ומה התפקיד שלנו בעולם.

 

הסיפור של "חגית" היה יכול להראות אחרת לגמרי. לצערנו, רוב הסיפורים הדומים שאנו שומעים עליהם, מסתיימים אחרת לגמרי.

 

הסיפור של חגית ובעלה עדיין לא הסתיים, הם עדיין בתוכו. אבל הם חזקים יותר ומחוברים יותר. חגית סיפרה לי שבעלה עצמו פרגן לה עד כמה הכח והעוצמה שלה עזרו לו. "הוא פתאום הבין מה המשמעות של התהליך שאני עוברת בחודשים האחרונים".

 

כל אחד מאיתנו עובר וחווה משברים כאלו ואחרים בחיים שלנו. אף אחד מאיתנו לא חסין מכך.

השאלה היא מי אנחנו כשאלו קורים. איך אנו מתמודדים איתם, ויותר מכך – עד כמה אנו מצויידים להתמודד איתם.

עד כמה אנו חזקים להתמודד עם מה שפוגש אותנו. וככל שאנו חזקים יותר, בפנים כך קל לנו יותר.

 

לרוב קל לנו להתייחס לרעיון של להיות ולחיות בשליחות שלנו כאל משהו שאנו עושים בעולם עבור אחרים. כיצד אנו יוצרים טרנספורמציה ושינוי בחיים של אחרים ומשפיעים על העולם. אבל האמת היא, שהצעד הראשון הוא בשינוי שאנו עוברים ובטרנספורמציה שאנו יוצרים בחיים שלנו.

 

התהליך שחגית עברה ועודנה עוברת הוא בדיוק זה. היא עוברת בעצמה את הטרנספורמציה שהיא נועדה להביא לעולם. דרך ההתמודדות שלה היא מייצרת פתרונות גם עבור אחרים. והיא חזקה יותר מתמיד להתמודד עם כל מה שיפגוש אותה בנתיב השליחות וההשראה של חייה.

 

ומילה אישית לחגית: זוהי זכות גדולה עבורי להיות שותף ולו במעט למסע מעורר ההשראה שאת עוברת. תודה!

 

 

אם המסע של חגית עורר בכם השראה, ואתם רוצים גם להתחיל ולפסוע בדרך השליחות שלכם, אז "התגלית"

היא הצעד הראשון.

 

מוזמנים לפגוש אותי ב-31/5

 לסדנה ממוקדת של יום שלם, ובה תקבלו את אותם הכלים שחגית קיבלה ושהעלו אותה על נתיב השליחות שלה.

 

מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם,

ערן

אם המסע של חגית עורר בכם השראה, ואתם רוצים גם להתחיל ולפסוע בדרך השליחות שלכם, אז "התגלית" היא הצעד הראשון.

 

"התגלית"  לסדנה ממוקדת של יום שלם, ובה תקבלו את אותם הכלים שחגית קיבלה ושהעלו אותה על נתיב השליחות שלה.

תודה! ההרשמה שלך נקלטה

ברגע זה הרובוטים האוטומטיים שלנו שולחים אליך מייל אישור עם הרבה מידע חשוב על כל התוכן המשמעותי שניתן להפיק מהאתר שלי. 
חשוב לוודא שקיבלת את המייל הזה, לעיתים הודעות תקינות נכנסות בטעות לתיקיית הספאם או הקידומים, אז כדאי לבדוק אם זה לא הגיע לשם בטעות, ואם כן, למשוך את המייל לתיקייה הראשית בתוכנת הדואר שלך כדי שלהבא ההודעות יגיעו לשם.
איזה כיף שאתם כאן!

יש לי מתנה מדהימה עבורכם!

מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!

הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור

רגע לפני שאתם עוזבים!

אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור

השאלה שלך נשלחה!