רנדי פאוש, פרופסור באוניברסיטת קארנגי מלון, העניק השראה למליוני אנשים בעולם בעת שנשא הרצאה מאלפת בשם "הנאום האחרון – להגשים את חלומות הילדות".
ב-25 ביולי 2008, רנדי נפטר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. את הנאום האחרון שלו הוא נשא בפני כ-400 אנשים באוניברסיטה שבה לימד. הנאום האחרון שלו צולם והופץ באינטרנט, עד כה מעל שישה וחצי מליון איש צפו בו.
הוא ערך את הרצאתו ב-18 בספטמבר 2007, כחודש לאחר שנאמר לו על ידי רופאיו שנותרו לו רק כ-3 עד 6 חודשים בלבד לחיות.
בהרצאתו המאלפת, הוא מדבר על החשיבות של לחלום. ולא להפסיק לחלום. כילדים אנו כל הזמן חולמים. כמבוגרים, משום מה, אנו כבר חולמים פחות.
"אני עומד למות בקרוב, ואני בוחר לחיות בשמחה ואושר בכל יום ויום שנשאר לי"
בספרו "ההרצאה האחרונה" שפרסם בהתבסס על הרצאה זו הוא כותב כי החליט לבצע את ההרצאה הזו כדרך שלו להשאיר זכרון שלו עבור ילדיו.
מה שמיוחד בו ובהרצאה שלו היא הגישה המדהימה בה הוא נקט לנוכח המציאות שטפחה על חייו. ההרצאה שלו לא עסקה במוות, היא עסקה בחיים. ובדרכו המשעשעת ומלאת החיים הוא מדבר על ההתמודדות עם מכשולים (הקירות שאנו פוגשים נמצאים שם בשבילנו), החשיבות שבפיתוח הדמיון וההתמדה בדרך כדי להשיג את חלומותינו.
"אנחנו לא יכולים לשנות את הקלפים שיחקו לנו, אלא רק את אופן המשחק שלנו"
גם אם לפעמים אנו לא משיגים את חלומות הילדות שלנו, הדרך היא לא פחות חשובה. כדבריו: נסיון הוא מה שאתה מקבל, כשאתה לא מקבל את מה שאתה רוצה".
לאחר שרואים את ההרצאה וקוראים את הספר שכתב "ההרצאה האחרונה", קשה שלא לחשוב מהם חלומות הילדות שלכם? מה אתם עושים היום כדי לממש אותם?
כמה נקודות למחשבה מתוך דבריו:
חשוב לשים לב כיצד אנו מקבלים ביקורת, כל עוד אנו מקבלים ביקורת מאנשים זה אומר שאכפת להם מאיתנו.
כיצד אנו מתייחסים לדחייה. מה שלפעמים נראה כדחייה או מכשול – יש לכך סיבה. הקירות שבדרך הם עבורנו, הם כדי לבחון את המחוייבות שלנו לחלום שלנו. הקירות נועדו לסנן את אלו שאינם רציניים בנוגע להגשמת החלומות שלהם.
פרספקטיבה – שימו לב על מה אנו מתלוננים…
לחכות. אנשים אינם רעים מטבעם, תנו להם זמן והזדמנות והם יפתיעו אתכם לטובה.
הכירו תודה. זה פשוט ומלא עוצמה.
להתלונן ולהתבכיין – פשוט לא עוזר… אפשר לבחור איך אנו מעבירים את הזמן – בבכיינות, קורבנות ובתלונות או במשחק אמיתי על החיים.
מדוע עשיתי את הנאום – זה לא רק על כיצד להגשים את החלומות. "אם תנהיגו את חייכם בצורה נכונה, הקארמה תסתדר. החלומות יגיעו אליכם".
לצפייה בהרצאה האחרונה – הגרסה המלאה (שעה ו-16 דק')
כיצד מרגישים כשעוברים שבץ מוחי?
דר' ג'יל בולט טיילור היא מומחית בעלת שם בנוירואנטומיה (האנטומיה של מערכת העצבים). היא מתמחה בחקר המוח האנושי. מאחר והאח שלה אובחן כחולה סכיזופרניה, היא הקדישה חלק ניכר מחייה המקצועיים לחקר המוח וההפרעות המוחיות.
ב-10 בדצמבר 1996, היא התעוררה בבוקר כדי לגלות, כי באופן אירוני, היא עוברת תהליך של שבץ מוחי מסוג נדיר. דר' גי'ל חוותה חוויה מדהימה שרבים מהמדענים החוקרים את המוח היו רוצים לחוות – היכולת לחוות על עצמה את תהליך השבץ כאשר היא מרגישה כיצד היכולות המוחיות שלה נעלמות אחת אחר השניה: יכולת הדיבור, התנועה, ההבנה.
גי'ל זכרה כל דקה בתהליך שעברה.
3 שבועות אחר כך, ג'יל עברה ניתוח מוח מסובך שבסופו הוציאו קריש דם בגודל כדור גולף קטן מהאונה השמאלית במוחה.
ב-10 השנים האחרונות, ג'יל משקמת את מוחה. בגלל הפגיעה באונה השמאלית של מוחה, היכולות של האונה הימנית התחזקו ופרחו. כיום דר' ג'יל מלמדת באמצעות החוויה שעברה את היכולות המופלאות של המוח – כיצד הוא פועל,וכיצד המוח שלנו מגדיר את מי שאנחנו וכיצד אנו מתקשרים אחד לשני ולעולם כולו.
לפניכם מצגת של כ-20 דקות, בהן דר' ג'יל בולט טיילור מספרת על החוויה המדהימה שעברה ועל התובנות הייחודיות שהגיעה אליהן כתוצאה מכך. אסור לפספס!
אני מניח שכבר הספקתם לשמוע את השם סוזן בוייל. ואם עדיין לא, סביר שתשמעו על נושא זה בימים הקרובים…
סוזן, מובטלת בת 47 מסקוטלנד, השתתפה ביום שבת האחרון (11-4-09) בתחרות גילוי כשרונות בבריטניה (כמו "כוכב נולד" שלנו).
תוכלו לצפות מכאן בקטע שבו היא מופיעה ושרה:
כשהיא רק עלתה לבמה היא זכתה להרבה מבטים מזלזלים מהקהל וגם משלושת השופטים המכובדים… מבטי הזלזול והציחקוקים רק התגברו כאשר היא נשאלה שאלות כמו מה החלום שלה ולמי היא רוצה להדמות. תשובתה "איליין פייג'" (זמרת ושחקנית מצליחה) עוררה גל נוסף של צחוק וגיחוך בקהל.
אבל בשניה אחת הכל השתנה – כשהתחילה המוסיקה והיא התחילה לשיר. היא הדהימה את הקהל ואת הצופים בשירה שלה ובבת אחת הכל התהפך. היא קנתה את כל עולמה.
אם תחפשו את שמה בגוגל – Susan Boyle – תקבלו מליונים של תוצאות חיפוש – וכל זה רק 6 ימים לאחר התחרות.
אנו הרבה פעמים שומעים על סיפורי הצלחה של אנשים וחושבים שהיה להם מזל. שהם היו במקום הנכון ובזמן הנכון… כמעט אף פעם אנו לא מסתכלים על מה שהם עברו בדרך לשם. לא מזמן כשרובין שארמה ביקר בארץ הוא אמר שלקח לו 40 שנה להפוך להצלחה בין לילה… וזה בדיוק המקרה של סוזן.
היא בת 47, וכפי שהיא נראית ומדברת (לא קל להבין אותה) – אני בטוח שהיא זכתה ללא מעט ביקורות, זלזול, ציחקוקים ודחייה בכל מקום שהיא פנתה אליו. כשנשאלה מדוע החלום שלה לא התגשם עד היום היא ענתה – אף אחד לא נתן לי את ההזדמנות עד כה…
אדם רגיל שהיה נתקל בלגלוג ובדחייה כמו שהיא נתקלה בו, היה נשבר ומוותר על החלום שלו כבר מזמן. אבל סוזן היא לא אדם רגיל.
אדם רגיל שהיה צריך לעמוד על במה מול אלפי אנשים מצחקקים ולשיר, כבר מזמן היה בורח או מוותר מראש על החוויה. אבל סוזן היא לא אדם רגיל.
אדם רגיל שהיה צריך לחפש ולהמשיך לחפש את ההזדמנות שתנתן לו כדי להראות את הכשרון העצום שיש בו, כבר היה מתייאש. אבל סוזן היא לא אדם רגיל.
אבל בעצם כשחושבים על כך – סוזן היא אדם רגיל לגמרי – כמוני וכמוך. אבל היא לא ויתרה ובאומץ שלא ניתן לתאר אותו, הלכה להופיע מול קהל של אלפים (ומליונים נוספים שצופים בטלויזיה) ולהגשים את החלום שלה. ואם זה לא אומץ – אז אני לא יודע מה הוא אומץ.
היא החזיקה בחלום שלה, למרות כל הבוז והדחייה שקיבלה מהסביבה שלה, וידעה שיום אחד זה יקרה – וזה קרה. ובגדול!
אגב, השיר שבחרה לשיר באותו מעמד היה "חלמתי חלום" מתוך המחזמר "עלובי החיים", והנה מילות השיר לפניכם:
I dreamed a dream in time gone by
When hope was high,
And life worth living
I dreamed that love would never die
I dreamed that God would be forgiving.Then I was young and unafraid
When dreams were made and used,
And wasted
There was no ransom to be paid
No song unsung,
No wine untasted.But the tigers come at night
With their voices soft as thunder
As they tear your hopes apart
As they turn your dreams to shame.And still I dream he'll come to me
And we will live our lives together
But there are dreams that cannot be
And there are storms
We cannot weather…I had a dream my life would be
So different from this hell I'm living
So different now from what it seems
Now life has killed
The dream I dreamed.
השיר מסתיים במילים "החיים הרגו את החלום שחלמתי". אבל במקרה של סוזן זה לא קרה, היא לא נתנה "לחיים" ולאנשים אחרים סביבה להרוג את החלום שלה – והחלום שלה הופך עכשיו למציאות חדשה עבורה.
