לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בקריקטורה הזו. לקוח שיתף אותה איתי.
אני מוצא בה סוג של אמת.
אנחנו נולדים לתוך מסלול ידוע מראש. "הסללה" ברורה, מתוכננת, משורטטת ומוקפדת היטב: תוציא ציונים טובים בבית הספר, כדי שתוכל לרכוש בהמשך השכלה גבוהה, תמצא עבודה בטוחה, תתחתן, תעשה 3 ילדים, תיקח משכנתא, תקים עסק, תרדוף אחרי הלקוח הבא, תגדיל את ההכנסות, תשדרג את הרכב…
או בקיצור: ברוכים הבאים למירוץ העכברים של החיים!
אנחנו מתנהגים בדיוק כמו עכבר על גלגל.
רצים, רצים, רצים. מזיעים, מתאמצים יותר, משקיעים עוד שעות, לוקחים עוד פרויקטים, עושים עוד כסף, קונים עוד "דברים" ואז עובדים עוד כדי לממן את הדברים שקנינו.
ואנחנו בטוחים שאם רק נרוץ עוד קצת, עוד יותר מהר, נגיע לאיזו שהיא "מנוחה ונחלה" מובטחת.
אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם.
כי האמת היא שהגלגל הזה לא באמת מוביל לשום מקום. הוא רק מסתובב מהר יותר.
וכאן יש פוטנציאל לרגע של התגלות אמיתית.
אבל זה לא פשוט לעצור לרגע את המירוץ ולהתבונן.
למה אנחנו לא פשוט… עוצרים? יורדים ממנו?
כי כולם מסביבנו ממשיכים לרוץ במלוא המרץ על הגלגל. וזה מפחיד להיות שונים או יוצאי דופן.
וכך אנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לרוץ על הגלגל הזה, גם כשאנחנו מבינים, עמוק בפנים, שזה לא עושה אותנו מאושרים.
פרדוקסלי ממש.
האם גם אתם מרגישים שלמרות שסימנתם "וי" על כל השלבים בחיים: עבודה, חתונה, משכנתא וילדים, משהו בפנים עדיין מרגיש ריק?
בפרק מרתק, שהוקלט בלייב מול מאות משתתפים, ביחד עם יובל שוורצמן, נכנסנו לשיחה עמוקה על מסע החיים השגרתי והמוסלל של מרבית האנשים, וכיצד אפשר לצאת ולחשב מסלול מחדש. זהו פרק שהוא קריאת השכמה לכל מי שמרגיש שהוא חי את החיים של מישהו אחר.
בין השאר תוכלו לשמוע:
איך לנפץ את "צ'קליסט החיים": כיצד המסלול המוכר שהחברה הכתיבה לנו (לימודים-קריירה-משכנתא) למעשה מכבה אותנו, ולמה רובנו פועלים לפי תוכנית שפשוט לא מתאימה למי שאנחנו היום.
איך לזהות את 4 "מלכודות החופש": תגלו מהם המחסומים הנסתרים שמשאירים אתכם על טייס אוטומטי וחוסמים אתכם מלעשות את השינוי שאתם מייחלים לו.
מדוע כדאי להפסיק לחכות לפנסיה: מהי הסכנה העצומה שבהמתנה לגיל מאוחר כדי "להתחיל לחיות", ותבינו מהו המחיר האמיתי, הבריאותי והנפשי, של הישארות במקום שלא טוב לנו.
איך לשמוע את הקול הפנימי שלנו מבעד לרעש: לנקות את רעשי ה"מטריקס" של החברה, ההורים והתקשורת, ולהתחיל להקשיב ללחישות של הנשמה שלנו.
מהו הסוד ל"ריבונות" אמיתית: איך להפסיק לרצות אחרים, למה חשוב להסכים לאכזב את הסביבה כדי לא לאכזב את עצמנו, ואיך להפוך לאנשים שמנווטים את חייהם מתוך בחירה חופשית.
אם אתם מוכנים לשים בצד את הציניות, להסתכל לפחד בעיניים, ולהתחיל לשאול את השאלות הקשות שיאפשרו לכם להמציא מחדש את חייכם ("Plan B"), הפרק הזה נוצר בדיוק עבורכם.
ואם אתם רוצים לקחת את זה צעד קדימה, יובל ואני יצרנו את התוכנית "Plan B – האומץ האומץ להמציא את החיים שלך מחדש", כולל בונוסים בשווי אלפי שקלים, במחיר מצחיק של 249 ש"ח במקום 997 ש"ח.
לחיצה כאן תוביל אתכם לצעד הראשון של השינוי שתרצו לעשות: https://smartstart.co.il/plan-b/
הצורה הנפוצה ביותר של יאוש היא לא להיות מי שאתה
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ.
לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא.
הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849.
הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק.
מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר.
הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים.
כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן.
תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר.
ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי.
חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה.
וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.
והפעם פרק מיוחד שבו אירחתי את אסף דוד, רגינה רוזנבוים צברי ומיה לוין אקרמן, בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" לשיחה פתוחה ואינטימית על החוויה שלהם ועל החיים לאחר השתתפותם בריטריט. שוחחנו על המשמעות של חופש פנימי, על החשיבות של הצבת גבולות, ועל איך ללמוד לשים את עצמנו במקום הראשון מבלי להרגיש אשמה או אגואיזם. דנו בקושי לגעת בכאב ובפחדים, בהתמודדות עם מלכודות זהות וריצוי של הסביבה, ועל הקסם המיוחד שקורה כשמסכימים להיפתח בכנות ובפגיעות בתוך קבוצה.
בין השאר תוכלו לשמוע גם:
איך דווקא הצבת גבולות ברורים מייצרת חופש אמיתי.
מה קורה כשאנחנו מסכימים להוריד את האחריות לכל העולם מהכתפיים שלנו.
למה דווקא ההסכמה לגעת בכאב היא זו שמחזירה לנו את אנרגיית החיים.
על ההבדל בין להיות אגואיסט לבין לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות.
איך לשמור על שקט פנימי גם כשהמציאות בחוץ רועשת.
מה באמת קורה לאינטימיות שלנו כשאנחנו מוכנים להיות פגיעים
פרק מרגש במיוחד! תהנו.
הדרך שהלכו בה פחות
~~~~~~~~~~~~~~~
לפני כמה ימים, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה, עלה אצלה הרבה תסכול מהדרך היא צועדת בה בחייה. ההתמודדות עם האתגרים והקשיים שהחיים מציגים לה.
והיא עברה את כולם. והתמודדה איתם, וניצחה אותם. ועדיין זה קשה.
ואז נזכרתי בשיר של רוברט פרוסט על "הדרך שהלכו בה פחות".
למי שלא מכיר, הוא מתאר בשירו את נקודת ההחלטה שבה הוא התבונן על שתי דרכים שמתפצלות בתוך היער והוא בוחר ללכת בדרך השניה. האחרת.
בדרך שהלכו בה פחות.
בזו שבה השביל לא היה ברור כל כך, ומכוסה בעשביה.
לרוב, אנחנו נעדיף ללכת בדרך המוכרת, הברורה, המוסללת והסלולה.
זו שהתוו לנו אותה כל אלו שהלכו בה לפנינו.
ולפעמים זה ממש סבבה.
ולפעמים לא.
אבל עדיין, מרביתנו נעדיף את הבטחון והוודאות של הליכה בדרך מוכרת ובכזו שכבר הלכו בה לפנינו.
לא כי היא טובה יותר בהכרח.
פשוט כי היא מוכרת.
פשוט כי היא ברורה, ולעיתים צפויה.
לעומת הדרך שהלכו בה פחות.
אתמול קיימתי יום הקלטות לפודקאסט "עושים שינוי".
אחד הפרקים שהקלטתי היה עם 3 בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" (תוכלו להאזין לו כבר בשבוע הבא).
ישבנו באולפן, המצלמות מכוונות עלינו, ותוך כדי השיחה איתם, עברה בי המחשבה שכמו שלמצלמות שמצלמות אותנו, יש אפשרות לשנות את זווית הצילום, לקרב ולהרחיק, כך זה גם בחיים שלנו.
וזה גם מה שעלה מתוך השיחה איתם: איך שינוי זווית ההסתכלות על היבטים שונים בחיים שלהם, יצר שינויים משמעותיים בחייהם.
תחשבו על איזו מציאות מסויימת שמתקיימת בחיים שלכם.
זה יכול להיות משבר, אתגר, או אפילו טראומה מלפני שנים רבות.
וכעת דמיינו שיש לכם מצלמה שמכוונת לאירוע הזה ודרך עדשת המצלמה אתם מתבוננים על האירוע והמציאות הזו.
יש את המבט הישיר והרגיל שלנו.
זו זווית ההסתכלות המוכרת. לרוב אנחנו רואים שם את הכאב, את הכעס, את העצב, את המורכבות.
לרוב אנו נתבונן על המציאות הזו, רק מהזווית הזו. המוכרת.
וכעת, תרגלו איתי בדמיון את המהלכים הבאים:
כמו במצלמה, כשאתם מתבוננים על הארוע הזה, תעשו זום-אאוט. תרחיקו את המבט על האירוע.
אני אוהב לדמות את זה למצב שבו אני יוצא מתוך המציאות הספציפית ועולה לגובה רב שמאפשר לי משם להתבונן על זווית רחבה בהרבה ממה שאני רגיל לראות.
כשאנו מתבוננים על ארועים / אתגרים / משברים מזווית רחבה יותר, לרוב נצליח לראות עוד היבטים בתמונה הרחבה יותר.
מירי צ׳יגירינסקי היא מאמנת אישית, עסקית, רוחנית ותדמיתית והבעלים של “מכף נפש ועד ראש”, מרחב להגשמה אישית ורוחנית.
דיברנו על מסע החיים שלה המעבר החד מעולם הסטיילינג התובעני לקליניקה לטיפול ואימון שמלווה נשים ובעלות עסקים להגשמה וחירות עסקית ואישית, על הבחירה המפתיעה לחזור לגור עם אמא בגיל 32 ועל האומץ להשיל מעלינו את כל מה שכבר לא מתאים לנו.
בין השאר תוכלו לשמוע:
כיצד המוות של אביה בגיל 21 עיצב את המשך חייה
מה הוביל אותה לקריירה בעולמות האופנה והסטיילינג
כיצד הבגדים שלנו משפיעים על מי שאנחנו
על תהליך החיבור והחזרה לגוף שעברה עם עצמה
על תהליך השלת הזהות שנבע מהחלפת המקצוע
כיצד משפיע המעבר מאנרגיה זכרית קשוחה לרכות נשית
האם חזרה לבית ההורים היא כישלון או הזדמנות לצמיחה
האם אפשר להצליח יותר כשעובדים פחות
מה קורה כשמסכימים לאבד את כל הביטחון
פרק מעורר מחשבה! תהנו.
הוא ישב מולי בקליניקה ושיתף שאחרי הרבה הרבה זמן הוא נהנה מסוף שבוע עם עצמו לבד.
בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.
לבד, עם עצמו.
שאלתי אותו מתי בעבר הוא איפשר לעצמו זמן כזה.
הוא חשב קצת ואמר, רק כשהייתי טס לחו"ל מטעם העבודה.
והתשובה שלו החזירה אותי כ-25 שנים אחורה. לתקופה שבה עבדתי באינטל.
נזכרתי עד כמה אהבתי את הנסיעות העסקיות לחו"ל. והיו לי לא מעט כאלו.
אהבתי אותן לא רק בגלל הנסיעה לחו"ל, השהיה במקומות חדשים, הפינוקים במסעדות. אלו בוודאי היו כיפיים.
אהבתי אותן, בגלל שזו היתה ההזדמנות שלי להיות בשקט רק עם עצמי לבד.
בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.
מה שאני מבין היום (ולא הבנתי אז), שבעצם השתמשתי בלגיטימציה החיצונית של נסיעה עסקית מטעם העבודה, כתירוץ טוב להתרחק קצת משגרת החיים האינטנסיבית, מהמחוייבויות, מהמשימות.
בשפה פשוטה אפשר לקרוא למה שעשיתי: לגנוב את החופש שלי.
במקום שתהיה לי הלגיטימציה העצמית, הרשות הפנימית לעצמי, לקחת לעצמי זמן שקט שהייתי צריך. גנבתי אותו.
נורית אלדר מלווה תהליכי התפתחות אישית ורוחנית, שעוסקת שנים רבות בעבודה עם תודעה, אינטואיציה והקשבה פנימית. פרופ’ עודד מימון הוא חוקר מוביל בתחום מדעי הנתונים, בינה מלאכותית וקבלת החלטות. וביחד הם כתבו את הספר החדש "החוש השביעי: המדריך לפיתוח התודעה".
נפגשנו לשיחה מרתקת על החיבור הבלתי נמנע בין המדע המדויק לעולמות הרוח.
בין השאר שוחחנו על:
כיצד עולמות המדע והרוח התחברו ביחד לכתיבת הספר החדש
מהו "החוש השביעי" ואיך הוא משמש כרדאר חיצוני לחיים שלנו
כיצד החוש השביעי פועל עם האינטואיציה שלנו
האם הבינה המלאכותית תוכל אי פעם להחליף את האינטואיציה האנושית
כיצד השימוש המוגבר ב-AI יכול להוביל לאיבוד הזהות העצמית שלנו
איך ניתן לפתח את התודעה
איך לזהות את ההבדל בין קולו של הפחד לקולה של האינטואיציה
ההשפעה שיש לכוונה שלנו על החיים שאנו יוצרים
כיצד עולמות המדע והמחקר מתייחסים לתודעה
איך ניתן לאמן ולשכלל את התודעה שלנו
כיצד משפיעים הערכים והאמונות שלנו על היכולת ליצור שינוי אמיתי
שיחה מרתקת ומרחיבת תודעה! תהנו.
מאז שעברתי לבית החדש שלי בפרדס חנה, בבוקר כשאני יוצא לשבת קצת במרפסת בחוץ, אני לרוב רואה אותו.
עורב שחור שמלווה אותי.
משקיף עלי מהגג של השכן או מהעץ ברחוב שמולי.
לפעמים כשאני בתוך הבית, אני רואה אותו מגיע למרפסת שלי, לחפש אם השארתי שם משהו מעניין עבורו.
ציפור מעניינת העורב הזה.
הוא לא קיבל מראה יפה במיוחד, וגם הקול שלו, אתם יודעים, לא ממש כזה שמפיק צלילים נעימים.
אבל הוא שם. על העץ, גם עכשיו כשאני בדיוק כותב עליו, יושב מולי וצועק.
משמיע את קולו. מבטא את עצמו.
וחשבתי עליו, איך הוא מתקיים, בין שלל מיני הציפורים האחרות ביקום, שזכו בצבעים מרהיבים ובקולות נעימים.
ועלתה בי ההקבלה שלו, השחור, האפל, לצדדים האפלים שקיימים בתוכנו.
לצללים שלנו.
לאותם חלקים, לרוב לא מודעים, שקיימים בכל אחד מאיתנו.
החלקים האלו, שאנחנו כל כך מתאמצים (לרוב באופן לא מודע) להסתיר. שלא יגלו אותם, שלא יראו אותם. שלא ישייכו אותם אלינו.
