שינוי

הצורה הנפוצה ביותר של יאוש היא לא להיות מי שאתה ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ. לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא. הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849. הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק. מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר. הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים. כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן. תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר. ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי. חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה. וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.

הדרך שהלכו בה פחות ~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה, עלה אצלה הרבה תסכול מהדרך היא צועדת בה בחייה. ההתמודדות עם האתגרים והקשיים שהחיים מציגים לה. והיא עברה את כולם. והתמודדה איתם, וניצחה אותם. ועדיין זה קשה. ואז נזכרתי בשיר של רוברט פרוסט על "הדרך שהלכו בה פחות". למי שלא מכיר, הוא מתאר בשירו את נקודת ההחלטה שבה הוא התבונן על שתי דרכים שמתפצלות בתוך היער והוא בוחר ללכת בדרך השניה. האחרת. בדרך שהלכו בה פחות. בזו שבה השביל לא היה ברור כל כך, ומכוסה בעשביה. לרוב, אנחנו נעדיף ללכת בדרך המוכרת, הברורה, המוסללת והסלולה. זו שהתוו לנו אותה כל אלו שהלכו בה לפנינו. ולפעמים זה ממש סבבה. ולפעמים לא. אבל עדיין, מרביתנו נעדיף את הבטחון והוודאות של הליכה בדרך מוכרת ובכזו שכבר הלכו בה לפנינו. לא כי היא טובה יותר בהכרח. פשוט כי היא מוכרת. פשוט כי היא ברורה, ולעיתים צפויה. לעומת הדרך שהלכו בה פחות.

האמת שאנחנו מוסללים לתוכנית מאוד ברורה: מעון- גן- בית ספר- צבא- לימודים- עבודה- משפחה- משכנתא.. ואז בגיל 30-40-50 (כל אחד מתי שמגיע המשבר שלו) אתה פתאום מקבל כאפה מצלצלת מהחיים, קולט שאולי ריצית את כולם עד היום? למה וויתרת על החלומות שלך? איך הגעת למצב שאתה ואשתך כמו איזה זוג שותפים בלי טיפת אהבה ואינטימיות? איך החיים ברחו לך בין האצבעות? ערן שטרן הוא "מומחה לחופש" ובפרק הזה דיברנו על המלכודות שגורמים לנו להתעורר יום אחד בחיים שלא רצינו.

והפעם, פרק שהוקלט במהלך הכנס "בוחרים נכון" שבו הדי קרן ראיין אותי. ישבנו לשיחה פתוחה וכנה, שהחלה מזכרונות על כנס בסיני, רגע לפני שהחלה המלחמה,וצללה אל המקומות החשופים ביותר במסע החיים שלי. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע בחרתי בכנס בסיני, לזרוק את ה"מכובדות" ולעלות לבמה יחף על המחיר של חיים בתוך "פרסונה" שמיועדת לרצות אחרים על החשיבות העמוקה של שהייה בתוך הכאב והלא-נודע כדי באמת להשתנות. מה קורה כשאחרי 47 שנות הדחקה רגשית, הסרטן מגיע כקריאת השכמה כיצד ההבנה הכואבת ש"אף אחד לא בא להציל אותנו" משחררת אותנו לקחת אחריות על חיינו למה אי אפשר באמת לרפא את מה שאנחנו מסרבים להרגיש איך קבלת הצללים שלנו והחלקים הפחות "מוצלחים" מביאה לשקט פנימי למה חיים על "אוטומט" שואבים מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה פרק חשוף, אישי, ונטול מסכות.

בשיחה כנה ועמוקה בפודקאסט מעבדות לכנות, ערן שטרן משתף על תקופה בחייו כאחד המנטורים המובילים בארץ. תקופה שבה הוא מגלגל מאות אלפי שקלים בחודש, שותף יחד עם אלון אולמן בתוכנית “קוד המנצח” – אבל בפנים, משהו מתפרק. למרות ההצלחה החיצונית, ערן מרגיש מנותק. הוא מגלה שהוא הפך להיות עבד לתדמית שבנה לעצמו. ואז מגיע המשבר: טיפול שמטלטל אותו, גירושים, והתמודדות עם מחלת הסרטן. דרך כל אלה, הוא מתחיל להבין משהו עמוק: רק כשהוא מוריד את “החליפה” – את התדמית, את הסיפור – הוא יכול להתחיל להיות חופשי. להיות מי שהוא באמת.

רובנו מתהלכים בעולם עם תסריט שנכתב עבורנו עוד לפני שהבנו מי אנחנו. למדנו לסמן V על הצ'קליסט של המסלול הידוע מראש: לימודים, עבודה, משפחה. אבל לרוב בפנים נשארנו עם תחושת ריקנות, והשאלה שמהדהדת בנו: האם אלו החיים שרציתי לעצמי? בהרצאה הזו אני לוקח אתכם, דרך תאור המסע האישי שלי, לבחון את החיים שלכם. כיצד להסכים לקלף את החליפות והתדמיות שמגנות עלינו אבל גם חונקות אותנו איך לשהות בתוך ה"ריק" המפחיד שבין הזהות הישנה לחדשה ואיך להפסיק להנדס את החיים שלנו לפי ציפיות של אחרים כדי לגלות את החופש הפשוט להיות מי שאנחנו באמת.

דודו ציזנר הוא יזם, אבא של נגה, שחר וזוהר, תינוקת בת שנה שנפטרה בטיסה חזרה מחופשה משפחתית בתאילנד. דיברנו על ההחלטה “להמשיך לתפקד” לאחר האובדן, הבריחה לעשייה והחשיבות שבתהליך האבל והעיבוד שלו. בין השאר תוכלו לשמוע: על הרגע בו הבין שזוהר ביתו התינוקת כבר לא תחזור איתם הביתה מהחופשה מהי חשיבות האבל בתהליכי שינוי כיצד פועל מנגנון ההדחקה שלנו שמונע מאיתנו לפגוש את הכאב והאבל מה יכול לעזור לנו בהתמודדות עם אבל וכאב כיצד הפחד שלנו מ"אובדן הזהות" מונע מאיתנו את השינוי מהי מלכודת ההשקעה האבודה שמשאירה אותנו כלואים בחיים שלא מתאימים לנו יותר איך דווקא ההסכמה להיות בכאב הופכת אותנו לנוכחים יותר, עבור עצמנו ועבור סביבתנו פרק חשוף, כואב, עמוק ואנושי.

חיה רוזנצוויג היא מייסדת ומנכ"לית חברת השקעות הנדל"ן האמריקאית "Rose Capital Group". יזמית, פעילה חברתית, ומייסדת "Mpower" - קהילה גלובלית המוקדשת להעצמה מנטלית, תודעתית ועסקית של נשים יהודיות וישראליות ברחבי העולם. חיה שיתפה במסע האישי שלה, מהתמודדות עם מציאות שלא התאימה לה, דרך קפיצה לאי־ודאות מוחלטת, ועד בניית אימפריה עסקית וקהילה של נשים חזקות. דיברנו על אמונה שלא מבוססת על פחד, על דת בלי ריצוי, על הצלחה שלא נמדדת רק בכסף, ועל המחיר האמיתי של צמיחה. נגענו בזוגיות, בהורות, בעבודה עם תודעה, ובהבדל שבין כאב מוכר לחופש אמיתי. בין השאר תוכלו גם לשמוע: מה הוביל אותה בגיל 20, עם תינוקת, לעזוב את הארץ לארה"ב ולבנות שם את עצמה מחדש, בלי אנגלית ובלי ידע ונסיון עסקי כיצד נכנסה לעולמות הנדל"ן איך בונים עמוד שדרה פנימי בגיל צעיר מהו התפל ומהו העיקר בלהיות אדם דתי ומאמין איך לנהל עסק בתוך הזוגיות מבלי לפגוע בה מדוע הקימה את קהילת הנשים Mpower כיצד היא חוותה את ארועי ה-7/10 פרק עמוק, נוגע ומעורר השראה. תהנו.

כדי לגלות יבשות חדשות צריך לשכוח מראה חוף. ערן שטרן מגיע לשיחה חשופה על הדרך שעבר: זוגיות של 30 שנה שנגמרה, פרק ב' עם ורד, ואיך קשר אינטימי יכול להיות המקום שבו מפסיקים לשחק תפקיד ומתחילים להכיר את עצמנו באמת. אנחנו מדברים על האחריות לרגשות בתוך זוגיות, על האומץ להגיד אמת בלי להשליך, ועל זה שריפוי לפעמים מתחיל דווקא כשמפסיקים לרצות. אחר כך אנחנו צוללים לתודעה ולשינוי דרך נקודת מפנה חדה: הסרטן. ערן מספר איך הדמות של החזק והמצליח התחילה להתפרק, מה ההבדל בין לבקש עזרה לבין לדעת לקבל אותה, ואיך אהבה עצמית הפכה להיות התשתית לכל בחירה אחרת. בדרך אנחנו נוגעים גם בריטריטים שהוא מוביל, בשיח על מיניות ממקום נקי ובוגר, ובמשפט אחד שמסכם הכל: ההישג הגדול ביותר שלנו הוא לחזור להיות אנחנו בעולם שמנסה להפוך אותנו למישהו אחר. בסוף נשאר מצפן אחד שכל אחד מאיתנו יכול לקחת הביתה.

אני נמצא כעת בעיצומה של ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש". ובימים האחרונים, אני נתקל שוב ושוב באותה התופעה. בשיחת הטלפון, האדם שמולי מספר לי בעיניים בורקות מה משך אותו לריטריט. עד כמה הוא מרגיש שזה מדויק לו. עד כמה הנשמה שלו מבקשת את זה. אנחנו מדברים, ואני שומע את הכמיהה בקול שלו. אבל הוא לא נרשם. הוא אומר שהוא צריך "לישון על זה". הוא אומר שהוא צריך לבדוק ביומן. וכמה ימים אחר כך, אני מקבל את ההודעה המוכרת: "חשבתי על זה, ונראה לי שכעת זה לא הזמן הנכון..." אז בואו נדבר רגע על "הזמן הנכון". יש לנו בראש איזו פנטזיה על הרגע הזה. אנחנו מדמיינים אותו כמו יום בהיר, שבו השמיים נקיים מעננים. יום שבו נקום בבוקר עם ביטחון מוחלט. בלי דאגות כלכליות. בלי עומס בעבודה. בלי רגשות אשם שאנחנו משאירים את הילדים או את בן הזוג לבד.